א וַיִּסְפֹּ֨ר שְׁלֹמֹ֜ה שִׁבְעִ֥ים אֶ֙לֶף֙ אִ֣ישׁ סַבָּ֔ל וּשְׁמוֹנִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ חֹצֵ֣ב בָּהָ֑ר וּמְנַצְּחִ֣ים עֲלֵיהֶ֔ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ ב וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חוּרָ֥ם מֶֽלֶךְ־צֹ֖ר לֵאמֹ֑ר כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִם־דָּוִ֣יד אָבִ֔י וַתִּֽשְׁלַֽח־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים לִבְנֽוֹת־ל֥וֹ בַ֖יִת לָשֶׁ֥בֶת בּֽוֹ׃ ג הִנֵּה֩ אֲנִ֨י בֽוֹנֶה־בַּ֜יִת לְשֵׁ֣ם ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֗י לְהַקְדִּ֣ישׁ ל֡וֹ לְהַקְטִ֣יר לְפָנָ֣יו קְטֹֽרֶת־סַמִּים֩ וּמַעֲרֶ֨כֶת תָּמִ֤יד וְעֹלוֹת֙ לַבֹּ֣קֶר וְלָעֶ֔רֶב לַשַּׁבָּתוֹת֙ וְלֶ֣חֳדָשִׁ֔ים וּֽלְמוֹעֲדֵ֖י יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְעוֹלָ֖ם זֹ֥את עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ד וְהַבַּ֛יִת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י בוֹנֶ֖ה גָּד֑וֹל כִּֽי־גָד֥וֹל אֱלֹהֵ֖ינוּ מִכָּל־הָאֱלֹהִֽים׃ ה וּמִ֤י יַעֲצָר־כֹּ֙חַ֙ לִבְנֽוֹת־ל֣וֹ בַ֔יִת כִּ֧י הַשָּׁמַ֛יִם וּשְׁמֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לֹ֣א יְכַלְכְּלֻ֑הוּ וּמִ֤י אֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר אֶבְנֶה־לּ֣וֹ בַ֔יִת כִּ֖י אִם־לְהַקְטִ֥יר לְפָנָֽיו׃ ו וְעַתָּ֡ה שְֽׁלַֽח־לִ֣י אִישׁ־חָכָ֡ם לַעֲשׂוֹת֩ בַּזָּהָ֨ב וּבַכֶּ֜סֶף וּבַנְּחֹ֣שֶׁת וּבַבַּרְזֶ֗ל וּבָֽאַרְגְּוָן֙ וְכַרְמִ֣יל וּתְכֵ֔לֶת וְיֹדֵ֖עַ לְפַתֵּ֣חַ פִּתּוּחִ֑ים עִם־הַֽחֲכָמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עִמִּי֙ בִּֽיהוּדָ֣ה וּבִֽירוּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֵכִ֖ין דָּוִ֥יד אָבִֽי׃ ז וּֽשְׁלַֽח־לִי֩ עֲצֵ֨י אֲרָזִ֜ים בְּרוֹשִׁ֣ים וְאַלְגּוּמִּים֮ מֵֽהַלְּבָנוֹן֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי אֲשֶׁ֤ר עֲבָדֶ֙יךָ֙ יֽוֹדְעִ֔ים לִכְר֖וֹת עֲצֵ֣י לְבָנ֑וֹן וְהִנֵּ֥ה עֲבָדַ֖י עִם־עֲבָדֶֽיךָ׃ ח וּלְהָכִ֥ין לִ֛י עֵצִ֖ים לָרֹ֑ב כִּ֥י הַבַּ֛יִת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י בוֹנֶ֖ה גָּד֥וֹל וְהַפְלֵֽא׃ ט וְהִנֵּ֣ה לַֽחֹטְבִ֣ים ׀ לְֽכֹרְתֵ֣י ׀ הָעֵצִ֡ים נָתַתִּי֩ חִטִּ֨ים ׀ מַכּ֜וֹת לַעֲבָדֶ֗יךָ כֹּרִים֙ עֶשְׂרִ֣ים אֶ֔לֶף וּשְׂעֹרִ֕ים כֹּרִ֖ים עֶשְׂרִ֣ים אָ֑לֶף וְיַ֗יִן בַּתִּים֙ עֶשְׂרִ֣ים אֶ֔לֶף וְשֶׁ֕מֶן בַּתִּ֖ים עֶשְׂרִ֥ים אָֽלֶף׃ י וַיֹּ֨אמֶר חוּרָ֤ם מֶֽלֶךְ־צֹר֙ בִּכְתָ֔ב וַיִּשְׁלַ֖ח אֶל־שְׁלֹמֹ֑ה בְּאַהֲבַ֤ת יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ נְתָנְךָ֥ עֲלֵיהֶ֖ם מֶֽלֶךְ׃ יא וַיֹּאמֶר֮ חוּרָם֒ בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר נָתַן֩ לְדָוִ֨יד הַמֶּ֜לֶךְ בֵּ֣ן חָכָ֗ם יוֹדֵ֙עַ֙ שֵׂ֣כֶל וּבִינָ֔ה אֲשֶׁ֤ר יִבְנֶה־בַּ֙יִת֙ לַיהוָ֔ה וּבַ֖יִת לְמַלְכוּתֽוֹ׃ יב וְעַתָּ֗ה שָׁלַ֧חְתִּי אִישׁ־חָכָ֛ם יוֹדֵ֥עַ בִּינָ֖ה לְחוּרָ֥ם אָבִֽי׃ יג בֶּן־אִשָּׁ֞ה מִן־בְּנ֣וֹת דָּ֗ן וְאָבִ֣יו אִישׁ־צֹרִ֡י יוֹדֵ֡עַ לַעֲשׂ֣וֹת בַּזָּֽהָב־וּ֠בַכֶּסֶף בַּנְּחֹ֨שֶׁת בַּבַּרְזֶ֜ל בָּאֲבָנִ֣ים וּבָעֵצִ֗ים בָּאַרְגָּמָ֤ן בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבַבּ֣וּץ וּבַכַּרְמִ֔יל וּלְפַתֵּ֙חַ֙ כָּל־פִּתּ֔וּחַ וְלַחְשֹׁ֖ב כָּל־מַחֲשָׁ֑בֶת אֲשֶׁ֤ר יִנָּֽתֶן־לוֹ֙ עִם־חֲכָמֶ֔יךָ וְֽחַכְמֵ֔י אֲדֹנִ֖י דָּוִ֥יד אָבִֽיךָ׃ יד וְ֠עַתָּה הַחִטִּ֨ים וְהַשְּׂעֹרִ֜ים הַשֶּׁ֤מֶן וְהַיַּ֙יִן֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר אֲדֹנִ֔י יִשְׁלַ֖ח לַעֲבָדָֽיו׃ טו וַ֠אֲנַחְנוּ נִכְרֹ֨ת עֵצִ֤ים מִן־הַלְּבָנוֹן֙ כְּכָל־צָרְכֶּ֔ךָ וּנְבִיאֵ֥ם לְךָ֛ רַפְסֹד֖וֹת עַל־יָ֣ם יָפ֑וֹ וְאַתָּ֛ה תַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖ם יְרוּשָׁלִָֽם׃ טז וַיִּסְפֹּ֣ר שְׁלֹמֹ֗ה כָּל־הָאֲנָשִׁ֤ים הַגֵּירִים֙ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֔ל אַחֲרֵ֣י הַסְּפָ֔ר אֲשֶׁ֥ר סְפָרָ֖ם דָּוִ֣יד אָבִ֑יו וַיִּמָּצְא֗וּ מֵאָ֤ה וַחֲמִשִּׁים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ יז וַיַּ֨עַשׂ מֵהֶ֜ם שִׁבְעִ֥ים אֶ֙לֶף֙ סַבָּ֔ל וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֖לֶף חֹצֵ֣ב בָּהָ֑ר וּשְׁלֹ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת מְנַצְּחִ֖ים לְהַעֲבִ֥יד אֶת־הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיִּסְפֹּר, מנה וארגן שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל, שתפקידם לשאת את האבנים לבית המקדש, וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ נוספים שיעבדו כחֹצֵב בָּהָר, וּמְנַצְּחִים, מנהלי העבודה עֲלֵיהֶם היו שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. בין הממונים הללו היו כנראה אנשים בעלי מעמד בישראל.
פסוק ב:
וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל־חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר לֵאמֹר: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם־דָּוִיד אָבִי, וַתִּשְׁלַח־לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ, כזכור לך, אֶל־חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר לֵאמֹר: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם־דָּוִיד אָבִי, וַתִּשְׁלַח־לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ,
פסוק ג:
הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה־בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי על מנת לְהַקְדִּישׁ לוֹ, לרוממו – לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת־סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת של לחם תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, כי לְעוֹלָם העבודה הזֹאת קבועה ומוטלת עַל־יִשְׂרָאֵל.
פסוק ד:
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל, כִּי־גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל־הָאֱלֹהִים.
פסוק ה:
וּמִי בעצם יַעֲצָר־כֹּחַ, יוכל לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת?! כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ, יכילו אותו, וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה־לּוֹ בַיִת? ! על כן, בוודאי אינני בונה מקום שה' ישכון בתוכו, כִּי אִם אבקש לְהַקְטִיר בו לְפָנָיו. אין הבית מגביל את מקומו של ה', אלא הוא מקום הפולחן לפניו.
פסוק ו:
וְעַתָּה שְׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם היודע לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן, בארגמן, שהוא צמר צבוע בצבע אדום-סגול, וְכַרְמִיל, תולעת שני, וּתְכֵלֶת, צמר צבוע בכחול, וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים, לגלף חריטות, והוא יעבוד עִם־הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי. דויד הכין וטיפח מומחים שיוכלו לבצע את עבודת המקדש, אבל אני זקוק למנהל כללי.
פסוק ז:
וּשְׁלַח־לִי גם עֲצֵי אֲרָזִים, בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן. כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן כראוי, וְהִנֵּה אשלח את עֲבָדַי עִם־עֲבָדֶיךָ המומחים.
פסוק ח:
וצַוה לְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב, כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא, עד מאוד. לכן אני זקוק לחומרים רבים.
פסוק ט:
וְהִנֵּה לַחֹטְבִים, לְכֹרְתֵי הָעֵצִים, נָתַתִּי חִטִּים מַכּוֹת, מוכות, כתושות, לכל עֲבָדֶיךָ אתן כֹּרִים. הכור היא מידת נפח שמכילה למעלה מ-210 ליטר – עֶשְׂרִים אֶלֶף, וּשְׂעֹרִיםכֹּרִים עֶשְׂרִים אָלֶף, וְיַיִןבַּתִּים. הבת היא מידת נפח של נוזלים המכילה עשירית הכור – עֶשְׂרִים אֶלֶף. וְשֶׁמֶןבַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף. שלמה נוקט ביטויי כבוד וניסוחים דיפלומטיים. הוא מבהיר לחורם שאין הוא מבקש מתנה או מס, אלא בכוונתו לשלם בתבואה ומשקים בעד העבודה.
פסוק י:
חורם היה מרוצה מהטון הידידותי שהשמיע שלמה, ומפנייתו של לקוח כה גדול אליו. וַיֹּאמֶר חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר תשובה בִּכְתָב, וַיִּשְׁלַח אֶל־שְׁלֹמֹה: בְּאַהֲבַת ה' אֶת־עַמּוֹ, כיוון שה' אוהב את ישראל, הוא נְתָנְךָ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.
פסוק יא:
וַיֹּאמֶר חוּרָם: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה־בַּיִת לַה' וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ. הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה־בַּיִת לַה' וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ.
פסוק יב:
וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ־חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָהלְחוּרָם, את חורם, אומן הנושא שם זהה לשם המלך, אָבִי, חורם הנכבד.
פסוק יג:
הוא בֶּן־אִשָּׁה מִן־בְּנוֹת דָּן, ולכן הוא בעצם משלכם, וְאָבִיו אִישׁ־צֹרִי שיוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב־ וּבַכֶּסֶף, בַּנְּחֹשֶׁת, בַּבַּרְזֶל, בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים, בָּאַרְגָּמָן, בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל, וּלְפַתֵּחַ כָּל־פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל־מַחֲשָׁבֶת, לתכנן כל מלאכת אומנות אֲשֶׁר יִנָּתֶן־לוֹ עִם־חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ. הוא ללא ספק מוכשר לנהל את העבודה.
פסוק יד:
וְעַתָּה הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים, הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אֲשֶׁר־אָמַר אֲדֹנִי, יִשְׁלַח לַעֲבָדָיו, לפועלים שיעמדו לרשותך. אנחנו מקבלים את העסקה, ואתה מצדך יכול להתחיל לשלוח את התשלומים.
פסוק טו:
וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן־הַלְּבָנוֹן כְּכָל־צָרְכֶּךָ, וּבמקום להעבירם בדרך היבשה בהובלה מסורבלת ומסובכת, נְבִיאֵם לְךָ כרַפְסֹדוֹת, דוברות עַל־יָם יָפוֹ, עיר הנמל הקרובה ביותר לירושלים. וְאַתָּה רק תַּעֲלֶה אֹתָם מיפו ליְרוּשָׁלִָם.
פסוק טז:
וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה את כָּל־הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי הַסְּפָר, הספירה אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו, כי אולי מאז השתנה המניין, וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
פסוק יז:
וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים, מנהלי עבודה הממונים לְהַעֲבִיד אֶת־הָעָם.