קראתי בשם לעשות מלאכתי את בצלאל. הוסיף מלת את על בצלאל גם הוסיף לעשות מלאכתי מפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שקרא בשמו של בצלאל דומיא דויקרא בשם יי' בקריאה קוליית:
ובלב כל חכם לב ועוד שאר כל חכמי לב יש בכם וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך. הוסיף מאמר ועוד שאר חכמי לב יש בכם על מאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמ' שפירושו ובלב כל חכם לב שנתתי בו חכמה שהוא כאילו אמר וכל חכם לב שנתתי בו חכמה מפני שבזולת התוספת הזאת יהיה פירושו ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך ואת כל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך ואין טעם לו דאם כן למה פירש את אהליאב מכל חכמי לב אחר שכלם יחד הם עם בצלאל היו בשלמא בצלאל פרט אותו הכתוב מפני שהוא האומן הגדול שכל האומנים טפלים לו לעזרו אלא אהליאב מאי רבותי' והלא הוא וכל חכמי לב יחד לעזרו של בצלאל היו ואין לאהליאב הבדל מהם כלל אבל עם התוספ' הזאת יהיה טעמו הנה נתתי אתו את אהליאב לעזר ועוד שאר כל חכמי לב יש בכם פירוש נמצאים ביניכם וגם כל חכמי לב שנתתי בם חכמה נמצאים ביניכם והם כלם יהיו עושין כל אשר צויתיך מהמלאכות שיתנו להם בצלאל ואהליאב לעשות אותן שבזה יהיה לבצלאל מעלה בפני עצמה ולאהליאב מעלה בפני עצמה שבצלאל יהיה האומן הגדול הנקרא בשם שכל שאר האומנים טפלים לו ואהליאב האומן שיהיה יחד עם בצלאל בכל מלאכה שעוסק בו הוא בעצמו כדי לעוזרו אבל שאר האומנים לא היו עם בצלאל יחד במלאכה שהוא עוסק בה אלא שבצלאל ואהליאב היו נותנים להם משאר המלאכות הקלות שלא היו הם עוסקין בהן והיו עושין אותן אבל לא שהיו עוסקים הם עם בצלאל יחד במלאכות שהיה הוא עצמו עוסק בהן ושיעור הכתוב כן הוא ראה קראתי בשם בצלאל כו' וגם נתתי אתו את אהליאב כו' ועוד כל שאר חכמי לב נמצאים ביניכם על כל אותן שנתתי חכמה בלבם ועשו את כל אשר צויתיך:
ואת הארון לעדות לצורך לוחות העדות. הלמ"ד במקום בעבור ומפני שהארון לא נעשה אלא בעבור הלוחות וכאן אמר שנעשה בעבור העדות הוצרך לומר שהוא מקרא קצר כאילו אמר ואת הארון ללוחות העדות שפירושו בעבור לוחות העדות:
הטהורה על שם זהב טהור. פירושו מזוקק כאילו אמר ואת המנורה המזוקקת לא הטהורה מהטומאה:
קטרת הסמים לקדש הקטרת לצורך ההיכל שהוא קדש. שהלמ"ד במקום בעבור ומפני שנראה שמלת לקדש שבה לשמן המשחה ולקטרת הסמים יחד כתב הקטרה לצורך ההיכל שהוא קדש כלומר ולא שמן המשחה ששמן המשחה אינו בעבור ההיכל לבדו אלא כדי למשוח בו המשכן וכל כליו אבל לא ידעתי מי הכריחו לפרש לקדש בעד ההיכל לבדו עד שיתחייב לומר שמלת לקדש אינו שב רק לקטרה לבדו ולמה לא יפרש לקדש בעד כל המשכן וכל כליו הפנימיי' והחיצוניים ושמא י"ל בעבור שלא מצאנו בכתוב בשום מקום שיכלול הכל במלת קדש היצרך לפרשו על הפרט ואז לא יצדק לפרשו כי אם על ההיכל בעבור הקטרת שלא תשוב מלת לקדש רק על הקטרת לבדו:
אך את שבתותי תשמורו. אעפ"י שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה את השבת מפניה כל אכין ורקין מועטין למעט שבת ממלאכת המשכן. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רז"ל באכין ורקין ימעט בשמירת השב' כי המעוטין אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצוה בו ואם תדרשו המיעוט בעניין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא ומניין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו א"ר יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת הוא מפני שהזהיר בה בכאן עכ"ד: ונראה לי שאין המעוטין בכל מקום בדבר המצוה בו כאשר אמר עד שיחייב מזה שיהיה המיעוט על שמירת שבת שהרי בפרשת מטות דכתיב אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחשת כו' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וגו' ומיירי בטהרת הכלים מגיעולי גוים אי אפשר לפרש המיעוט ההוא בדבר המצוה בו שהוא הגיעול אלא כמו שפירש רש"י שם ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפילו אחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות אבל חיוב מצות גיעול נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו נופל בו מיעוט כלל ואף רז"ל שדרשו המיעוט לחלודה שצריך להעביר החלודה שעל המתכת קודם ההגעלה עד שלא ישאר רק המתכת לבדו ואחר כך יגעילנו מודים בזה שאין המיעוט נופל על הגיעול שהוא המצוה בו ולא על המתכת הנגעל שהוא הזהב והכסף ושאר כל הנזכרים שם אלא על החלודה שהיא מעצם הנבלות והטמאות שלא נזכרו שם בכתוב כלל וכן בפרשת נח דכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אי אפשר לפרש המיעוט ההוא בדבר המצוה בו שהוא דין הרציחה אלא כמו שפירש רש"י שם אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש כלומר שרציחת האדם ממועט מהתר נטילת נשמת שאר הבעלי חיים שכלם בכלל ההתר וזו יצאת מכללם אבל דין הרציחה נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו נופל בו מיעוט כלל וכיוצא בזה פירש פה בפרשת השבת אף על פי שתהיו רדופין בזריזות מלאכת המשכן אל תדחו שבת מפניה שהשבת היא ממועטת ממלאכת המשכן שאין מלאכת המשכן נוהגת בה כמו שנוהגת בשאר הימים שכלם בכלל עשיית מלאכת המשכן והשבת יצאת מכללם שאין אנו רשאין לעשות בה מלאכת המשכן אלא שאם רצו לדרוש המיעוט אף בדבר המצוה בו שהיא שמירת שבת לומר ששמירתה ממועטת שפעמים שאין אנו מצווים בשמירתה כגון בפקוח נפש הרשות בידם שהרי במכילתא אמרו כבר היה רבי ישמעאל ור"ע ורבי אלעזר ב"ע מהלכין בדרך ולוי וישמעאל בנו של ר' אלעזר ב"ע מהלכין אחריהם ונשאלה שאלה ביניהם מניין לפקוח הנפש שדוחה את השבת נענה כל אחד מהם והביא ראייתו אמר רבי יוסי הגלילי כשהוא אומר אך את שבתותי אך חלק יש שבתות שאתה שובת ויש שבתות שאין אתה שובת ואיזה זה זה פקוח הנפש ומה שהכריח את רש"י ז"ל לפרש המיעוט הזה למעט שבת ממלאכת המשכן שאין זה ממדרש רז"ל והניח מדרשו של ר' יוסי הגלילי שפירש אותו למעט שבת משמירתו בפקוח הנפש היא מפני שבפרשת ויקהל ששם הצווי שצוה משה לישראל במלאכת המשכן הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינה דוחה שבת כדתניא במכילתא ובפרשת כי תשא ששם צווי השם למשה במלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לאזהרת שבת ונראה מזה שהמשכן דוחה שבת לפיכך הוכרח לפרש המיעוט של אך למעט שבת ממלאכת המשכן לומר שאין השבת מכלל ימי מלאכת המשכן שנמצא מזה שמה שעשה קדימת השבת למלאכת המשכן בצווי משה לישראל עשה המיעוט של אך בצווי השם למשה אעפ"י שהשבת היא מאוחרת ממלאכת המשכן:
מות יומת אם יש עדים והתראה. משמע דבמיתת ב"ד קמיירי ולאו מיומת דמשמע ע"י אחרים הוא דקא מפיק לה דהא אשכחן יומת במיתה בידי שמים גבי כל הזר הקרב יומת אלא מדכתיב בתריה כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הוא דקא מפיק לה דמדהאי בידי שמים מכלל דיומת דרישי' דקרא בידי אדם קמיירי ואין זה אלא בעדים והתראה:
הכתיב מנוחה לעצמו. בתמיה ולשון הפעיל הוא ששירושו צוה לכתוב עליו מנוחה לעצמו ומשני לשבר את האזן:
ויתן אל משה אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים וכו'. שאי אפשר לומר שצווי השם למשה על מלאכת המשכן היה קודם מעשה העגל וצווי משה לישראל על המשכן היה אחר שנתרצה על מעשה העגל שאם כן איך ידע משה אם נתרצה הקב"ה לישראל על דבר המשכן עד שצוה אותם על נדבת המשכן שמא לא נתרצה רק על נתינת הלוחות לישראל שנאמר לו בפירוש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים מפני קיום הדת שלא היה אפשר לדחותן מן הדת אחר שכבר נתגיירו וקבלו עליהן עול התורה והמצות שאף על פי שחזרו לסורן הראשון הרי הן כישראל שנשתמד שהוא כישראל לכל דבריו כדאיתא בפרק החולץ אבל לעשות גם המשכן לשכון בתוכם שהיא חבה יתרה לא שהרי לא מחל להם רק שלא לכלותם יחד ולא מחילה גמורה כדכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם שאין פורענות באה לישראל שאין בה מפורענות עון העגל כדכתב רש"י ז"ל ואע"פ שהסכים השם ללכת בקרבם להנהיגם בעצמו ובכבודו ולא ע"י מלאך לא יחוייב מזה שישרה שכינתו בתוכם כעניין שצוהו תחלה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם שהרי גם קודם המשכן כבר היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש ועם כל זה לא היה משרה שכינתו בתוכם וא"כ איך סמך משה על המחילה הזאת שנתרצה לישראל בי"ה לצוות' על נדבת המשכן לפיכך חייבו מזה שגם צווי השם למשה במלאכת המשכן לא היה רק אחר מעשה העגל ופרשת העגל קודמת בהכרח מצווי השם למשה למלאכת המשכן ואין מוקדם ומאוחר בתורה וזהו שכתב רש"י גבי ודבר יי' אל משה פנים אל פנים וגו' ושב אל המחנה בעשרה בתשרי נתרצה הב"ה לישראל ואמר לו סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ומה שלא הביא ראיה על קדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר שהיא ראיה גמורה על קדימת העגל מצווי השם למלאכת המשכן אפילו אם הי' הצויי בעת רדתו מן ההר אבל הביא ראיתו מי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות כו' וחייב מזה שאחר שהשם היה כעוס עמהם לא יתכן שיצום אז על מעשה המשכן לשכון בתוכם וכן מה שהוסיף עוד אחר מאמר שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ואמר ובי"ה נתרצה הב"ה לישראל ולמחרתו התחיל לצוות על נדבת המשכן הוא מפני שאמר שקדימת מעשה העגל לצווי מלאכת המשכן היה ימים רבים ורבוי הימים אינו יוצא לא ממה שקדם מעשה העגל מירידתו מן ההר ולא ממה שנשתברו הלוחות לבדו אלא מהרכב' שניהם ממה שנשתברו הלוחות בי"ז בתמוז וממה שנתרצה הב"ה לישראל בי"ה שביניהם פ' יום אך מה שהוסיף עוד לומר והוקם המשכן באחד בניסן ואין מזה ראיה כלל לא על קדימת מעשה העגל מצווי המשכן ולא על רבוי הימים שעברו מזמן מעשה העגל על צווי מלאכת המשכן צ"ע:
לדבר אתו החקים והמשפטים שבו אלה המשפטים. לא דברי המשכן והשבת הכתובים לעיל מיניה דדברי המשכן והשבת אחר מעשה העגל נאמרו כדלעיל ולכן זאת הפרשה דבקה בסוף פרשת משפטים דכתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום ומ' לילה ודלא כר' ישמעאל דאמר ואלה המשפטים וי"ו מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני שפירושו מה הדברות נאמרו בקולות וברקים במעמד כל ישראל אף משפטים כך כדפרישית:
