וידבר ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגומר עד אך את שבתותי תשמורו. אחשוב שהיו בישראל כתות חלוקות במי תעשה המלאכה הקדושה מהמשכן וכליו. והיה אדון הנביאים מסופק מאד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו לעשותה לפי שרבים מישראל בכוונה רצויה היו מתנדבים לומר אני אדע לעשות כל זה כדי לעבוד את עבודת הקדש. ועם היות שידע משה חכמת בצלאל ורב תבונתו היה ירא להפקידו על המלאכה לפי שהיה בן אורי בן חור בן מרים בן אחותו שמא יאמרו ישראל משה עשה עצמו מלך. ואת אהרן אחיו כ"ג ואת בני אהרן כהני ה'. ואף את בצלאל מפני שהיה נכדה של אחותו נתן כל התרומה בידו והפקידו על מלאכת ה' ומהם היו אומרים שהיה בלתי אפשר שאיש מבני ישראל שכלו ימיהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ידעו לעשות בזהב ובכסף ובאבנים יקרות כי לא נסו ללכת באלה. ומהם היו אומרים שאהליאב היה יודע יותר מבצלאל והוא היה ראוי לפקוד על המלאכה. ולכן ביאר השם למשה מי יפקיד עליה. והשיב לדברי כל אחד מהכתות האלה באמרו ראה קראתי בשם בצלאל אל תחוש לדברי האומרים ראה אתה וכל איש מהם יראה שאני בחרתי בבצלאל לעשות המלאכה הזאת וקראתי אותו בשמו ובשם אביו ואבי אביו בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה כי האדם יראה לעיני' ואני רואה ללבב מי הראוי ואמלא אותו רוח אלהים. ומלת ואמלא היא כמו ואקוד ואשתחוה שהוא לשון עבר יאמר ואני מלאתי אותו או שעתה ימלאהו רוח אלהים ואמר רוח אלהים להגיד שיהיה ענינו בזה על דרך הפלא כי רוח אלהים נוססה בו לא רוח אנושי מלא בחכמה ובדעת ובכל מלאכה. והחכמה היא העיונית המעיינת בדברים ההכרחים שאינם תלוים בבחירתנו. והתבונה היא במדות ובשכל המעשי המעיין בדברים התלויים בבחירתו והדעת הוא כולל לכלם. וידוע שמי שהשתלם שכלו בשכל העיוני והשגותיו יקצר בשכל המעשי בידיעותיו. ומפני זה החכמים המתבודדים בעיונם תמצאם פתאים בעניני המדינות עד שמפני זה יעד ישעיהו הנביא על מלך המשיח ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כלומר בשכל העיוני ובמעשי יחד. ולכן היה מהפלא בבצלאל בהיותו שלם בחכמה שהיא העיונית ובתבונה שהיא ידיעת המדיניות. ושבחו בזה להגיד שבחכמתו ידע טבעי כל הנמצאים שהמשכן וכליו רומזים אליהם ולזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (ברכות נ"ה) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהן שמים וארץ רוצה לומר שהיה מבין רמזי המשכן בשמים ובארץ וע"כ שבחו בחכמה. וכן הרמזים התורנים ולכך שבחו בתבונה. עוד זכר מהפלא בענינו שעם היותו חכם ונבון היה בקי ושלם בכל המלאכות. וכבר אמר הפלוסוף כי מי שחננו הטבע הרבה מהשכלי קצר בו מהכחות הגשמיות והמלאכות. ומפני זה היו רוב החכמים ידיהם ורגליהם כבדים ואין כן בעלי אומניות שהם קלים כנשר ורצים כצבי ובחכמה אינם יודעים מאומה. ולכך היה הפלא בבצלאל שבהיותו מלא רוח חכמה ותבונה היה מוכן ושלם לפעול בכל מלאכת האומנות. אע"פ שבבני אדם היודע במלאכה אחת לא ידע במלאכ' אחרת. הנה בצלאל היה יודע בכל מלאכה. לא מפאת מלמד שלמדו בכך אלא לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת כלומר שהוא מעצמו היה מחשב וממציא מלאכות מלבו שלא למדו אדם. ולא בלבד הדברים הדקים שבמלאכות המתיחסות זו לזו כמו בזהב ובכסף ובנחשת. אבל גם בדברים הגסים והעבים בחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ. שמלאכת האבנים ומלאכת העצים נבדלים ורחוקים מאד ממעשה הצורפים וכן בכל מלאכה היה שלם בצלאל ברוח אלהים ובהשפעתו. וכנגד הכת האומרת שאהליאב הוא יודע והגון לפעול במלאכה. אבל זה יהיה בהיותו בחברת בצלאל כי הוא יתן מרוחו עליו לא שיהיה אהליאב ראש וקצין במלאכה כי כן נתתי בלב כל חכם לב חכמה וכלם יעשו במלאכת המשכן. אבל אין אחד מהם במדרגת בצלאל. והנה ייחס הכתוב החכמה והתבונה המושגות בשכל. וגם המלאכות אל האלהים. לפי שהכל מושפע מהנבדל כמ"ש (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. הנה אמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. הודיע שצריך לאדם שיכין עצמו לחכמה. ואז ישפיע עליו הנותן יתברך וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה שכיונו בזה שאינו נותן חכמה בפועל אלא למי שיש לו חכמה בכח והכנה. והנה משה רבינו אמר לישראל בענין בצלאל מה שאמר לו השם בלשון שנאמר לו. שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהראה לו הקדוש ב"ה ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד תקנתי מאותה שעה. ואף בצלאל מאותה שעה תקנתי אותו רוצה לומר שנולד מוכן לשלמות ההיא מטבעו. כי ספרו של אדם הראשון הוא רמז לטבע בני אדם. וזכר הכתוב הדברים אשר יעשה בצלאל וחבריו. את האהל ואת הארון וגומר. ואמרו ואת בגדי השרד. אמרו המפרשים שבהם היו מכסים את כלי אהל מועד בנשאם. ואמרו בסוף הדברים ככל אשר צויתיך יעשו אינו צווי ולא אזהרה אלא הגדת העתיד. והבטחה למשה שעם היות בצלאל וחביריו נולדים בעבדות מצרים וכלו ימיהם בעבודת פרך הנה בחסד אלהים יעשו ככל אשר צוה השם. ולא יחטיאו דבר ממה שצוה במלאכת המשכן וכליו: וידבר ה' אל משה וגומר אך את שבתותי תשמורו וגו' עד ויתן אל משה ככלותו. לפי שצוה יתברך על עשיית המשכן וכליו שהיה מורה על דבקות הש"י ושרות שכינתו באומה. היה אפשר שיחשוב אדם שהפעל ההוא היה יותר נכבד מכל הפעולות התוריות וכ"ש מהשביתה בשבת לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו. והמעשה בכלל הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה. וכ"ש המעשה הנכבד והקדוש הזה. ואולי שמפני זה יבואו ישראל לחשוב שמלאכת המשכן תדחה את השבת מצורף אל היות המעשה יותר מעיד על האמונה ממה שיעיד עליו הבטול והשביתה מהפעל. כי המעשה הוא מציאות והשביתה העדר והמציאות יעוד יותר מן ההעדר. ולכך יאמר האומר שיספיק מלאכת המשכן להעיר ולהעיד אל היות יתברך מקדשנו ושוכן בתוכנו ושהוא בורא העולם. והכל נבראיו ולא נצטרך לשביתה להעיד זה עצמו. הנה מפני זה אמר יתברך למשה שיאמר לישראל אך את שבתותי תשמורו רוצה לומר עם היות מלאכת המשכן דבר קדוש ונכבד לפני עם כל זה אתם לא תדחו את השבת אבל תשמורו אותו. ואין לקבל מה שהקשה הרמב"ן על רש"י שמלת אך לעולם ימעט מהדבר עצמו אשר התחבר בו. ואם כן מלת אך במקום הזה ממעט משמירת השבת לא ממלאכת המשכן. כי הנה לא יוכל להכחיש הרמב"ן שמלת אך במקרא תמעט ממה שנזכר למעלה. ושזה הוא שמושה המיוחד והיותה ממעטת בדבר עצמו הוא פרשת רז"ל. כי הנה נאמר לנח אחר שהתיר לו אכילת הבשר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו שענינו אע"פ שהתרתי לך הבשר לא התרתי רק השחוט לא החי. וכן אך בזאת יאותו לנו האנשים. וכן מלת רק זה שמושה המפורסם. ורש"י פירש הכתוב על דרך הפשט ולא כיוון למדרש וצדקו דבריו שאך את שבתותי בא להודיעם שמלאכת המשכן לא תהיה דוחה את השבת. והוצרך יתברך להזהירם על זה מפני הסבות שזכרתי שהי' אפשר שיחשב שמלאכת המשכן תדחה את השבת כקרבנות והותר' בזה השאל' הו'. והנה שבתותי בלשון רבים לפי שמצות השבת אינה רומזת ומורה בלבד פינת חדוש העולם ובריאתו כי הנה גם כן השבת ירמוז אל העולם הרוחני שבו המנוח' והנחלה אמתית כי שם תהי' השביתה באמת מכל המלאכות והדברים הגשמיים. והוא תכלית המלאכות ואינה מלאכה ולכך קראוהו חכמינו זכרונם לברכה שבת הגדול. יאמרו עליו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. הנה א"כ ימי המעשה הם רמז לפעולות האנושיות בעוה"ז המביאות אל התכלית ויום השביעי הוא רמז לתכלית. ולא תקנו חכמים זכרונם לברכה לומר בתפלת שבת את יום המנוח הזה ולא אמרו את יום השבת לרמוז אל המנוחה הנפשיית האמיתית הנרמזת בו. ויש לנו אם כן שתי שבתות האחת שבת גשמית זכר לחדוש העולם ובריאותו. והשנית שבת נפשיית זכר להשארות הנפש ותענוגה אחר המות. ועל שתיהם אמרו ז"ל ולא נתתו ה' אלהינו וכו' להיות השבת מזה הצד במדרגת התכלית אמרו ז"ל ששקולה שבת כנגד כל המצות להיותו במדרגת התכלית הניתן על כל המצות. ומזאת הבחינה אמר שבתותי בלשון רבים לפי ששביתת ביום השביעי מורה על שבת בראשית והוא עדות לחדוש העולם ומורה גם כן על השארות הנפש ומנוחתה בעולם הנשמות. והם אם כן שבתות ה'. והותר' בזה השאלה הז'. וביאר הכתוב שתי הכוונות האלה בשבת. ואמר כנגד הראשון שהוא לזכרון חדוש העולם כי אות היא ביני וביניכם רוצה לומר שהשביתה ביום הז' היתה להם אות ועדות שהש"י שבת וינפש ביום ההוא ממעשה שמים וארץ. ואמר ביני וביניכם לומר שיעשו גם הם כמו שהוא יתברך עשה שנח בשביעי. וביאר שהזכירה והידיעה הזאת תכליתה הוא לדעת כי אני ה' מקדשכם כלומר שבמצוה הזאת בזכותה תהיו מקודשים בשבת הבאה אחר המות כי שם יתקדשו ויהיו קדושים בשבת הנפש מפני ששמרו בעוה"ז שבת הגוף. ואמנם כנגד השבת הנפשית אמר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם רוצה לומר גם כן תשמרו את השבת לטעם אחר והוא לפי שקודש הוא לכם שיורה על השארות נפשיכם אחר המות בעולם הנשמות שכלו שבת. ולכך לא אמר בטעם הזה שהוא אות כמו שאמר בראשו. אלא שהוא קדש. ולפי שהמחלל את השבת הוא מכחיש וכופר בהשארות הנפש ונצחיותה. לכן אמר על זה מחלליה מות יומת שימיתוהו ב"ד בסקילה כמו שעושין למקלל אלהיו. ולפי שאולי יאמר אדם שזה בלתי ראוי. כי בעוברו על אחת ממצות התורה אינו הגון שימות כי אינו כעובד ע"א שהוא מורד במלכו ובאלהיו. הנה מפני זה אמר עוד כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההוא וגו' כלומר הנה הגוף וכחותיו לא נבראו אלא להשלים את הנפש ואם לא יגיע התכלית יהיה בטל מה שקודם התכלית. ולכן מי שנפשו המשכלת נכרתת מקרב עמה להיותה נאבדת לגמרי ולא תשוב לעולם השכלים אשר הם עמה ומולדתה. אין ראוי שיחיה כלל חיים גשמיים אחרי שהם אינם אלא להשלים השכל. וכן ראוי שימות המחלל את השבת מיתה גופנית בסקילה לפי שהעושה בו מלאכה הוא מת מיתה נפשיית והחיים הגשמים א"כ הם לו לבטלה וראוי שיומת על ידי בני אדם ושיסירו ב"ד את חייו ממנו כיון שהוא אומר שאין לנפש השארות לעולם הבא. ולכן הוא דין ישר לסקול המחלל את השבת ולא נמצא כזה בעובר על מצוה פרטית אחרת. וזה אצלי פירוש ודלא יליף קטלא חייב רוצה לומר שמי שלא ילמוד להשלים נפשו ראוי להורגו כי בזולת למוד למה לו חיים. הנה התבאר שאין כפל ומותר בפסוקים האלה ושזה הפסוק מבואר מבלי דוחק שראוי שיומת המחלל את השבת מיתה גופנית בסקילה כיון שהעושה מלאכה בשבת הוא מת מיתה נפשית. והנה השבת והמילה הם בעונש האמתי שהוא הכרת הנפש מעמיה אשר זה בכל מקום מורה על כרת הנפש ואבדונה ואין כן במקום שנאמר כריתת הנפש מישראל שמשמע לא מהשכלים העליונים. ואמרו עוד ששת ימים יעשה מלאכה הוא להזהיר שלא נחליף קדושת היום הזה ביום אחר מכל ימי השבוע כי אותם ששת ימים הם ראויים למלאכה ולא לשביתה ולמה אם כן יחליפנו וימיר אותו ביום אחר. אמנם היום הז' הוא שבת שבתון וזכר בו שתי שביתות לרמוז לשני טעמי השבת כי הוא זכר לשבת בראשית. ורומז גם כן לשביתת הנפש אחר המות. ומשתי הבחינות האלה הוא קודש לה'. ולכן כל העושה בו מלאכה יומת על ידי ב"ד כי את קודש ה' חלל וכאלו כפר בחדוש העולם ובהשארות הנפש אחר המות. ואפשר לומר עוד שהנה צוה ששת ימים תעשה מלאכה להזהירם שלא יעוננו ולא יאמרו זה היום טוב ונאות לפעול וזה אינו נאות כי הנה ברצות ה' כל הימים הם טובים לעשות מלאכה. אם לא ביום הז' שהוא שבת שבתון וכמו שביארתי בביאור עשרת הדברות. התבאר מזה כלו שאין כפל ומותר בפסוקים האלה ושאמרו כי אני ה' מקדשכם הוא להגיד שקדשם קדוש נפשיי אח המות בשמירתו. והותרו בזה השאלות הח' והט'. וכן התבאר איך היה כי כל העושה בו מלאכה סבה וטעם למה שאמר מחלליה מות יומת. ולמה סמוך למצות השבת נאמר בכל מקום ששת ימים תעשה מלאכה ששת ימים תעבוד וכדומה לזה. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמנם אומרו עוד ושמרו בני ישראל את השבת בא להגיד שמשתי הכוונות שכיוון יתברך במצות השבת. ושתי הפנות אשר תרמוז אליהם הנה עם בני ישראל יעשו עקר שמירת השבת מהטעם הראשון. שהוא אות וזכרון לחדוש העולם להיותו דבר נגלה ומבואר ולא יתנו לב כל כך לטעם השנ' מהשארות הנפש להיותו דבר נעלם. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות נ"ז) שבת אחד מששים מעולם הבא. ואמרו (שבת ד' י') דע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידא לגלויי ויורו בזה שיש לנו שתי שבתות אחת נגלית ואחת צפונה והצפונה תנתן למי שבידו הנגלית ועל זה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם רוצה לומר תמיד ולעדי עד בין בהיותם בארץ בין בהיותם בגלות חוצה לארץ תהיה ברית עולם בל תמוט שמירתו ביני וביניהם לפי שהוא אות לעולם. רוצה לומר אות וסימן לעולם וכללו שבששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ומהטעם הנגלה הזה שמרו בני ישראל את השבת וימצא בפיהם תמיד. אמנם הטעם הב' מהשארות הנפשיי עם היותו אמת ויציב ונכון וקיים הנה לא עבידא לגלויי והנה באה מצות השבת בדברות הראשונות בלשון זכירה כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו כאן וגם כן בפרשת ואתחנן באה בלשון שמירה ושמרתם את השבת ושמרו בני ישראל את השבת שמור את יום השבת. עד שאחז"ל (שבועות כ') זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. לפי שבמניעת המלאכה בשבת יש שתי בחינות האחת שקט ונופש האיש. והב' בטול המלאכה ההוא והעדר' והשי"ת חשש אל שתיהן כי הוא כיוון שינוח וינפש האדם ביום המנוח הזה ושלא תעשה בו מלאכה בשום פנים. והתועלת אשר כיון בנופש וההשקט הוא לתת מקום באותם הימים הקדושים להשכיל ולהתבונן בתורת ה' והמשכילים ימצאו נחת רוח להשלים שכלם ולהיטיב לנפשם בהם וכמו שאחז"ל לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה וזו הוא הנפש יתירה שאמרו שימצא אדם בעצמו בשבת מצד ההכנה הטובה אשר ימצא אז ללמידה ולידיעה במניעת העסקים והסרת הטרדות המונעת לשלמות השכלי. אמנם התועלת אשר כיון בבטול המלאכה עצמה הוא שעל ידי זה יזכרו ויפקדו הגדולות והנוראות אשר עשה בהוציאו אותנו מתחת סבלת מצרים המורים על יכולתו המוחלט. ואין ספק שלשון זכירה נופל על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו. ולכן כשצוה יתברך על המנוחה והנופש אמר זכור את יום השבת רוצה לומר זכרהו בו כדי שתשכיל ותדע מעשה ה' כי נורא הוא ובריאותו העולם אחר האפס המוחלט כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וגו' וכאשר רצה לצוות על ביטול המלאכה אמר בלשון שמירה שמור את יום השבת רוצה לומר השמר פן תעשה כל מלאכה. והנה בדברות השניות וכן בזאת הפרשה שהיתה הכוונה להזהיר על בטול מלאכה הוצרך לומר לשון שמירה וזכרת כי עבד היית כלומר שאז לא היית יכול להבטל מהמלאכה ובעבור שהמנוח והנופש שתורה עליו מלת זכור והמניעה מהמלאכה שתורה עליו מלת שמור אינם נפרדים זה מזה. ולא נמצאים זה זולת זה כי בבטול המלאכה ימצא המרגוע ובהמצא המרגוע תבטל המלאכה וכאלו הם אחד בנושא שנים במאמר לכן אחז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו רוצה לומר שלשני הענינים ולשני הטעמים יחד נתכון ואם שבמציאותם לא נפרדו. והותרה בזה השאלה הי"ב: ויתן אל משה ככלתו וגו' עד ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' מה ראה העם לבקש אלהים אשר ילכו לפניהם מפני שבושש משה לבוא ומי הגיד להם זמן בואו שחששו על איחורו. ואולי שעלה לשבת בהר מ' יום. (א"ה נל"ח ועל מה שאמרו בשבת (דף פ"ט) פ' ר"ע כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום ע"כ). אני בא וכאשר בא שש שעות ולא בא כסבורין שהיה יום העליה מן המנין עדיין יקשה ואיך יהיה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל. ולבנות מזבח לפניו. וכ"ש שיקשה זה למאן דאמר שטעו ביום מעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות לעשות את כל המעשים שנעשו שמה: השאלה הב' אחרי שהיתה בקשת ישראל מפני העדר משה מהם למה לא שאלו ראשונה לאהרן אם היה משה אחיו מת או אם חלף הלך לו אל ארץ אחרת כי נביא הוא וידבר אליהם דברי שלום ואמת. ולמה לא שאלו מאהרן שיעמוד הוא במקום משה להנהיגם ולהנחותם במעגלי צדק. ומה להם לשאול אלדים אשר ילכו לפניהם כי הנה משה ההולך לפניהם לא היה אלדים. והאלהים בשמים ואיך ילך לפניהם בארץ ומי נתן כח לאהרן לעשות אלדים היעשה לו אדם אלדים ואיך אמרו על העגל הנעשה מזהב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים וכי שוטים ומשוגעים היו כלם שחשבו שהעגל שנעשה ביום ההוא היה הסבה הראשונה שהוציאם ממצרים. ואיך שכחו כלם מה ששמעו בסיני אנכי ה' אלדיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים: השאלה הג' איך אהרן קדוש ה' מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל ואיככה נביא קדוש אלדים היה חוטא ומחטיא את הרבים בחטא ע"א. ואין להשיב שעשאו מפחד שימיתהו העם כמו שהרגו את חור. כי היה א"כ חור טוב וחסיד מאהרן שנהרג ולא עבד ע"א ומוטב היה לאהרן שיהרג על קדושת השם ולא יעבור ולא יעשה בידיו ע"א להחטיא את ישראל כי כמה אלפים מחסידי ישראל היה שלא הגיעו לרגלו של אהרן בקדושה וטהרה שקדשו את השם כמו שכתוב הראב"ע וחנניא מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש כדי שלא ישתחוו לצלם. וכ"ש שהיה זה ראוי וחוק אהרן הקדוש כי הנה ישראל לא שאלו ממנו שור או כשב או עז אלא לבד שאלו אלדים שילכו לפניהם ואהרן הוא חדש והמציא ענין העגל מדעתו והוא היה אם כן סבת כל הרעה אשר נעשתה. ואין ראוי לחשוב שזה אהרן שנזכר בפרשה לא היה אהרן הנביא אחיו של משה אלא אהרן אחר כי הנה אם היה הדבר כן היתה התורה מפרסמתו כדי שלא להוציא לעז על אחיו של משה רבינו אהרן נביא אלדים וקדוש לאלהיו: השאלה הד' במה שאמר יתברך למשה לך רד כי שחת עמך וגו' עשו להם עגל מסכה ולמה לא הודיעו שאהרן עשה את העגל ולא ביאר אשמתו כמו שביאר אשמת העם ולמה ייחס פעם העגל עליהם באמרו עשו להם עגל מסכה. ואין הדבר כן כי אהרן עשאו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן ולמה לא בקשו הקדוש ברוך הוא ממנו האם היה משוא פנים בדבר חלילה ובפירוש הפרשה אזכור בפסוקים האלה העדות אחרת מלבד אלה: השאלה הה' בתפלת משה שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך כי הנה בדבר שהוא מבואר ונגלה סבתו אין ראוי לשאול עליו סבה. ואיך אמר משה למה ה' יחרה אפך והוא לא ידע למה כי הנה היה חרון אפו על אשר עשו את העגל וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ואיך היה אם כן משה שואל סבה למה יחרה אפו. ואמרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה אינו טענה כי היא הנותנת שבעבור שהוציאם משם במסות באותות ובמופתים ומרדו בו וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב היה ראוי שיחרה אפו בהם ויכלם גם אמרו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו' היה מאמר בלתי צריך כפי הענין כי למחילה היתה בקשתו לשלא יכלם כרגע לא שיורישם את הארץ מהרה. ובפי' הפסוקים אזכור עוד בתפלה הזאת ספקות אחרים: השאלה הו' למה משה רבינו הוריד הלוחות מההר בשמעו עון העגל שעשה ישראל וישבר אותם במחנה או ברדתו מההר והיה ראוי שמיד כששמע בהיותו עדין בהר השחתת ישראל לא יביא הלוחות בידו ויניחם שמה או ישברם במקום שקבלם. כי לא היה העם הפושע ראוי לקבלם. ומה התועלת בהורידו אותן מההר אם מרה תהיה באחרונה לשברם בתחתית ההר: השאלה הז' בדברי התוכח' שהוכיח משה לאהרן אחיו באמרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה כמו שפירשוהו המפרשים כי הנה יראה מזה המאמר שאם היה מקבל עליו יסורין היה ראוי שיעשה אותו כדי להמלט מהם ואין הדבר כן כי בענין עבודת אלילים ראוי לאדם שיהרג ואל יעבור. ולכן היה ראוי שאהרן יבחר מות מחיים כמו שעשה חור ולא יעשה העגל: השאלה הח' בתשובת אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא וגו' וכחש המעשה שעשה את העגל ושצר אותו בחרט. ואמנם מה שאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה הוא דברי שקר כי לא נעשה מעצמו ולא יצא כן מהאש שהרי הכתוב אומר ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. גם היה ראוי שתכסה כלימה פניו למה לא דחה יום או יומים עד בוא משה: השאלה הט' אחרי שהכתוב אומר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן למה זה לא הענישו משה כדי חטאו. והנה הוא דן את המורדים והרגם וצוה את בני לוי להרוג איש בנו ואחיו. ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא נענש אהרן החוטא אין זה אלא כמו שאמרו טוביה חטא וזיגוד מנגד. אף כי נעשה אהרן כ"ג ויכפר על בני ישראל ולא מצאנו שנענש על עון העגל. והוא מתמיה מאד: השאלה הי' במה שאמר משה אל העם אתם חטאתם. וכן אמר בתפלתו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כי הנה קודם שירד משה מן ההר התפלל על עון העגל. ושם נאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. ואם כבר שב מחרון אפו לא היתה צריכה תפלה אחרת. ולא שיעלה אל ה' לבקש עליו ולא שיאמר. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין ולמה אמר אלדי זהב ולא אמר עגל זהב בפרטות החטאים: השאלה הי"א במה שאמר יתברך למשה ועתה לך נחה את העם כי היה עדין יתברך בכעס עליהם ועדין לא נתרצה להם איך היה מצוה למשה שיעלה אותם לארץ ויירשו' ואיך היה מסכים עם זה אמרו מיד וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ולמה אמר עוד לך עלה מזה: השאלה הי"ב למה אחרי שאמר הכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. אמר יתברך ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. וחזר הכתוב לומר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ומה העדי הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויתן אל משה ככלתו וגו' עד וירא העם כי בשש משה. קצת מהמפרשים חשבו שהיתה ראויה זאת הפרשה להיות כתובה בסוף סדר אלה המשפטים כי שם נאמר ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן וגו' ויבא משה בתוך הענן וגו' ויהי משה בהר ארבעים יום וגו' ואחר זה בסמוך היה ויתן אל משה ככלותו ואחריו היה מעשה העגל ואח"כ צוהו השם לפסול לוחות כראשונים ועלה משה להר וקרן עור פניו ואז נצטוה על מעשה העגל ואח"כ המשכן. אבל אין הענין כן לדעתי כי הפרשיות הן נכתבות כלן כסדר וכפי הנחתן היו הדברים. כי הנה אחרי המשפטים צוהו השם שיעלה בהר לקבל התורה והמצות והלוחות ושם באותו מעמד עצמו צוהו על מעשה המשכן ובגדי הכהנים וקרבנותיהם ואחרי השלימו כל זה כמו שהוא בפרשיות אז ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו רוצה לומר כאשר כלה לדבר אתו כל מלאכת המשכן והדברים הנמשכים אליו אז נתן לו את שני לוחת האבנים. ובהיותו בזה מוכן לרדת עשו ישראל את העגל וירד הוא ע"ה ושבר את הלוחות ודן את עובדי העגל ואח"כ עלה להתפלל עליהם ויצוהו השם לפסול שני לוחות אבנים כראשונים ועלה ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא והראהו את כבודו ואת גודלו וקרן עור פניו וכאשר ירד הקהיל את העם וצוה אותם על מעשה המשכן. ובאו אם כן הפרשיות בקדימה והאיחור כפי מה שארעו הדברים במציאות מבלי דוחק ולא בלתי סדור כלל. ואומרו ויתן אל משה ירצה האלהים שזכר למעלה. וקראם לחות העדות. לפי שהיו עדות לתורה שניתנה בסיני לישראל ששמעו עשרת הדברות כמו שהיו על הלוחות. ולפי שהיו אבנים בצורת לוחות דקות. לכן קראם לוחות כי היו כלוח אשר יכתבו עליו. וכבר ביארתי שרצה השם לכתוב עקרי התורה באבנים ההם כדי שיתקיימו תמיד מבלי הפסד והוא מורה על נצחיית התורה לעד והיו הלוחות דקות כדי שלא יהיו כבדות מאד לנשוא אותן ואחר זה יפרש ההתוב ענינם וכמו שאבאר. במה שיבוא:
