לפרק ז'

עליית עזרא

כִּ֗י בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֔וֹן ה֣וּא יְסֻ֔ד הַֽמַּעֲלָ֖ה מִבָּבֶ֑ל וּבְאֶחָ֞ד לַחֹ֣דֶשׁ הַחֲמִישִׁ֗י בָּ֚א אֶל-יְר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּיַד-אֱ-לֹהָ֖יו הַטּוֹבָ֥ה עָלָֽיו:
(עזרא ע ז ט)

"יְסֻ֔ד הַֽמַּעֲלָ֖ה" – כתוב בתוספות הרא"ש (קידושין סט.) שעיקר העלייה הייתה עם עזרא; והכוונה שזה נחשב גמר וסיכום של העליות מבבל לארץ, והכל נחשב כעלייה אחת ארוכה שבראשה עמד עזרא. ר' מאיר שמחה הכהן (משך חכמה במדבר ט ב) כותב שעד ימי עזרא היו כל העולים נחשבים רק כיחידים, וכאשר עלה עזרא הם נקראו כבר "ציבור"; וזה מובן, מכיון שעזרא היה ראש הסנהדרין, ובלעדיו אין סנהדרין, וללא סנהדרין אינם נחשבים כציבור, אלא רק כיחידים.

קרבנות לשלום המלכות

כָּל-קֳבֵ֣ל דְּנָה֩ אָסְפַּ֨רְנָא תִקְנֵ֜א בְּכַסְפָּ֣א דְנָ֗ה תּוֹרִ֤ין דִּכְרִין֙ אִמְּרִ֔ין וּמִנְחָתְה֖וֹן וְנִסְכֵּיה֑וֹן וּתְקָרֵ֣ב הִמּ֔וֹ עַֽל-מַדְבְּחָ֔ה דִּ֛י בֵּ֥ית אֱ-לָהֲכֹ֖ם דִּ֥י בִירוּשְׁלֶֽם:
כָּל-דִּ֗י מִן-טַ֙עַם֙ אֱ-לָ֣הּ שְׁמַיָּ֔א יִתְעֲבֵד֙ אַדְרַזְדָּ֔א לְבֵ֖ית אֱ-לָ֣הּ שְׁמַיָּ֑א דִּֽי-לְמָ֤ה לֶֽהֱוֵא֙ קְצַ֔ף עַל-מַלְכ֥וּת מַלְכָּ֖א וּבְנֽוֹהִי:
[כל זה מטעם א-להי השמים יעשה בזריזות לבית א-להי השמים אשר למה יהיה קצף על מלכות המלך ובניו:
[לזה מהר קנה בכסף זה תורים אילים וכבשים ומנחתם ונסכיהם ותקריבם על מזבח בית א-להיכם אשר בירושלים.]
(עזרא ע ז יז,כג)

המלך דריוש שולח מימון לקרבנות שיקריבו בירושלים עבור שלום המלכות.

כך גם היה במלכות כורש:

וּמָ֣ה חַשְׁחָ֡ן וּבְנֵ֣י תוֹרִ֣ין וְדִכְרִ֣ין וְאִמְּרִ֣ין לַעֲלָוָ֣ן לֶאֱ-לָ֪הּ שְׁמַיָּ֟א חִנְטִ֞ין מְלַ֣ח חֲמַ֣ר וּמְשַׁ֗ח כְּמֵאמַ֨ר כָּהֲנַיָּ֤א דִי-בִירֽוּשְׁלֶם֙ לֶהֱוֵ֨א מִתְיְהֵ֥ב לְהֹ֛ם י֥וֹם בְּי֖וֹם דִּי-לָ֥א שָׁלֽוּ: דִּֽי-לֶהֱוֹ֧ן מְהַקְרְבִ֛ין נִיחוֹחִ֖ין לֶאֱ-לָ֣הּ שְׁמַיָּ֑א וּמְצַלַּ֕יִן לְחַיֵּ֥י מַלְכָּ֖א וּבְנֽוֹהִי:
[ומה שצריכים לזה הבנין ובני תורים ואילים וכבשים לעולות לא-להי השמים חטין מלח ושמן כמאמר הכהנים אשר בירושלים ינתן להם יום יום בזולת שגגה:
למען יקריבו ניחוחים לא-להי השמים ויתפללו בעד חיי המלך ובניו.]
(עזרא ע ו ט-י)

משמע שכל המלכים היו עושים כך, ולא היה מלך ש"החמיץ" זאת, שכן זה רצון הגיוני של המלך שיתפללו ויקריבו קרבנות לשלומו; וכתב ר' זרחיה הלוי (ראש השנה ד.) שהתקיים בכל מלכי פרס הפסוק "וּבָנ֤וּ בְנֵֽי-נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ..."(ישעיה ס י).

פטור ממיסים

וּלְכֹ֣ם מְהוֹדְעִ֗ין דִּ֣י כָל-כָּהֲנַיָּ֣א וְ֠לֵוָיֵא זַמָּ֨רַיָּ֤א תָרָֽעַיָּא֙ נְתִ֣ינַיָּ֔א וּפָ֣לְחֵ֔י בֵּ֖ית אֱ-לָהָ֣א דְנָ֑ה מִנְדָּ֤ה בְלוֹ֙ וַהֲלָ֔ךְ לָ֥א שַׁלִּ֖יט לְמִרְמֵ֥א עֲלֵיהֹֽם:
[ולכם מודיעים אנו כי כל הכהנים והלוים המשוררים והשוערים והנתינים ועובדי בית הא-להים זה מנת המלך ומס ותשורה לא ישלוט איש להעמיס עליהם.]
(עזרא ע ז כד)

משמעות הפסוק שרק עובדי המקדש קיבלו את מנת המלך ופטור ממיסים, אולם בגמרא הוסיפו פטור ממיסים גם לתלמידי-חכמים לכבוד תורתם (שו"ת הריב"ש סימן תע"ה).

מינוי סנהדרין בעליית עזרא

בפרקנו רואים שמינוי הסנהדרין הוא על פי חוק המלך הפרסי:

וְאַ֣נְתְּ עֶזְרָ֗א כְּחָכְמַ֨ת אֱ-לָהָ֤ךְ דִּֽי-בִידָךְ֙ מֶ֣נִּי שָׁפְטִ֞ין וְדַיָּנִ֗ין דִּי-לֶהֱוֹ֤ן (דאנין) דָּאיְנִין֙ לְכָל-עַמָּה֙ דִּ֚י בַּעֲבַ֣ר נַהֲרָ֔ה לְכָל-יָדְעֵ֖י דָּתֵ֣י אֱ-לָהָ֑ךְ וְדִ֧י לָ֦א יָדַ֖ע תְּהוֹדְעֽוּן:
וְכָל-דִּי-לָא֩ לֶהֱוֵ֨א עָבֵ֜ד דָּתָ֣א דִֽי-אֱ-לָהָ֗ךְ וְדָתָא֙ דִּ֣י מַלְכָּ֔א אָסְפַּ֕רְנָא דִּינָ֕ה לֶהֱוֵ֥א מִתְעֲבֵ֖ד מִנֵּ֑הּ הֵ֤ן לְמוֹת֙ הֵ֣ן לִשְׁרֹשִׁ֔י הֵן-לַעֲנָ֥שׁ נִכְסִ֖ין וְלֶאֱסוּרִֽין:
[ואתה עזרא כחכמת א-להיך אשר בידך תמנה שופטים ודיינים ישפטו לכל העם אשר בעבר הנהר לכל יודעי דתי א-להיך ואשר לא ידע תודיעו.
וכל אשר לא יעשה דת אלהיך ודת המלך במהרה יעשה דין ממנו הן לכלות ולשרש הן לענוש עונש ממון או להאסר בבית האסורים.]
(עזרא ע ז כה-כו)

אכן כך כתב רש"י (סנהדרין ה.) על "ריש-גלותא", [המנהיג הפוליטי, כלומר, לא המנהיג הרוחני, של היהודים בבבל בתקופה שלאחר חורבן בית שני] שהוא קיבל רשות מטעם מלך פרס. כעין זה כתב גם הרמ"א (שולחן ערוך חושן משפט ה) שכל מלך יכול לתת לשופטים סמכות, ובזה יש לו היתר של שופט המלך, ואם טעה בדינו – פטור מתשלום; וכן כתב הרמב"ם שהסמכות למינוי סנהדרין היא בידיו של המלך.

על פי דברים אלו יוצא, שעד שלב זה לא נחשבו הזקנים שהיו בישראל כשופטים, כי לא היה להם מינוי וסמכות מטעם המלך, ורק כעת בעליית עזרא ניתנה לו הסמכות למינוי שופטים בישראל. וראה מה שכתבנו בתחילת המאמר שיושבי הארץ נחשבים ציבור רק כשיש שופטים בעלי סמכות.

שָׁפְטִין וְדַיָּנִין

"שָׁפְטִ֞ין וְדַיָּנִ֗ין (=שופטים ודיינים)" – המלבי"ם ביאר את החילוק בין שניהם: השופטים הם שופטים מומחים [שעל פי ההלכה מומחה יכול לדון יחידי, ועוד כמה יתרונות], ואילו הדיינים אינם מומחים. אמנם הרב קמינצקי כתב שהדיינים כאן, הכוונה לשוטרים המוציאים לפועל את פסיקת השופטים, כמו שמצינו בתורה - "שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן-לְךָ֙ בְּכָל-שְׁעָרֶ֔יךָ"(דברים טז יח).