ויבוא המלך וגו׳ הבן כי במשתה הראשון אומר אל המשתה אשר עשתה אסתר. כי פחדה אסתר לבוא לאכול אל המשתה עמה׳ פן יחשוד המלך היות תכלית המשתה לאכול לחם עם המן אהובתה כי הפרסיי׳ הם קנאים בטבע. וכן עוד היום בתוגרמה נשותיהם נוהגות צניעות גדול לקנאת בעליהן. ולכן במשתה השני אשר ראתה טוב טעמה ואהבתה עם מלכה. אכלה ושתתה עמהם יחד ולא חששה לשום דבר. וזהו אומרו לשתות עם אסתר המלכה.ויאמר המלך וגו׳ סיפר כי גם ביום השני שאל ממנה מה ששאל ביום הראשון. והיא השיבתו במתק שפתיה. כי בשאלתה והוא לשון שאלת הדבר ההכרחי לא היתה שואלת כי אם שאלה אחת קטנה והגונ׳. והוא שתהיה נפשה נתונ׳ אליה ובבקשתה והוא לשון בקשת חסדים ודברים נותרים על ההכרחי לא היתה מבקשת רק שלו׳ עמה. ואח״כ פירשה דבריה הסתומי׳ לאמר כי היתה שואלת ומבקשת כן להיו׳ —כי נמכרנו אני ועמי להשמיד וזה בכליון חרוץ ואבדון החלטיי.ואלו לעבדים וגומר. רוצה לומר אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי והייתי שותקת ומשימה יד על פה. לאומרי אף כי הפעולה הזאת אינה רק למלאת תאות הצר. אסבלה. להיותה צרה קלת הסבל מההריגה. וכן גם כן להיות כי אין הצר שוה רוצה לומר לוקח הנאה בנזק המלך. כי אדרבא הוא שוה בתועלתו בהיות כי לא הסכים לאבדם רק למכרם בדמים יקרי׳ להענישם בגנזי המלך. ולשעבדם אליו לעבדי׳ ושפחות כאשר עשו מצרים לישראל. ולכן עלי לסבול עול הצרה הזאת ולא אטריח המלך על ככה. אבל אחרי ראותי תרתי לריעותא שהצר הלז סובב כל אלה לנקום נקמתו. ובצרה נמנעת הסבל שהוא למות וממיתה משונה ובאבדון החלטיי לנשאר אחריו. וזולת זה כי הוא שוה ויש לו הנאה בנזק המלך. באבדו משועבדיו והנותנים אליו מנדו בלו והלך נצח ועד לא רציתי להחריש ולהתאפק וגיליתיו אליך מלכי.ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר וגו׳ להיות כי אסתר אמרה שהצר הלז היה פועל און ומרמה בהיותו שוה בנזק המלך. וכן בהרימו ידו במלכה ועמה. לכן אמר המלך שני אמירות. כי על הנזק המגיע אל המלך כי הצר שוה בנזקו אמר ויאמר המלך אחשורוש. ועל הנזק המגיע למלכה כי הצר היה שוה לאבד עמה ומולדתה אמר ויאמר לאסתר המלכה.מי הוא זה ואי זה הוא שאל ממנה מהות ואיכות הצר להיות בעיניו דבר נפלא איך מלאו לבו לעשות כן לשום אדם העומד תחת ממשלתו. ומלאו לבו נגזר מן בכסף מלא מעפרון ומן כי מלאו אחרי ה׳ וכלם ענין שלימות. ורוצה לומר מי הוא זה ואיזהו אשר מהותו ואיכותו הגיע לתכלית אשר לבבו והוא השכל היועץ גזר אומר להיותו שלם וזהו אומרו אשר מלאו שר״ל השלימו. ובאופן מהשלימות אשר יוכל לעשות כן בלתי רשותי והסכמתי.ותאמר אסתר וגו׳ השיבתו לשאלתו מידיעת איכותו באומרו איזהו. באומרה איש צר ואויב. רוצה לומר איש לשון מעלה להיותו מגדולי שרי המלך. וצר על כי הצר שוה בנזק המלך בבקשו הכליון חרוץ ולא ההמכר לעבדים ושפחות אשר אז היתה הוראה כי אינו שוה בנזקו. ואויב על כי לשנאתו את עמי נמכרנו אני ועמי להשמיד וגו׳. ולאשר שאל המלך ממהותו באומרו מי הוא זה הראהו אליו באצבע באומרה המן הרע הזה. להיות כי השם האישיי מהאדם והפרטי אליו מורה על מהותו. והנה הזכיר תאר היותו רע יחד עם הוראתה למלך על מהותו ושמו המורה עליו להורות כי רשעו אינו כתואר מקריי עליו. רק הוא אליו כמהות להיותו דבק בו מלידה ומבטן ומהריון ואינו דבר נוסף עליו ומקר׳ חל על עצמותו. רק הוא כאלו עצמותו ומהותו ורשעו הכל דבר אחד.והמן נבעת מלפני המלך והמלכה כי רעדה אחזתו לראות פניהם רעים ומלאים מכעס. באופן כי לא היה יכול לדבר ולהשיב דברי׳ נכוחים על הדבר ולהליץ בדברים הלציים ומתוקים להפיק רצונם במאמר כדי להציל נפשו מני שחת.והמלך קם בחמתו וגו׳ כדי לקחת קורת רוח בגינה ולהתקרר מעט מחימת וחום כעסו.והמן עומד וגו׳ ר״ל המן אשר היה מיסב על צדו במיטתו במשתה היין כי כלם היו מסובין על צדיהן במטותיהם. וכאומרו לעיל מטות זהב ושן וכן עוד היום המנהג בתוגרמה. קם ממטתו אשר היה מיסב עליה והלך במטת אסתר והוא מקום מושבה לבקש על נפשו ממנה כי חשב שלהיותה אשה אשר בטבעיהן רכות ורחמניות יועילו לו דבריו המתוקים וההלציים. ובפרט אחרי ראותו כי כלתה אליו הרעה מאת המלך כי מכירו היה לשעבר כי חרון אפו לא היה חוזר ריקם מלפעול פעולת חרון בחוטא.וכשחזר המלך מהגינה לבית המשתה להשקיט רתיחת כעסו במקצת. וחשב היות המן אבל וחפוי ראש במנהג הפרסיים כי אשר יכעס עליו המלך יכסה פניו עד אשר יראה דינו. וראהו היות נופל על המטה אשר אסתר עליה. להיותו לפניה בכריעה ובנפילת אפים לשאול ממנה רחמים על נפשו. גזר אומר המלך עליו היותם אמת דברי אסתר כי מזגו היה רע מאז נולד ולכן אחזהו הגאוה שלא לחפות פניו. ואדרבא היה מעיז פניו לכבוש את המלכה ר״ל לחלות פניה שתמחול לו תכבוש עונו. נגזר מן ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. וכחז״ל בילמדנו פרשת את קרבני לחמי. ב״ש אומרים כבשים שהן כובשין את העונות וי״ה בא ומכפר וגומר. וזדון לבו השיאו עוד לכבוש את המלכה עמי בבית. רוצה לומר עמי כי באמצעותה היה חושב לכבוש את יצרי גם כן למען אכבוש עונו גם אני. וכל זה חשב לעשותו בזמן קצר ובנקודה אשר אין חלקים לה אחרי הראות כעסי. ובית עצמו מקום הכע׳ אשר היה קשה ההעתק לפי המקום ולפי הזמן. ותכף כצאת הדברים האלה מפי המלך פני המן חפו החפים מעבדיו.ויאמר חרבונה וגו׳ כל גם הוא מרבה ורוצה לומר ועוד נמצא על חטאתו פשע כי גם הנה העץ אשר עשה למרדכי אהובו של מלך אשר דבר טוב עליו עומד בביתו. והנה חרבונה היה אחד מעבדי המלך היושבים בשע׳ המלך אשר באומר׳ למרדכי יום יום שישתחוה להמן ולא שמע אליהם היו כלם בעצת המן לעקור מרדכי והוא היה מיועצי העץ. ולפי שראה לכת המן לאבדון וחשש לסיעתו. הקדים רפואה למכתו. ויהי בעוכריו. כי על ידו נגזר עליו תלוהו על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה והוא חרבונה נושע ונמלט.
