תנ"ך על הפרק - במדבר כד - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

במדבר כד

141 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעם נוספת ומנבא על ישראל והאומות

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם (רש"י) כיון שאין אחר ותהי עליו שום אמירה כמו דאינך שנאמר ויאמר אליו למדנו שאין ותהי עליו רוח אלהים בעבור שום אמירה אלא לומר שנחה עליו רוח אלהים שעלה בלבו שלא לקלל עוד שמתחלה היתה בו רוח שטנית הפכית לרוח האלהית והיה משתדל לקללם, אמר עתה נתהפכה מחשבתו לרוח אלהית שלא לקללם (רא"ם) ואונקלס תרגם רוח אלהים רוח נבואה, וכמ"ש הגר"א שבשעת ברכה היה במדרגת רוח הקדש. אמנם במכדרשב"י (ד' רי"א ב') אמר ותהי עליו על ישראל, וכ"נ דעת התלמוד (ב"ב ד' ס') ראויין הללו שתשרה שכינה עליהם, ע"ש בתוספת, וטעמו וירא כי ישראל שוכן לשבטיו. גם ראה כי רוח אלהים היתה על ישראל: מחזה שדי. שדי יש דעות שונות בביאור שם זה, יש שפירשוהו מגזרת די, אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, והשי"ן שמושית נגזרת ממלת אשר, ובא בפת"ח כמו בשגם הוא בשר, עד שקמתי דבורה; וי"מ אותו מגזרת שודד שהוא מנצח מערכות שמים ביכלתו הגדולה, והשי"ן שרשית; ורז"ל (ב"ר פמ"ו סי' ב') פליגי בזה, י"א אני הוא אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים, וי"א אני הוא שאין העולם ומלואו כדי לאלהותי, עקילוס תרגם בלשון יווני לשון נצחי ובלתי נכון להפסד, יעו"ש. הנה אלה יפרשוהו משרש די ואלה יפרשוהו משרש שודד, כי בעבור שהוא נצחי ובלתי נפסד הוא משדד המערכות חלושי הכח ומעותדים להפסד, ורי"א ר"פ וארא טען על זה כי אין ראוי לכנותו ית' בתואר בלתי נאות שהוא תאר למעול וחומץ, בשלום שודד יביאנו. גם מנצח אין ראוי אליו ית', כי אין אחד מבריותיו עושה עמו מלחמה לשיאמר עליו שהוא מנצח אותם, ובמקץ (מ"ג י"ד) הרכיב רש"י שני הפירושים יחד, שפי' שדי בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו; ויש מבעלי לשון שפי' מענין שדים ורחם, והמכוון בו לפי"ז אל המכלכל כל, והיא ג"כ דעת רז"ל כי אמרו במכדרשב"י פ' פקודי (ד' רנ"ו ע"ב) כדין שדים נכונו ואתמלין מכל טוב לספקא ולאתזנא כולא וכו' ואתמלין מגו רחימו עלאה כדין אקרא וכו' ואל שדי, ובהאי אסתפק כל עלמא כד אתברי וכו'. כדין אמר לעלמא די הא ספוקא לאתזנא מניה עלמא ולאתקיימא. וכן מצאתי בשם הגאון רבינו סעדי, שתרגם שדי בלשון ערב אלכפי ר"ל המספיק, ולפי"ז יש לתרגמו (דער אללגניגענדע), וכן הרב המקובל ר"י גיקטיליא בס' שערי אורה כתב, שדי ממנו נמשך הכח והשלמות והשפע וכו', עד שיאמר די, ולפיכך ארז"ל (בחגיגה) שדי שבו אמרתי לעולמי די, ואף על פי שמשמע ממה שאמרו שם שהיה העולם מרחיב עצמו והולך עד שאמר לו די, העיקר הפנימי הוא כי במדת אל שדי הוא נותן מזון לכל בריה ובריה ומשלח ברכותיו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, וכל הברכות והטובות למלאות צורך כל בריה על ידי אל שדי הם, כאמרו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך: אותו אדבר. הנה פעם ראשון אמר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר (כ"ב ל"ח), ששם היה מכוון להודיע שהנבואה אינה באה אליו מצד עצמו אלא מרצון הש"י, ולזה אמר היכול אוכל דבר מאומה אשר ישים אלהי' בפי אותו אדבר, ובפעם שני אמר (כ"ג ט"ז) אותו אשמר לדבר, כי שם השיב על מאמר בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת פי' ולא היה לך לומר הברכה, אף שהנבואה מהש"י עד שאינך יכול לקלל, על כל פנים לא היה לך לברכם, לכן השיב אותו אשמר לדבר, שאני צריך לדבר ולשמור מאמר הש"י, ובפעם שלישי (למ"ד) אמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה, תשובה על מה שאמר בלק גם קוב לא תקבנו דעל כל פנים לא היה לך לקללם ולא לברכם והשיב אותו אעשה, אני מוכרח לעשות מה שידבר, ובפעם הרביעית אחר שחרה לו לבלק וחשב עליו שמרצונו וחפצו יקיים דברי השם, השיב בלעם לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי, הודה שאין בו כח לילך נגד רצונו ית', והזכיר הדבור והעשיה שבשניהם לא יוכל להתנגד נגד רצון המצוה עליו, מדברי הגר"א: לכה איעצך אשר יעשה. לרש"י הוא מקרא קצר, איעצך להכשילם ואומר לך מה שהם עתידים להרע למואב באחרית הימים, ורא"ש אמר איעצך סתם ולא פירש דברי העצה מפני יראתו והמכוון במקרא איעצך כדי שמה שיעשה לעמך לא יעשנה עתה כי אם באחרית הימים ושלום יהיה בימיך; ולדעתי עצה ענינו גם כן הרמיזה, כמו עוצה עיניו (משלי ט"ז) שתרגומו רמז בעיניו, וכן איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) פירש"י ארמוז לך בעיניו, וטעמו כאן אודיעך ברמז אשר יעשה העם הזה לעמך, וכמ"ש ומחץ פאתי מואב: וקרקר כל בני שת. רש"י פי' על כל האומות. ולא ידעתי למה לא יאמר כל בני אדם, ועוד למה חזר והזכיר עמלקי וקני. ואמר הרא"ש מלת שת פה מגזרת וחשופי שת, וקרא לעמון ומואב בני שת ר"ל בני עובדי השתות שלהם. שעושים בשת שפוערים עצמם לפעור, וסרה טענת הראב"ע:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך