פסוק א:בֶּן־שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו וְלֹא־סָר מהן יָמִין וּשְׂמֹאול. התנהגותו הייתה ללא דופי.
פסוק ג:וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ, וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר צעיר, כבן שש עשרה, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו. בצעירותו הוא התפתח בכיוון מוגדר ונעשה מחובר יותר ויותר לעבודת ה' ולכל הקשור בה. וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה למלכו, בהיותו כבן עשרים, כשמלכותו כבר התבססה, הֵחֵל לְטַהֵר אֶת־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן־הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת.
פסוק ד:וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו, על פיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים, וְאת הַחַמָּנִים, צלמי השמש או סמלים אחרים שהועמדו לפולחן השמש אֲשֶׁר־לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם – מעל המזבחות גִּדֵּעַ, שיבר, וְאת הָאֲשֵׁרִים, סמלי האשרה וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק, כתש ושחק, וַיִּזְרֹק את שרידיהם עַל־פְּנֵי הַקְּבָרִים של הַזֹּבְחִים לָהֶם, מי שזבחו להם בחייהם.
פסוק ה:וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים לאותם פולחנים לאחר שמתו שָׂרַף עַל־מִזְבְּחוֹתָם כדי לבזותם ולהביע את טומאתם. וַיְטַהֵר אֶת־יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם,
פסוק ו:וכך עשה בְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד־נַפְתָּלִי שבצפון הארץ, בְּחַרְבֹתֵיהֶם, לאחר שנחרבו סָבִיב. שטחה של ממלכת ישראל לשעבר היה תחת שלטון אשורי, אבל אשור הייתה קרובה כבר לסוף דרכה ההיסטורית, ואחיזתה בארץ התרופפה. לאחר שהוגלו התושבים לארצות רחוקות, נשארו באזורי ממלכת ישראל רק שרידים מישראל, ובחלקם הגדול נשארו שטחים ריקים. משיקולים פוליטיים ואף מסיבות דתיות החליט יאשיהו לספח אליו בפועל את האזורים הללו, ולכן המשיך במסע הטיהור שלו גם שם.
פסוק ז:וַיְנַתֵּץ אֶת־הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק, כתש היטב, וְכָל־הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל־אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם.
פסוק ח:וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ, כשסיים יאשיהו לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת, שָׁלַח אֶת־שָׁפָן בֶּן־אֲצַלְיָהוּ. שפן ובני משפחתו החזיקו בתפקיד הסופרים, שהיו מדינאים בכירים הקשורים גם ליחסי החוץ של המדינה, וְאֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר־הָעִיר הממונה על העיר ירושלים – תפקיד חשוב של גדולה ושל נאמנות, וְאֵת יוֹאָח בֶּן־יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר, מעין ראש ממשלה בחצר המלך יאשיהו לְחַזֵּק אֶת־בֵּית ה' אֱלֹהָיו, לערוך שיפוצים ראויים בבית המקדש.
פסוק ט:וַיָּבֹאוּ אֶל־חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיִּתְּנוּ לו אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא לבֵית־אֱלֹהִים, אֲשֶׁר אָסְפוּ־הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף, הממונים על שמירת הכספים או הכלים שבמקדש מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, בלכתם לערי ישראל לטהר את הארץ כאמור לעיל, וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. הכסף שנגבה לא ניתן לצורכי הכהנים והלויים –
פסוק י:וַיִּתְּנוּ את הכסף עַל־יַד, לרשות עֹשֵׂה, עושי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בְּבֵית ה', וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עֹשִׂים בְּבֵית ה' כדי לִבְדוֹק, לעשות בדק, לבחון ולתקן וּלְחַזֵּק את הַבָּיִת.
פסוק יא:וַיִּתְּנוּ לֶחָרָשִׁים, אומנים בחומרים קשים וְלַבֹּנִים על מנת לִקְנוֹת אַבְנֵי מַחְצֵב וְעֵצִים לַמְחַבְּרוֹת, קורות לחיבור חלקי הבניין וּלְקָרוֹת בהם אֶת־הַבָּתִּים אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. היה צורך לקרות חלקים מהבניין בעצים ולקבע אבנים חדשות כדי לייצבו. כל זה הוזנח ואולי אפילו הושחת על ידי מלכי יהודה הקודמים, מנשה ואמון, במשך כמעט שישים שנה.
פסוק יב:וְהָאֲנָשִׁים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה, בנאמנות בַּמְּלָאכָה, וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן־בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן־בְּנֵי הַקְּהָתִים, שתפקידם לְנַצֵּחַ, להשגיח ולהדריך שהעבודה תיעשה כראוי. וְהַלְוִיִּם, כָּל־מֵבִין בנגינה היה מנגן בִּכְלֵי־שִׁיר תוך כדי בדק הבית.
פסוק יג:וְעַל הַסַּבָּלִים היו ממונים וּמְנַצְּחִים לְכֹל עֹשֵׂה מְלָאכָה לַעֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה, לכל עבודה ועבודה, וּמֵהַלְוִיִּם היו גם סוֹפְרִים וְשֹׁטְרִים וְשׁוֹעֲרִים. הלויים מילאו את כל תפקידי האדמיניסטרציה השוטפת של המקדש.
פסוק יד:וּבְהוֹצִיאָם אֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּבָא אל בֵּית ה', מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת־ה' בְּיַד־מֹשֶׁה. במשך שנים איש לא בדק את המקדש, בוודאי לא את אוצרותיו. עתה מצאו בהם כנראה את ספר התורה המקורי של משה רבנו.
פסוק טו:וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶל־שָׁפָן הַסּוֹפֵר: את סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'. וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־שָׁפָן.
פסוק טז:וַיָּבֵא שָׁפָן אֶת־הַסֵּפֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיָּשֶׁב עוֹד אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר־נִתַּן בְּיַד, הוטל על עֲבָדֶיךָ הֵם עֹשִׂים. העבודה מתבצעת כראוי.
פסוק יז:וַיַּתִּיכוּ אֶת־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּבֵית־ה', באותה תקופה טרם השתמשו במטבעות כסף של ממש, אלא בגושי כסף שקולים וחתומים. וַיִּתְּנוּהוּ עַל־יַד הַמֻּפְקָדִים וְעַל־יַד עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה. שפן דיווח בתחילה על התנהלות העבודה שהיה אחראי לה.
פסוק יח:וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן. וַיִּקְרָא־בוֹ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק יט:וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו. מתגובתו של המלך אפשר להסיק ששפן קרא את דברי התוכחה המצויים לרוב בספר דברים. ייתכן שהספר נפתח בפניו בקטעים המתארים את העונשים והחורבן שיבואו על ישראל אם יחטאו.
פסוק כ:וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־חִלְקִיָּהוּ וְאֶת־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן וְאֶת־עַבְדּוֹן בֶּן־מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד־הַמֶּלֶךְ, אולי ממונה ראשי על העבודה, לֵאמֹר׃
פסוק כא:לְכוּ ודִרְשׁוּ אֶת־ה', שאלו ובקשו בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא, כִּי־גְדוֹלָה חֲמַת, כעס ה' אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת־דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַכָּתוּב עַל־הַסֵּפֶר הַזֶּה.
פסוק כב:וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הכהן הגדול ושאר האנשים אֲשֶׁר דיבר אליהם הַמֶּלֶךְ אֶל־חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן־תָּקְהַת בֶּן־חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים. שלֻּם היה שומר הבגדים של המלך, ואילו אשתו הייתה נביאה שישבה בתוך עמה – וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה, אזור שנוסף על עיר דויד. וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ כָּזֹאת – על דאגתו של המלך מדברי הספר.
פסוק כג:וַתֹּאמֶר לָהֶם בנבואה: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר־שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. בלשון הזו יש יהירות מסוימת כלפי המלך:
פסוק כד:כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יוֹשְׁבָיו, אֵת כָּל־הָאָלוֹת, הקללות הַכְּתוּבוֹת עַל־הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה.
פסוק כה:תַּחַת אֲשֶׁר, כי עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, וְתִתַּךְ, תישפך בשפע חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה.
פסוק כו:וְאֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרוֹשׁ בַּה', וזה סגנון פנייה קצת אחר, כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בנוגע לכל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ:
פסוק כז:יַעַן רַךְ־לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשָׁמְעֲךָ אֶת־דְּבָרָיו שאמר עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו, וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת־בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי, וְגַם־אֲנִי מצדי שָׁמַעְתִּי, נְאֻם־ה' –
פסוק כח:הִנְנִי אֹסִפְךָ, אאסוף אותך אֶל־אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־קִבְרוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, תיקבר בכבוד וְלֹא־תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל־יֹשְׁבָיו. וַיָּשִׁיבוּ אנשי יאשיהו אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר.
פסוק כט:כל נבואה רעה נתפסת בעצם כאזהרה, וההנחה היא שאם אנשים יעשו תשובה הנבואה לא תתקיים. משום כך מנסה יאשיהו ככל יכולתו לשנות את הגזרה. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֶת־כָּל־זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם.
פסוק ל:וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ אל בֵּית־ה', וְכָל־אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל־הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן, וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת־כָּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בתוך בֵּית ה', מתוך התורה עצמה.
פסוק לא:וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־עָמְדוֹ, במקום המיועד לו במקדש, וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת־מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל־לְבָבוֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ, לַעֲשׂוֹת אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל־הַסֵּפֶר הַזֶּה.
פסוק לב:וַיַּעֲמֵד באופן טקסי ורשמי אֵת כָּל־הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן כדי לשתפם בברית. וַיַּעֲשׂוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כּכל הכתוב בבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. הוא ארגן אותם והביאם לעשות מעשה שיוכיח את כריתת הברית, כדי שהיא לא תישאר הסכם שבדיבור גרידא.
פסוק לג:וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת־כָּל־הַתֹּעֵבוֹת מִכָּל־הָאֲרָצוֹת, שטחי היישוב אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבֵד, העביד אֶת־כָּל־הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל, כלומר הכריחם לַעֲבוֹד אֶת־ה' אֱלֹהֵיהֶם כָּל־יָמָיו, ואכן לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. נבואת חולדה התקיימה. יאשיהו נשאר מלך כל ימיו ובזמן שלטונו לא הגיעה פורענות לארץ יהודה. אמנם יאשיהו בא אל קברות אבותיו, אבל הוא לא מת בשלום אלא כפצוע מלחמה. מותו סימן נקודת שבר וסיום לתקופה השלווה. מכאן והלאה הלך והידרדר מצבה של ממלכת יהודה.
