פסוק א:בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ, וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ יְהוֹעַדָּן מִירוּשָׁלָיִם. וּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ יְהוֹעַדָּן מִירוּשָׁלָיִם.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', רַק לֹא בְּלֵבָב שָׁלֵם. אף שבעיקרו של דבר הוא נהג כראוי, הוא לא השתדל לעשות מעבר לגבולות הקבועים, והבעיות שהיו נותרו במקומן.
פסוק ג:אמציהו עלה לשלטון אחרי שאביו נהרג בידי אנשים שמרדו בו. נקודת מוצא זו בוודאי לא העמידה את המלך החדש במצב ברור ויציב. מעשיהם של האחראים לרצח המלך הקודם היו ידועים, אבל לא נגעו בהם לרעה בשל מעמדם התקיף. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה, התבססה הַמַּמְלָכָה עָלָיו, רק כשאמציה הרגיש ששלטונו חזק דיו, וַיַּהֲרֹג אֶת־עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו, יואש.
פסוק ד:וְאֶת־בְּנֵיהֶם לֹא הֵמִית, אף שהיה מקובל מאוד לנקום במשפחה כולה, כִּי נהג כַכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּסֵפֶר מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא־יָמוּתוּ אָבוֹת עַל, בגלל מעשה הבָּנִים, וּבָנִים לֹא־יָמוּתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּתוּ.
פסוק ה:וַיִּקְבֹּץ, כינס אֲמַצְיָהוּ אֶת־יְהוּדָה וַיַּעֲמִידֵם, הוא סידר אותם לְפי בֵית־אָבוֹת, משפחות, לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת לְכָל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן. וַיִּפְקְדֵם הוא מנה אותם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה. וַיִּמְצָאֵם שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף בָּחוּר יוֹצֵא צָבָא, איש צבא אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה, מגן גדול. זהו מספר קטן בהרבה מצבאות אבותיו.
פסוק ו:כיוון שחשב שאין לו די לוחמים – וַיִּשְׂכֹּר מִיִּשְׂרָאֵל, שהייתה מדינה גדולה הרבה יותר, מֵאָה אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל בְּמֵאָה כִכַּר־כָּסֶף.
פסוק ז:וְאִישׁ הָאֱלֹהִים שלא פורש שמו, בָּא אֵלָיו לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ, אַל־יָבוֹא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל למלחמה, כִּי אֵין ה' הולך עִם־יִשְׂרָאֵל, עם כֹּל בְּנֵי אֶפְרָיִם הללו. ה' לא עומד לצדם מפני שהם סרו מדרכיו.
פסוק ח:כִּי גם אִם בֹא אִתם אַתָּה, ואפילו עֲשֵׂה חֲזַק, תתחזק לַמִּלְחָמָה, יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים לִפְנֵי אוֹיֵב, כִּי יֶשׁ־כֹּחַ בֵּאלֹהִים לַעְזוֹר וּלְהַכְשִׁיל.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָהוּ לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: וּמַה־לַּעֲשׂוֹת לִמְאַת הַכִּכָּר אֲשֶׁר נָתַתִּי לִגְדוּד יִשְׂרָאֵל, הלוא כבר שילמתי בעד הגיוס הזה? וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: יֵשׁ לַה' לָתֶת לְךָ הַרְבֵּה מִזֶּה. הוא יוכל להחזיר לך את התשלום הזה ויותר.
פסוק י:אמציהו ציית לדברי הנביא, וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר־בָּא אֵלָיו מֵאֶפְרַיִם, ושלח אותם לָלֶכֶת חזרה לִמְקוֹמָם. וַיִּחַר אַפָּם, הם כעסו ונעלבו מְאֹד בִּיהוּדָה, שהשיבו אותם בלי להשתתף במלחמה, וַיָּשׁוּבוּ לִמְקוֹמָם בָּחֳרִי־אָף.
פסוק יא:וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג, הוביל אֶת־עַמּוֹ בפלישה לאדום, וַיֵּלֶךְ אל גֵּיא הַמֶּלַח, וַיַּךְ אֶת־בְּנֵי־שֵׂעִיר האדומים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. אדום מעולם לא הייתה אומה גדולה, ותמיד הייתה כפופה לשלטון מסוים של ממלכת יהודה, אבל מפעם לפעם היא הפכה אוטונומית יותר ולפעמים אף הגדירה את מנהיגיה מלכים. מלבד הצורך לרסן מדינה שכנה זו, היה לממלכת יהודה גם חשבון מדיני וכלכלי בעניין מפני שהאדומים החזיקו את הדרך לנמל אילת.
פסוק יב:וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לוחמים חַיִּים שָׁבוּ, לקחו בשבי בְּנֵי יְהוּדָה, וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע, וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ הַסֶּלַע, וְכֻלָּם נִבְקָעוּ. הוציאו אותם להורג בזריקה מראש הסלע.
פסוק יג:וּמנגד, באותו הזמן בְנֵי הַגְּדוּד של אפרים, שהיה גדול כצבא בפני עצמו, אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת, מללכת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה, וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד־בֵּית חוֹרוֹן. הם השתוללו והתנקמו בערי יהודה על העלבון שגרמו להם, וַיַּכּוּ מֵהֶם – מאנשי יהודה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה.
פסוק יד:וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת־אֲדוֹמִים, וַיָּבֵא עמו אֶת־אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר ליהודה שכן פולחנם מצא חן בעיניו – וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר, יגיש קטורת מחמת אחווה או תחושת קרבה.
פסוק טו:וַיִּחַר־אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ, וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא, שלא ברור מי הוא, וַיֹּאמֶר לוֹ: לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת־אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא־הִצִּילוּ אֶת־עַמָּם מִיָּדֶךָ? ! אתה פונה לעבודה זרה, ולא זו בלבד אלא מאמץ אלילים כאלה, שהפסידו במלחמה כביכול.
פסוק טז:וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ אמציהו: הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ, מינו אותך?! כיצד אתה מעז לומר לי מה לעשות ומה לא?! חֲדַל־לְךָ מלהתחצף, לָמָּה יַכּוּךָ. וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא מלדבר, וַיֹּאמֶר רק זאת: יָדַעְתִּי כִּי־יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ, כִּי־עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי. לא תהיה תפארתך בדרך הזו. נראה שאישיותו של אמציהו לא הייתה יציבה במיוחד. הוא נטה להתפרצויות, ואולי אף סבל מתנודות נפשיות קיצוניות. לפעמים ציית לכל מה שאמר לו הנביא על אף ההשלכות המסוכנות, ובזמנים אחרים הוא ראה עצמו גדול ומרומם כמלך מנצח, ואטם את עצמו משמיעת כל ביקורת.
פסוק יז:וַיִּוָּעַץ אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּשְׁלַח אֶל־יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לְךָ, בוא נִתְרָאֶה, ניפגש פָנִים אל פנים במלחמה.
פסוק יח:וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל תשובה אֶל־אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה, והוא ענה לו במשל לֵאמֹר: הַחוֹחַ, צמח קטן קוצני אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר: הרי שנינו שייכים לצמחיית הלבנון, לכן תְּנָה־אֶת־בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה. וַתַּעֲבֹר בינתיים חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וַתִּרְמֹס אֶת־הַחוֹחַ. החוח לא היה צריך להתיימר כל כך.
פסוק יט:וכדי שלא יהיה שום ספק בהבנת הנמשל, ממשיך יואש ומסביר את כוונתו: אָמַרְתָּ לעצמך שהִנֵּה הִכִּיתָ אֶת־אֱדוֹם, שאינה מדינה כה גדולה, וּכבר נְשָׂאֲךָ, הרימך לִבְּךָ לְהַכְבִּיד, להתכבד. בעקבות ניצחונך אתה רוצה להכריז עלי מלחמה, כי נדמה לך שאנחנו שווי כוחות. עַתָּה שְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, לָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה, וְנָפַלְתָּ, ותיפול אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ? חבל עליך ועל אנשיך.
פסוק כ:וְלֹא־שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ לעצה הטובה הזו, כִּי מֵהָאֱלֹהִים הִיא, לְמַעַן תִּתָּם, כדי שאנשי ממלכת יהודה יינתנו בְּיָד אויביהם כִּי דָרְשׁוּ אֵת אֱלֹהֵי אֱדוֹם.
פסוק כא:וַיַּעַל יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל למלחמה על יהודה, וַיִּתְרָאוּ פָנִים, ערכו קרב מסודר, הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה.
פסוק כב:וַיִּנָּגֶף, נחלה תבוסה יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ, ברחו אִישׁ לְאֹהָלָיו. ממלכת ישראל הייתה גדולה יותר ומלומדת בקרבות עם סביבתה, ואילו גבולותיה של ממלכת יהודה הקטנה היו בדרך כלל שקטים יותר. על כן לא היו לאמציהו סיכויים גדולים.
פסוק כג:וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בֶּן־יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז תָּפַשׂ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ, אך לא הרגו, וַיְבִיאֵהוּ אל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מִשַּׁעַר אֶפְרַיִם עַד־שַׁעַר הַפּוֹנֶה, שנקרא גם שַׁעַר הַפִּנָּה, אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה, פרצה גדולה על מנת להראות את כוחו ולהרתיע את יהודה.
פסוק כד:וְכָל־הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל־הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בְּבֵית־הָאֱלֹהִים עִם־עֹבֵד אֱדוֹם, הממונה על שמירתם, וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ לקח יואש כשלל, וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת. מלכים גדולים נהגו להחזיק אצלם ילדים משבטים או עמים אחרים כערובה להתנהגות הוריהם, וההורים ידעו כי אם יפעלו נגד המלכות – בניהם ייפגעו. בני התערובות הללו לא היו רק נכס כלכלי אלא גם נכס פוליטי. וַיָּשָׁב לשֹׁמְרוֹן לאחר שניצח במלחמה.
פסוק כה:וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַחֲרֵי מוֹת יוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה נוספות.
פסוק כו:וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ הָרִאשֹׁנִים – ההליכה בדרכי ה' וְהָאַחֲרוֹנִים – הידרדרותו כאשר עזב את ה', לבו גבה והוא המיט צרות גם על העם, הֲלֹא הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל.
פסוק כז:וּמֵעֵת אֲשֶׁר־סָר אֲמַצְיָהוּ מֵאַחֲרֵי ה', הוא איבד לא רק את הקשר עם ה', גם בני אדם לא חיבבו אותו, וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר, התארגן נגדו מרד בִּירוּשָׁלִַם. וַיָּנָס לָכִישָׁה, ללכיש, שהייתה עיר מבצר של מלכי יהודה, וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו המורדים, שהיו חזקים מספיק, לָכִישָׁה, וַיְמִיתֻהוּ שָׁם. בממלכת ישראל כמעט לא הייתה שושלת שהאריכה ימים. תמיד היה מי שהרגיש שביכולתו למרוד במלך. לעומת זאת, ביהודה שושלת המלוכה הייתה יציבה. ובכל זאת היו גם בה דורות שבהם התערערה היציבות השלטונית. כך מצאו מלכי יהודה אמציהו ויואש אביו את מותם בידי מורדים.
פסוק כח:וַיִּשָּׂאֻהוּ עַל־הַסּוּסִים מלכיש, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר יְהוּדָה, בירושלים.
