פסוק א:בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה היה אָחָז בְּמָלְכוֹ, וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְלֹא־עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּדָוִיד אָבִיו.
פסוק ב:וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם מַסֵּכוֹת, פסלים יצוקים עָשָׂה לפולחן הבְּעָלִים.
פסוק ג:וְהוּא הִקְטִיר, שרף קטורת לצורכי פולחן או קרבנות חיים בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם, וַיַּבְעֵר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ, כנראה לא שרפם אלא העבירם בתוך אש כקרבן סמלי, כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ד:וַיְזַבֵּחַ, שחט בהמות וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן.
פסוק ה:וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם, וַיַּכּוּ־בוֹ – בעם יהודה וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ מהשבויים לדַּרְמָשֶׂק. וְגַם בְּיַד־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן, וַיַּךְ־בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה. גם מלך ישראל עלה להילחם על ארץ יהודה, אולי עם הארמים – מעשה שלא התרחש שנים רבות – והכה בערי יהודה, אך לא הכריע את ירושלים.
פסוק ו:וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מלך ישראל בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד, הַכֹּל בְּנֵי־חָיִל, בְּעָזְבָם אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם.
פסוק ז:וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת, הממונה על בית המלוכה וְאֶת־אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ. זכרי גיבור אפרים הצליח לפגוע אפילו במפקדי הצבא וראשי המדינה של יהודה.
פסוק ח:וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים, בָּנִים וּבָנוֹת, וְגַם־שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת־הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן. הם לא כבשו את המדינה, אבל הם ניצחו בקרבות ולקחו שלל ושבויים.
פסוק ט:וְשָׁם – בשֹׁמרון הָיָה נָבִיא לַה', עֹדֵד שְׁמוֹ, וַיֵּצֵא לִפְנֵי, לקראת הַצָּבָא הַבָּא בחזרה לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בַּחֲמַת ה' אֱלֹהֵי־אֲבוֹתֵיכֶם עַל־יְהוּדָה, מאחר שהוא כועס עליהם, נְתָנָם בְּיֶדְכֶם, וַתַּהַרְגוּ־בָם בְּזַעַף שעַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ, בזעם גדול מאוד.
פסוק י:וְעַתָּה את בְּנֵי־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים, רוצים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם, כשבויי מלחמה. הֲלֹא רַק־אַתֶּם יודעים שעִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת, פשעים לַה' אֱלֹהֵיכֶם, יותר מהם.
פסוק יא:וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ את הַשִּׁבְיָה, כלל השבויים אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם, כִּי חֲרוֹן אַף, כעסו של ה' מוטל עֲלֵיכֶם יותר. גם אם מגיע להם עונש, העונש שאתם חייבים בו כבד יותר. לפיכך גם תיענשו יותר אם תקחו מהם שבויים.
פסוק יב:וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי־אֶפְרַיִם – עֲזַרְיָהוּ בֶן־יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן־מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן־שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן־חַדְלָי, שלושת המנהיגים עמדו עַל־הַבָּאִים מִן־הַצָּבָא,
פסוק יג:וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: לֹא־תָבִיאוּ אֶת־הַשִּׁבְיָה הֵנָּה, כִּי לְאַשְׁמַת, לעונש ה' עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל־חַטֹּאתֵנוּ וְעַל־אַשְׁמָתֵנוּ. דיינו בעברות שיש כבר בידינו. תהיה זו טיפשות להוסיף עלינו אשמה במעשה הזה כִּי־רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל־יִשְׂרָאֵל. מסתבר שחלק מאנשי ישראל ידעו כי דרכם, הנוחה להם יותר, אינה דרך הישר והטוב.
פסוק יד:וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת־הַשִּׁבְיָה, השבויים וְאֶת־הַבִּזָּה, השלל, לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל־הַקָּהָל. חלוצי הצבא הניחו את השבויים ואת השלל לפני השרים כדי שהם יטפלו בעניין.
פסוק טו:וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת לעיל, שעוררו את העם להקשיב לדברי הנביא, וַיַּחֲזִיקוּ, תמכו בַשִּׁבְיָה, וְאת כָל־מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן־הַשָּׁלָל, וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם, סכו אותם בשמן וַיְנַהֲלוּם, הובילו אותם בַּחֲמֹרִים לְכָל־כּוֹשֵׁל, כל מי שהתקשה ללכת, וַיְבִיאוּם אל יְרֵחוֹ עִיר־הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם, וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. הם לא החזירו אותם מחמת לחץ חיצוני כלשהו, אלא בגלל הרגשתם שהחזקתם כשבויים היא עוול. היה ברור להם שאף שישראל ויהודה נלחמים אלה באלה, בכל זאת הם עם אחד ומשפחה אחת, ולכן אסור להם לנהוג כך בשבויי המלחמה.
פסוק טז:בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז שליחים עַל, אל מַלְכֵי אַשּׁוּר שיבואו לַעְזֹר לוֹ במאבקו בארמים ובישראל. הוא ניסה לקבל סיוע מאשור, שכבר הייתה אימפריה שהתעצמה עוד ועוד, והייתה בעורפם של הארמים. יהודה לא סבלה רק מהארמים ומישראל –
פסוק יז:וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ, פלשו למדינה וַיַּכּוּ בִיהוּדָה וַיִּשְׁבּוּ־שֶׁבִי.
פסוק יח:וּפְלִשְׁתִּים גם הם פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב שלִיהוּדָה, וַיִּלְכְּדוּ אֶת־בֵּית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־אַיָּלוֹן וְאֶת־הַגְּדֵרוֹת וְאֶת־שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ, היישובים הקטנים הנספחים לה וְאֶת־תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־גִּמְזוֹ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. הפלשתים נכנסו וכבשו שטחים ומקומות שהיו בתחומי ממלכת יהודה.
פסוק יט:כִּי־הִכְנִיעַ ה' אֶת־יְהוּדָה בפני אויביהם בַּעֲבוּר, בגלל אָחָז מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל, כִּי הוא הִפְרִיעַ, השחית, הפר את הסדר בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל בַּה'.
פסוק כ:וַיָּבֹא עָלָיו תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר, הקרוי גם תגלת פלאסר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיָּצַר, הציק לוֹ – לאחז, וְלֹא חֲזָקוֹ, חיזק אותו. אף שמלך אשור הגיע, הוא לא תמך באחז, ולא זו בלבד, הוא אף גרם לו צרות.
פסוק כא:כִּי, גם כאשר חָלַק, חילק אָחָז אֶת אוצרות בֵּית ה' וְאֶת אוצרות בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, וַיִּתֵּן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר – וְלֹא לְעֶזְרָה לוֹ, הדבר לא הועיל לו. אמנם מלך אשור אכן עתיד לשבור את ממלכת ישראל, אבל הדבר יקרה בעוד זמן רב, ולפי חשבונותיו שלו ולא בשל המתנות שקיבל מאחז.
פסוק כב:וגם בְעֵת הָצֵר לוֹ, וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל, לבגוד בַּה', זה הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז. לפעמים הוא נרתע מפעולות מסוימות בגלל דבר ה', אבל באופן כללי הוא המשיך בדרכו הרעה מתחילה ועד סוף.
פסוק כג:וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק, הַמַּכִּים בּוֹ, וַיֹּאמֶר: כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי־אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אֹתָם, עוזרים להם, ולכן לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי, וְאולם באמת הֵם הָיוּ־לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל. העבודה הזרה היא שהכשילה אותו ואת ישראל.
פסוק כד:וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים, וַיְקַצֵּץ אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים, כי נזקק לחומרים היקרים שמהם נעשו, וַיִּסְגֹּר אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־ה', הוא ביטל את עבודת המקדש, וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל־פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק כה:וּבְכָל־עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיַּכְעֵס אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו.
פסוק כו:וְיֶתֶר דְּבָרָיו וְכָל־דְּרָכָיו, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. אחז לא הצליח בשום תחום. הוא לא ניצח במלחמות, לא הגן על הארץ, ורק השחית אותה מבחינה מוסרית ודתית.
פסוק כז:וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם־אֲבֹתָיו, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלִַם, אם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, מכיוון שלא היה ראוי לכך. וַיִּמְלֹךְ יְחִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.
