תנ"ך על הפרק - ויקרא ט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא ט

99 / 929
היום

הפרק

היום השמיני למילואים

וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וַ֠יַּקְרִבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְאֶת־הַחֵ֨לֶב וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן־הַכָּבֵד֙ מִן־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶת־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיִּרְחַ֥ץ אֶת־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קָרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃וַיַּקְרֵ֖ב אֶת־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃וַיַּקְרֵב֮ אֶת־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִאוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֶת־הַחֲלָבִ֖ים מִן־הַשּׁ֑וֹר וּמִן־הָאַ֔יִל הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת־הַחֲלָבִ֖ים עַל־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידויָדָ֛יואֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי ביום השמיני ויאמר וגו' קח לך עגל בן בקר לחטאת. אע"פ שלא נתפרש הצוואה למשה באלו הקרבנות נצטווה בהן תחלה כדכתי' זה הדבר אשר צוה ד' תעשו ואלו הקרבנות לא נזכרו בפרשת זה הדבר אשר תעשה להם לקדש לי כי שם לא צוה אלא על המלואי' של ז' הימים ועתה ביום השמיני הקריבו הם בעצמם אלו הקרבנו' והיו אלו הקרבנו' כחנוכ' להם כענין מנחת חביתין לדורו' ביו' המשח אותו. ובמדרש יש שהעגל לאהרן היה לכפר על מעשה העגל. וכתב הרמב"ן הנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים שעיר עזים לחטאת ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים אע"פ שהיתה חטאת חיצונה כי לא פי' לו משה שיעשה כן. ואולי נצטווה בכך והכתוב לא חשש להאריך כי לא יעשה דבר בלתי שיאמר לו משה. ויש עוד במדרש שהשור היה לישראל כפרה על מעשה העגל והוסיף להם הכתוב שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם: ואל בני ישראל תדבר לאמר. שאמר לאהרן שיאמר לבני ישראל כי רצה שיהי' אהרן מצוה בשם ד' והוא המקריב הקרבנות לגדלו בעיני העם. והנכון שפי' ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים כי לכך קראם שידברו לבני ישראל כדרך ויקרא משה אל זקני ישראל משכו: ויקרב וגו' אל המזבח. פי' הרמב"ן על דעתי דרך הפשט קרב אל צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה כי שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואמר משה דרך קצרה כי כבר ידע אהרן זה. ובמדרש יש שראה במזבח כתבנית שור והי' מתירא ממנו אמר לו משה אין לך על מה לירא קרב על המזבח. ופי' המדרש בשביל שהי' אהרן קדוש השם לא הי' בו חטא זולתי העגל והי' החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנ' וחטאתי נגדי תמיד והי' נדמה לו כאלו צורת העגל מעכבת שם בקרבנותיו ולכך אמר לו הגיס דעתך שלא תהי' שפל רוח כל כך שכבר רצה האלקי' את מעשיך. וי"מ שהשטן מראה לו כן ואמר לו משה אחי אע"פ שנתרצה המקום לכפר על עוונותיך צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש וכו' כדאיתא בתורת כהנים: ויקרב את המנחה. אע"ג דבצוואה כתיב ושור ואיל לשלמים תחלה ואחר כך ומנחה בלולה בשמן והוא הקריב המנחה תחלה משום שמשה אמר להם כל הזבחים ביחד ואחר כך המנחה ואהרן קירב המנחה כסדר עם הזבח: מלבד עולת הבוקר. כתב הרמב"ן הוצרך להזכיר זה כאן ללמד שאין עולת העם פוטרת עולת התמיד ולא קודמת לה ולא הוצרך להזכיר כן בימי המלואים לפי שהם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים ובידוע שלא פטרו את התמיד ולא קדמו לו. אבל בתורת כהנים דורש אותו על המנחה לבד ופי' ויקטר על המזבח מלבד עולת הבוקר ומנחתה שהיא מנחת נסכים שהקריבה עם התמיד הקריב זו מנחת נדבה שהקריבו ישראל: והמכסה. פירש"י חלב המכסה את הקרב. והקשה הרמב"ן א"כ למה יזכיר זה החלב יותר מן האחרים ופי' הוא המכסה הוא שם לכל החלבים כי כל חלב הקרב לגבי מזבח הוא מכסה האחד החלב המכסה את הקרב והשני כל החלב אשר על הקרב גם הוא מכסה והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן וכן אשר על הכסלים והכתוב הזה נמשך למעלה וימציאו אליו בני אהרן הדם של שור ואיל הנזכרים ואת החלבים מן השור אבל מן האיל המציאו אליו האליה והחלב ומשניהם הכליות ויותרת הכבד: וישימו את החלבים על החזות. כי האליה והכליות ויותרת הכבד יתנו למטה והחלבים עליהם והכל על החזות והחלבים לבדם יראו למעלה והוא דרך כבוד בהקטרה: ויקטר החלבים המזבח'. עם שאר הנקטרים ובשביל שההקטרה גדולה בחלבים הזכירם: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. פירש"י ברכם ברכת כהנים. וכתב הרמב"ן ואם כן תהי' פרשת כה תברכו את בני ישראל אמור להם מוקדמת לזה ואולי כן הוא כי הוא סמוך לויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. ויתכן כי אהרן פירש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר לפיכך לא הזכיר הכתוב לומר שצוהו משה לעשות כן: וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ולא הזכיר מנחה י"מ לפי שאינה אלא להכשיר שאר הקרבן. אבל למאי דכתיבנא לעיל שהיתה מנחת נדבה אינה באה להכשיר וצ"ל דלא חשש להזכיר אלא הזבחים: ויבא משה ואהרן. פירש"י דמשה נכנס ללמדו מעשה הקטרת. ומקשים היאך איחר כל כך מלהקטיר קטורת והלא קטורת בין דם לאיברי התמיד ומתרצים שלפיכך איחר מלהקטירו לפי שלא ירד עדיין אש מן השמים והמתינו עד שתרד האש: ותצא אש מלפני ה' וגו'. למ"ד שמתו על שנכנסו שתויי יין אע"פ שעדיין לא נזהרו על זה ולא ענש אלא א"כ הזהיר י"ל שעיקר דינן נגמר למיתה ממעשה העגל שנתחייב אהרן כלייה אלא שנתארך להם עד עתה שגילגלו עליהם חובה על ידי חייב. ובהכי ניחא נמי שנידונו בשריפה דאלו משום שתויי יין לא היו חייבין שרפה. והרמב"ן פי' לא מפני היין נענשו אלא מפני יינם טעו באש זרה ועל זה נענשו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך