א בִּשְׁנַ֣ת שָׁל֗וֹשׁ לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס דָּבָר֙ נִגְלָ֣ה לְדָֽנִיֵּ֔אל אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֵּלְטְשַׁאצַּ֑ר וֶאֱמֶ֤ת הַדָּבָר֙ וְצָבָ֣א גָד֔וֹל וּבִין֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר וּבִ֥ינָה ל֖וֹ בַּמַּרְאֶֽה׃ ב בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם אֲנִ֤י דָֽנִיֵּאל֙ הָיִ֣יתִי מִתְאַבֵּ֔ל שְׁלֹשָׁ֥ה שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים׃ ג לֶ֣חֶם חֲמֻד֞וֹת לֹ֣א אָכַ֗לְתִּי וּבָשָׂ֥ר וָיַ֛יִן לֹא־בָ֥א אֶל־פִּ֖י וְס֣וֹךְ לֹא־סָ֑כְתִּי עַד־מְלֹ֕את שְׁלֹ֥שֶׁת שָׁבֻעִ֖ים יָמִֽים׃ ד וּבְי֛וֹם עֶשְׂרִ֥ים וְאַרְבָּעָ֖ה לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֑וֹן וַאֲנִ֗י הָיִ֛יתִי עַ֣ל יַ֧ד הַנָּהָ֛ר הַגָּד֖וֹל ה֥וּא חִדָּֽקֶל׃ ה וָאֶשָּׂ֤א אֶת־עֵינַי֙ וָאֵ֔רֶא וְהִנֵּ֥ה אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז׃ ו וּגְוִיָּת֣וֹ כְתַרְשִׁ֗ישׁ וּפָנָ֞יו כְּמַרְאֵ֤ה בָרָק֙ וְעֵינָיו֙ כְּלַפִּ֣ידֵי אֵ֔שׁ וּזְרֹֽעֹתָיו֙ וּמַרְגְּלֹתָ֔יו כְּעֵ֖ין נְחֹ֣שֶׁת קָלָ֑ל וְק֥וֹל דְּבָרָ֖יו כְּק֥וֹל הָמֽוֹן׃ ז וְרָאִיתִי֩ אֲנִ֨י דָנִיֵּ֤אל לְבַדִּי֙ אֶת־הַמַּרְאָ֔ה וְהָאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ עִמִּ֔י לֹ֥א רָא֖וּ אֶת־הַמַּרְאָ֑ה אֲבָ֗ל חֲרָדָ֤ה גְדֹלָה֙ נָפְלָ֣ה עֲלֵיהֶ֔ם וַֽיִּבְרְח֖וּ בְּהֵחָבֵֽא׃ ח וַאֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י וָֽאֶרְאֶ֗ה אֶת־הַמַּרְאָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְלֹ֥א נִשְׁאַר־בִּ֖י כֹּ֑ח וְהוֹדִ֗י נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לְמַשְׁחִ֔ית וְלֹ֥א עָצַ֖רְתִּי כֹּֽחַ׃ ט וָאֶשְׁמַ֖ע אֶת־ק֣וֹל דְּבָרָ֑יו וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־ק֣וֹל דְּבָרָ֔יו וַאֲנִ֗י הָיִ֛יתִי נִרְדָּ֥ם עַל־פָּנַ֖י וּפָנַ֥י אָֽרְצָה׃ י וְהִנֵּה־יָ֖ד נָ֣גְעָה בִּ֑י וַתְּנִיעֵ֥נִי עַל־בִּרְכַּ֖י וְכַפּ֥וֹת יָדָֽי׃ יא וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י דָּנִיֵּ֣אל אִישׁ־חֲ֠מֻדוֹת הָבֵ֨ן בַּדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר֩ אָנֹכִ֨י דֹבֵ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ וַעֲמֹ֣ד עַל־עָמְדֶ֔ךָ כִּ֥י עַתָּ֖ה שֻׁלַּ֣חְתִּי אֵלֶ֑יךָ וּבְדַבְּר֥וֹ עִמִּ֛י אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עָמַ֥דְתִּי מַרְעִֽיד׃ יב וַיֹּ֣אמֶר אֵלַי֮ אַל־תִּירָ֣א דָנִיֵּאל֒ כִּ֣י ׀ מִן־הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תָּ אֶֽת־לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ וַאֲנִי־בָ֖אתִי בִּדְבָרֶֽיךָ׃ יג וְשַׂ֣ר ׀ מַלְכ֣וּת פָּרַ֗ס עֹמֵ֤ד לְנֶגְדִּי֙ עֶשְׂרִ֣ים וְאֶחָ֣ד י֔וֹם וְהִנֵּ֣ה מִֽיכָאֵ֗ל אַחַ֛ד הַשָּׂרִ֥ים הָרִאשֹׁנִ֖ים בָּ֣א לְעָזְרֵ֑נִי וַאֲנִי֙ נוֹתַ֣רְתִּי שָׁ֔ם אֵ֖צֶל מַלְכֵ֥י פָרָֽס׃ יד וּבָ֙אתִי֙ לַהֲבִ֣ינְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֑ים כִּי־ע֥וֹד חָז֖וֹן לַיָּמִֽים׃ טו וּבְדַבְּר֣וֹ עִמִּ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה נָתַ֧תִּי פָנַ֛י אַ֖רְצָה וְנֶאֱלָֽמְתִּי׃ טז וְהִנֵּ֗ה כִּדְמוּת֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם נֹגֵ֖עַ עַל־שְׂפָתָ֑י וָאֶפְתַּח־פִּ֗י וָאֲדַבְּרָה֙ וָאֹֽמְרָה֙ אֶל־הָעֹמֵ֣ד לְנֶגְדִּ֔י אֲדֹנִ֗י בַּמַּרְאָה֙ נֶהֶפְכ֤וּ צִירַי֙ עָלַ֔י וְלֹ֥א עָצַ֖רְתִּי כֹּֽחַ׃ יז וְהֵ֣יךְ יוּכַ֗ל עֶ֤בֶד אֲדֹנִי֙ זֶ֔ה לְדַבֵּ֖ר עִם־אֲדֹ֣נִי זֶ֑ה וַאֲנִ֤י מֵעַ֙תָּה֙ לֹֽא־יַעֲמָד־בִּ֣י כֹ֔חַ וּנְשָׁמָ֖ה לֹ֥א נִשְׁאֲרָה־בִֽי׃ יח וַיֹּ֧סֶף וַיִּגַּע־בִּ֛י כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֖ם וַֽיְחַזְּקֵֽנִי׃ יט וַיֹּ֜אמֶר אַל־תִּירָ֧א אִישׁ־חֲמֻד֛וֹת שָׁל֥וֹם לָ֖ךְ חֲזַ֣ק וַחֲזָ֑ק וּֽבְדַבְּר֤וֹ עִמִּי֙ הִתְחַזַּ֔קְתִּי וָאֹֽמְרָ֛ה יְדַבֵּ֥ר אֲדֹנִ֖י כִּ֥י חִזַּקְתָּֽנִי׃ כ וַיֹּ֗אמֶר הֲיָדַ֙עְתָּ֙ לָמָּה־בָּ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ וְעַתָּ֣ה אָשׁ֔וּב לְהִלָּחֵ֖ם עִם־שַׂ֣ר פָּרָ֑ס וַאֲנִ֣י יוֹצֵ֔א וְהִנֵּ֥ה שַׂר־יָוָ֖ן בָּֽא׃ כא אֲבָל֙ אַגִּ֣יד לְךָ֔ אֶת־הָרָשׁ֥וּם בִּכְתָ֖ב אֱמֶ֑ת וְאֵ֨ין אֶחָ֜ד מִתְחַזֵּ֤ק עִמִּי֙ עַל־אֵ֔לֶּה כִּ֥י אִם־מִיכָאֵ֖ל שַׂרְכֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל, אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְאשַׁצַּר, ומלבד הדבר עצמו, גם אֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל, פשר המראה והתקיימותו על פרטיו הרבים נגלו לו, וּבִין, הוא הבין אֶת־הַדָּבָר, וּבִינָה, והסבר ניתן לוֹ בַּמַּרְאֶה.
פסוק ב:
וכאן עובר לגוף ראשון: בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי, דָנִיֵּאל, הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שוב על החורבן וספיחיו שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים, שלושה שבועות.
פסוק ג:
לא התאבלתי מתוך צום גמור, אלא לֶחֶם חֲמֻדוֹת, לחם משובח שחומדים אותו, לֹא אָכַלְתִּי, אלא לחם פשוט וזול, וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא־בָא אֶל־פִּי, וְסוֹךְ לֹא־סָכְתִּי, לא משחתי את גופי בשמן עַד־מְלֹאת, ששלמו שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים. במשך שלושה שבועות חייתי בתכלית הפשטות, בלי מעדנים ותענוג.
פסוק ד:
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל, הוּא חִדָּקֶל, שאינו רחוק מהעיר בבל.
פסוק ה:
וָאֶשָּׂא אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ־אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, בגדי פשתן, וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בּחגורת כֶתֶם אוּפָז, זהב מובחר,
פסוק ו:
וּגְוִיָּתוֹ, גופו כְתַרְשִׁישׁ, התרשיש היא אבן יקרה וגם שם של ים, וּפָנָיו מאירות כְּמַרְאֵה בָרָק, וְעֵינָיוכְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו, רגליו – כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל, מצוחצחת, וְקוֹל דְּבָרָיוכְּקוֹל הָמוֹן, כקולם של אנשים רבים. זוהי דמות אדירה שכולה זוהרת.
פסוק ז:
וְרָאִיתִי אֲנִי, דָנִיֵּאל, לְבַדִּי אֶת־הַמַּרְאָה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי, אולי חנניה, מישאל ועזריה לֹא רָאוּ אֶת־הַמַּרְאָה, שהרי לא היה זה מראה לעיני בשר אלא התגלות נבואית, והיא לא הופנתה אליהם, אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם. אף על פי שלא יכלו לראות את הדבר בחדות ובבהירות כדניאל, בהיותם אנשים גדולים, הם הרגישו באופן עמום אימה, ולכן – וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא.
פסוק ח:
וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְלֹא נִשְׁאַר־בִּי כֹּחַ לעמוד ולשאת את המראה, וְהוֹדִי, הדרי, מראה פני נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, הושחת, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ, החזקתי מעמד.
פסוק ט:
וָאֶשְׁמַע אֶת־קוֹל דְּבָרָיו של האיש, וּכְשָׁמְעִי אֶת־קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם, שוכב ללא הכרה עַל־פָּנַי, וּפָנַי אָרְצָה, כלפי הקרקע.
פסוק י:
וְהִנֵּה בעודי שוכב על הארץ כדמות יָד נָגְעָה בִּי, וַתְּנִיעֵנִי, היא הרימה אותי לעמוד עַל־בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי.
פסוק יא:
וַיֹּאמֶר אֵלַי: דָּנִיֵּאל אִישׁ־חֲמֻדוֹת, האיש הנחמד, הנבחר, הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל־עָמְדֶךְ, על מקומך להקשיב לדברי כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ. וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד. דניאל אכן הצליח לעמוד, אבל הוא רעד מהאימה הגדולה שבנוכחות המלאך.
פסוק יב:
וַיֹּאמֶר אֵלַי האיש לבוש הבדים, שזוהה עם המלאך גבריאלֵלַי: אַל־תִּירָא, דָנִיֵּאל, כִּי מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת־לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ, נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ לפני ה', וַאֲנִי בָאתִי בִּגלל דְבָרֶיךָ.
פסוק יג:
וְשַׂר, המלאך, הכוח של מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי, ואנחנו במאבק זה עם זה עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם כדי להגן על ישראל מפני שר מלכות פרס היוצא ופועל בעולם. וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים, המלאכים הָרִאשֹׁנִים במעלה בָּא לְעָזְרֵנִי, וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי במשך כל הימים שהיית מסוגף שָׁם, אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס.
פסוק יד:
וּבָאתִי עכשיו לַהֲבִינְךָ, להסביר לך אֵת אֲשֶׁר־יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כִּי־עוֹד יהיה חָזוֹן לַיָּמִים הללו שיראה מה יקרה בהם.
פסוק טו:
וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי, השפלתי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי. לא יכולתי לדבר או להגיב בכלל.
פסוק טז:
וְהִנֵּה מישהו כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל־שְׂפָתָי, וָאֶפְתַּח בעקבות זאת את פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה, וכך אמרתי אֶל־הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי: אֲדֹנִי, בַּמַּרְאָה, כבר בראותי אותך אני מרגיש כאילו נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי, נעקרו אברי הפנימיים, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ, החזקתי מעמד.
פסוק יז:
וְהֵיךְ, איך יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה, אוכל אני לְדַבֵּר עִם־אֲדֹנִי זֶה, אתך?! וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא־יַעֲמָד־בִּי כֹּחַ, וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה־בִי.
פסוק יח:
וַיֹּסֶף וַיִּגַּע־בִּי הדמות הנראית כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי, הרגשתי שהוא מחזק אותי,
פסוק יט:
וַיֹּאמֶר: אַל־תִּירָא, אִישׁ־חֲמֻדוֹת, שָׁלוֹם לָךְ, חֲזַק וַחֲזָק. וּכְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי, וָאֹמְרָה: יְדַבֵּר אֲדֹנִי, כִּי חִזַּקְתָּנִי, וכעת אני מסוגל לשמוע.
פסוק כ:
וַיֹּאמֶר: הֲיָדַעְתָּ לָמָּה־בָּאתִי אֵלֶיךָ? – על מנת לספר לך מה קורה ומה עתיד לקרות. וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם־שַׂר פָּרָס. וכאשר אֲנִי יוֹצֵא ממלחמתי עם שר פרס, וְהִנֵּה שַׂר־יָוָן בָּא. לאחר ההתמודדות עם מלכות פרס, תשלוט בעולם מלכות יוון.
פסוק כא:
אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת־הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת, וְאֵין אף אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי, מסייע בידי להתגבר עַל־אֵלֶּה – השרים, כִּי אִם־מִיכָאֵל שַׂרְכֶם. מיכאל הוא אחד המלאכים הגדולים, וכשם שיש שרים למלכות פרס ולמלכות יוון, כך מיכאל הוא שר ישראל, והוא המייצג אותם. כשגבריאל ניסה לעזור לנביא, כביכול, להילחם נגד מלכי אומות העולם המשעבדים את ישראל, הגיע מיכאל לסייע בידו.