לי לשמי. לא כסתם לי שבמקרא המור' להבאת דבר אל העצם כי כתוב אם ארעב לא אומ' לך ומזה הטע' עצמו פירש גבי ועשו לי מקדש לשמי כי כתו' השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה אבל גבי אשר נדרת לי וכי ידור נדר ליי' לא פירש כלום לפי שאין שם אלא אמירה שצריך להזכיר השם בנדרו בין בנדרי גבוה בין בנדרי הדיוט לומר אני נודר לשם לתת למזבח או לבדק הבית כך וכך או לתת לראובן כך וכך אבל לא מפני שמלת לי אינה נופלת על הלקיחה כי מצאנו קחה לי עגלה משולשת וקח לי משם שני גדיי עזים וכמהו רבים ועוד דא"כ גבי ועשו לי מקדש למה לא פירש אותו כמשמעו:
תרומה הפרשה. לא הרמה והגבהה כמו שוק החרומ':
יפרשו לי ממונם נדבה. מפני שהמובן מזה הוא שיקחו הפרש' וההפרש' לא תפול עליה לקיחה הוצ"ל שהמכוון מזה הוא שיפרישו ומפני שההפרשה הוא הפרשת דבר מדבר אמר מממונם ולא מאת כל איש אשר ידבנו לבו מפני שהנפר' ואשר יפירש ממנו מין אחד וא' שהנפר' ממון גם המופר' ממנו ממון בהכרח ויהיה מאת כל איש דבק עם תקחו את תרומתי הבא אחריו מפני שההפרש' אפשר שתהיה בחיוב אמר שהיא נדבה כנרמז מאשר ידבנו ומפני שההבדלה מודים שההפרש' היא נדבה צריך שיהיה שם לקח המתחייב ממלת ידבנו שהיא הנדבה ואמר יפרישו מממונם נדבה ולא אמר מאשר ידבנו כל' התורה:
ידבנו ל' נדבה. והנו"ן מובלע בדגש הדל"ת: תקחו את תרומתי אמרו רז"ל ג' תרומות אמורות כאן. פי' ג' מיני תרומות רמוזות כאן ולא פירש מהן כי אם תרומת המשכן שהיא נדבת כ"א ואחד דאל"כ תרומתי וזאת התרומה ל"ל ה"ל למכתב ויקחו לי תרומ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחשת וגו':
י"ג דברים האמורים בענין. זהב וכסף ונחשת שלשה ותכלת וארגמן ותולעת שני אחד הרי כאן ד' שכל אלה הג' מראי' של צמר הם כדלקמן ושש ועזים ועורת אלים ועורות תחשי' ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת השמים שהם ז' מינים הרי י"א ועם אבני שהם ואבני מלואים שהם שתים הרי י"ג:
תכלת צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק וארגמן צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן ושש הוא פשתן. בפ"ק דיבמות אמרו ממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כתנא תכלת עמרא ופרש"י מדשש כתנא דכתיב מכנסי הבד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בפר' בא לו כ"ג דבר העולה בד בבד תכלת עמרא הוא וכן שאר הצבעי' האמורי' בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ומפשתי' כדכתי' בספר יחזקאל ביום הכפורי' בגדי פשתי' ילבשו ולא יעלה עליהם צמר מכלל שהעבודו' החיצונות איו בהם רק צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא באחד מן המינים שהוא שש למדנו ששאר המינים צמר הן וליכא למימ' ששאר המינים מקצתן צמר ומקצתן פשתן ושש מורה על הפשתן הבלתי צבוע ושאר המיני' מורים על הפשתן הצבוע דסבר' הוא דכל הצבעין ממין א' הן מדלא חלק בהן אלא בצבע כדכתבו התוספו' ופי' חלזון מין דג ועולה מן הים פעם אחת לע' שנה ומראית דמו ירוק דומה לים כדתניא בפ' התכלת:
מאדים צבועות היו אדום. לא אדומים מתחלת ברייתן דא"כ אדומים מיבעי ליה לא מאדמי' מבנין פעל הדגוש שמקבלו' הפעול' מן המאדם:
תחשים מין חיה ולא היתה אלא לשעה. בשבת פרק במה מדליקין ואע"פ שכתוב ביחזקאל ואנעלך תחש דמשמע שכל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים לא קשיא דשני מיני' תחש היו הא' שמא וקלא אילן שמו ומפני שיש לו גוני' רבי' כמו התחש נקרא בשמו וזה נמצא תמיד והא' טהור כדתני' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושמו תחש ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה ובזה נתבטל טענת ראב"ע שטען ברמז ואמר תחשים מן חיה היתה ידועה בימים ההם כי כן כתיב ואנעלך תחש אי נמי כל אותן מ' שנה שהיו יש' במדבר לפי שעה קרי להו והכי משמע נמי. מלישנ' דתלמוד' דקאמר תחש שהי' בימי משה שפירושו כל זמן שמשה קיים ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם אבל מדברי ר' תנחומ' שאמ' משו' ר' נחמיא מעשה נסים היתה ולשעה נברא' ובשעה נגנזה קשיא הלכך מחוורתא כדשניין מעיקר':
ומאין היו להם במדבר. פי' ר' תנחומ' יעקב אבינו צפה ברוח הקדש כו': החכם ראב"ע ז"ל טען ואמר. ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כ"א י' אמות כו' ומה היתה תשובה לשואליה' למה יוליכו עצי שטי' והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים עד שהוצרך לבקש דרך אחרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל על דברי רז"ל. כי מה שטען למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו והלא הם לא הוציאם לצרכם אלא במצות משה אינה טענה כי מי גלה לו שפי' אשר נמצא אתו לצרכו דילמ' כל אשר הוצי' מהם ונמצא אתו הוא דקאמר כי משה צוה' בדרך כללות שיוציאו ארזים ממצרים ויש מי שהוצי' ונמצא אתו ויש מי שלא הוציא ולא נמצא אתו וכן מה שטען עוד ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציא עצי שטים כי מה צורך יש להם שפירושו אם אמרנו שהוציא' לצרכ' ולא נחוש מהטענה הראשונ' שטענו והלא הם לא הוציאו' לצרכ' אלא במצות משה מ"מ יש לתאוה מה צורך יש להם באותם הארזי' כבר נתבטל עם מה שאמרנו שאין פי' אשר נמצא אתו לצרכו וכן מה שטען עוד הנה המצרים חושבי' כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילו' ואיך יוציאו קרשי' רבי' אורך כ"א מהם י' אמות כו' ומה היתה התשוב' לשואליה' למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים אינה טענה כלל מפני שיש להם להשיב שאנחנו צריכי' לבנות בית גדול ומזבחות רבות ליי' אלהינו להעלות בם זבחינו שהרי כבר אמרו לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ליי' אלהינו וגם מקננו ילך עמנו לא תשא' פרסה כו' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יי' עד באנו שמה שלא נדע אי זה מין יבחר וכמה נקריב ממנו כי שמא נצטרך לכלם יחד וא"כ אחר שהיו מסופקים שמא יצטרכו לזבוח כל אותם האלפים והרבבו' של צאן ובקר וגם כל מקניהם בכללות איך לא יסתפקו שמא יצטרכו לבנות מזבחות רבות ובית נפלא כפי גודל העבוד' ההיא ולמה הוקש' לו הוצאת הקרשים ממצרים אשר הם צריכים להם לבית ולסוכות לחוג בם את חג יי' אלהיהם ולא הוקשה לו מה שכתוב בתורה ובני ישראל יוצאי' ביד רמה ופירש הוא עצמו ביד רמה ולא כדמות בורחים שהיו עמהם כל כלי מלחמה וההולכים דרך שלשת ימים וכ"ש עם רב כמוהו אינם צריכים לכלי מלחמה ומה היתה תשובה לשואליהם:
ושמן למאור שמן זית זך להעלות נר תמיד. פירוש מפני ששמן המאור הזה משונה משאר השמנים שצריך להיות של זית וכתית וזך בלי שמרים אי אפשר לומר שאמר להם שמן סתם אם לא כשפירש להם שיהיה שמן זית זך וכתית גם אי אפשר לומר שבמלת למרור רמז להם שיהיה שמן זית וכתית וזך בלא שמרים כמו שפירש הכתוב בפרשת תצוה שהם עדיין לא ידעו בעת הנדבה תנאי שמן המאור לכן על כרחנו לומר שמשה פירש להם שיהיה השמן שיביאו שמן זית זך וכתית וזך בלא שמרים והכתוב קצר וכתב למאור שפירושו שהיה בתנאי המאור האמורים בפרשת תצוה וכן הוא הנכון דאם לא כן מה נשתנה השמן מכל שאר הנדבות שלא פירש בשום אחד מהם לאי זה צורך הם ומה שהוסיף לומר להעלות נר תמיד הוא מפני שמלת למאור כולל המאור הזה והמאור דעלמא לפיכך פי' שמלת למאור הכתוב פה הוא בעבור להעלות נר תמיד שאז יהיה למאור במקום שמן זית זך:
ובשמים לשמן למשחה שנעשה למשוח בו כלי המשכן והמשכן לקדשו והוצרכו לו בשמים כמו שמפורש בכי תשא. פירוש מפני שהבשמים של שמן המשחה אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים שהם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם א"א לומר שאמר להם בשמים סתם אם לא כשפי' להם אי זה מין בשמים הם גם א"א לומר שבמלת לשמן המשחה רמז להם שיהיו מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם כמו שפירוש הכתוב בכי תשא מפני שהם עדיין לא ידעו בעת הנדבת הבשמים של שמן המשחה מה הם לכן על כרחנו לומר שמשה פי' להם שהבשמים שיביאו יהיו מר דרור וקנמון בשם וקנה בשם והכתוב קצר וכת' לשמן המשחה שפירושו הבשמים המיוחדים לשמן המשחה האמורים בכי תשא מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם וזהו הנכון דאל"כ מה נשתנה השמן והבשמים מכל שאר הנדבות שלא פירש בהם לאי זה צורך הם ומה שהוצרך להאריך בפירוש שמן המשחה לומר שנעשה למשוח בם כלי המשכן והמשכן הוא מפני ששמן המשחה סתם כולל השמן שנעשה למשוח בו כלי המשכן כו' ושאר השמנים שסכין בם שמשימין בו בשמי' והוא השמן שנאמר בו ורחצת וסכת לפיכך הוצרך לפרש ששמן המשחה הכתוב פה הוא השמן שנעשה למשוח בו כלי המשכן שאז יהיו הבשמים הכתובים פה הם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם האמורים בפ' תשא לא סתם בשמים:
ולקטרת הסמים שהיו מקטירים בכל בקר וערב כמו שמפורש בואתה תצוה. פי' הסמים המיוחדים לאותו קטורת שמפורש בואתה תצוה שכתוב בו והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר כו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה שאותן סמים מפורשים בכי תשא ומה שאמר כמו שמפורש בואתה תצוה כלומר אי זה מין קערת הוא מפני ששם הקטרת נאמר על כל מיני הקטורת ולא אמר כמו שמפורש בכי תשא שנזכרו בו הסמים מה מין סמים הם כמו שכתב בשמן המשחה מפני ששמן המשחה מפורשים בכי תשא שני עניינים יחד מה מין בשמים הם ומה מין משיחה הוא אבל קטרת הסמים שהסמים שבו מפורשים בכי תשא ואי זה קטרת הוא מפורש בואתה תצוה בחר לומר כמו שמפורש בואתה תצוה מפני שמפורש בו אי זה מין קטרת הוא כמו שפירש גבי למאור להעלות נר תמיד כדי להבדילו ממאור דעלמא וגבי שמן המשחה שנעשה למשוח בו כלי המשכן לקדשו להבדילו משאר מיני המשחות אף כאן שהיו מקטירין בכל בקר וערב להבדיל אותן משאר מיני הקטורין ומפני שזה מפורש בואתה תצוה הוצרך לומר כמו שמפורש בואתה תצוה ומה שהוצרך לפרש בכלם ההבדלים שבו יובדלו משאר הנקראים בשמם ולא אמר שהשמן הוא שמן זית זך והבשמים הם מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם והסמים הם נטף ושחלת וחלבנה ולא היה צריך לכל אותן ההבדלים הוא מפני שהכתוב שקצר בהם ונשתמש עם מלת למאור במקום שמן זית זך ועם מלת לשמן המשחה במקום מר דרור וקנמן בשם וקנה בשם ועם מלת לקטרת במקום נטף ושחלת וחלבנה וגו' וכיון שנשתמש באלה המלות הוכרח בהכרת לפרש שאלה המלות מורות על ההבדלים שבו יובדל משאר הנקראים בשמם כדי שיתבאר מזה שהמלות האלה מורות על מיני השמן ועל מין הבשמים ועל מין הסמים ולכן קצר הכתוב וכתב אלה המצות במקומם ולפי זה צריך לומר שהם י"ד דברים שהתנדבו לא י"ג כי הסמים לחוד והבשמים לחוד והוא סותר מה שפירשתי למעלה גבי י"ג דברים וצ"ע. לכך נצטרך בהכרח לפרש דה"ק בשמים לשמן המשחה ובשמים לקטרת הסמים ומה שפירש"י ולקטרת הסמים שהיו מקטירין בכל בקר וערב כמו שמפורש בואתה תצוה ה"פ שמפני שהבשמים של קטרת הסמים אינם סתם בשמים אלא בשמים מיוחדים והם הצרי והצפורן ומר וקציעה ושבלת נרד וכרכום וקשט וקנמון האמורים בברייתא דפטום הקטרת א"א לומר שאמר להם סתם בשמים אם לא בשפירש להם אי זה מין בשמים הם גם א"א לומר שבמלת לקטרת הסמים רמז להם אי זה מין בשמים הם מפני שעדיין לא ידעו הבשמים של קטרת הסמים מה מין הם לכן עכ"ל שמשה פי' להם בפרט אי זה בשמים יביאו והכתוב קצר וכתב לקטרת הסמים שפירושו הבשמים המיוחדי' לקטרת הסמים על פי הקבלה ואל יקשה עליך איך כתבה התורה הבאים לקטרת הסמים וסמך על האמורים מפי הקבלה כי כמוהו וזבחת כאשר צויתיך שפירושו כאשר צויתיך על פי הקבלה בתורה שבע"פ ומה שאמר כמו שמפורש בואתה תצוה שב אל מה שאמר ולקטרת הסמים שהיו מקטירין בקר וערב שזהו שכתוב בואתה תצוה ומזה יבדל לקטר' הסמים דהכא משאר הקטורין דעלמא אבל בפרשת כי תשא אינו כתוב כי אם ביאור הסמים ואנחנו אין אנו צריכין אלא ביאור הבשמים לא הסמים ולפי זה הפירוש לא יהיו מניין מיני הנדבות רק שלשה עשר כדלעיל:
שתים הוצרכו שם לצורך האפוד בואתה תצוה וכאילו אמר שתי אבני שוהם. אבל אין מאמר אבני שהם כלל של האפוד ועל חשן שהן שלשה השתים של שהם והאחר של חשן:
מלואים על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומ' ונותנין כאבן שם למלאות הגומא קרויין אבני מלואים: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון בעיני כלל שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוו' למלא בהם הגומא שיעשה להם ועוד כי גם אבני השהם היו מוסבו' משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים ועוד שכבר אמרו רבותינו בגמרא אבנים הללו אין מפרישים עליהם באיזמל שנאמר במלואותם ואם היה פי' במלואותם שימלאו האבנים את הגומו' לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהו השמות באיזמל כלל ועוד כי מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן אבל הוא כדברי אנקלוס שתרגם מרמצן והוא שעשוי מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השבי' שיאחזו את האבן ומלשון חכמים ומפקי לה ברמצא דפרזלא כגון דבצעא ברמצא דפרזלא וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתהיה נראת מכל צד ולא ישמן יופיה והדרה בתוך הגומא תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי טבעות שבחשן תקועות במשבצות שבכתכו' האפוד ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהם שרשרות ומה ישמשו בם גומות שבהן: ונראה לי שאין מכל אלה טענה על דברי הרב שאם מפני שאין ראוי לקרותם עתה אבני מלואים על שם העתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם אינה טענה כלל כי מצינו ועשית את הקרשים בה"א הידיעה מאותן שצוה יעקב שנקראו קרשים על שם שעתיד לצות שיעשו קרשים ועוד שפירו' אבני מלאים אבנים למלואים וכמו שיאמר שמן למאור ובשמים לשמן המשחה שמן בעבור המאור אשר אני עתיד לצוו' להעלות נר תמיד ובשמים בעבור שמן המשחה אשר אני עתיד לצוות למשוח בו כלי המשכן והמשכן לקדשו אף כאן אבנים בעבור המלואים אשר אני עתיד לצוות לעשות חשן למלאת בו מלוא' אבן ארבעה טורים אבן ולא שקרא את האבנים עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם עם היות שגם אם היו נקראים עת' אבני מלואים על שם סופם אינה טענה כי כמוהו רבים. ומה שטען עוד כי גם אבני השה' היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים אינה טענה כי הדבר פעם יקראו בשמם ופע' יקראו בשם תכליתם ולהיו' שתכלית הי"ב אבני החשן היה בעבו' למלא בם המשבצות אשר בד' הטורים הקבועים בו נקראו כלם בשם כולל לכולם והוא שם המלואים כדי לקצר שאילו היה קורא אותם בשמם היה צריך להאריך ולומר אבני שהם ואודם ופטדה וברקת ונופך ספיר ויהלם ולשם שבו ואחלמה ותרשי' וישפה ואולם השתי אבני שהם הקבועי' באפוד שיכלול שניה' שם אחד והו' שם השהם קראם שוהם בשמם ולא בשם מלואים. ומה שטען עוד שכבר אמרו רבותי' בגמרא אבנים הללו אין מפרישין עליהן באיזמל שנאמר במלואת' ואם היה פי' במלואו' שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל אינה טענה כי רבותי' שדרשו זה לא דרשוהו אלא מיתור דקרא שאחר שאמר ומלאת בו מלואת אבן ד' טורי' אבן ופי' אבני כל הד' טורי' מה הם חזר ואמר משובצי' זהב במלואת' ודרשו רבותי' שאין פי' במלואות' מלשון מלוי' שכב' אמר ומלא' בו מלוא' אבן אלא מלשון שלמי' כמו איל המלואים שפירושה איל השלמים כי זבח שלמים היה ומלואים ושלמים אחים הם וכן הממלאים למני ממסך כמו משלימים הממסך ובמלא' ימי טהרה וכמוהו רבי' ולפיכך דרשו מכאן שאין מפרישין עליה באיזמל כדי שלא יהו חסרים והתורה אמרה במלואותם שלמים ולא חסרים גם מה שטען עוד כי עניין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן אבל הוא כדברי אנקלוס שתרגם מרמצן והוא שעשוי מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן מלשון חכמים ומפקי לה ברמצא דפרזלא כגון דבזעא ברמצא דפרזלא וכן יעשו גם היו' בכל אבן יקרה בטבעי' כדי שתהי' נרא' מכל צד ולא יטמי' יפיה והדרה בתוך הגומא אינה טענה מפני שפירו שמרמצן אין פירושו כאשר חשב שהוא מושב מלמטה ויוצאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן מפני שזה הפי' אינו נופל כלל על מלת ושבצת הכתנת שש רק פירושו מעניין מסמר כי פירוש ברמצא דפזלא דפ' הבונה הוא במסמר של ברזל כדפרש"י שם ופי' ושבצת הכתנת שם שתרגומו המתרגם ותמרץ כתונא דבוצא הוא שתשים על הכתנת חתיכו' חתיכות של שש מסומרות וזהו שפרש"י עשה משבצות משבצות וכלם של שש ופי' מוסבות משבצות זהב שתרגומו המתרגם משקען מרמצן בדהב הוא שיהיו סביב האבנים חתיכות של זהב מסימרות עד שיהיו האבנים משוקעי' בתוכם שנמצא כאלו היו שם גומות של זהב במדת האבנים והאבנים מושמים בתוכם וממלאים אותן ופירוש משקען הוא טעם המלה לא פירושה כי המתרגום שומר הטעמים לא המלות ופירוש משובצי' זהב יהיו במלאותם שתרגומו המתרגם מרמצין בדהב הוא שיהיו האבנים מסומרי' בחתיכות זהב סביבם וזהו שרש"י בפסוק יהיו הטורים במלואות' מוקפין משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבו וזהו לשון במלואותם כשעור מלוי עוביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יתר. ומה שטען עוד אם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהם שרשרו' ומה ישמשו שם הגומות שבהן אינה טענה כי הנה הכתנת תשבץ שהיתה עשויה משבצות משבצות אם יהיו המשבצות מושב שמוציאין ממנו מזלג שלש השנים מה ישמשו אלה המזלגות בכתנת ואם ישיב שלא ישמשו שם לדבר מן הדברים רק לנוי בלבד ישיב גם הרב כן כי כן כתב בפי' וכתנת תשבץ עשויה משבצות משבצו' לנוי והמשבצות הן כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגלוות ובכתנת אין צורך לזה מכל מקום עשאוה משבצות משבצות לנוי:
לאפד ולחשון השהם לאפוד ואבני מלואים לחושן. שאף על פי שהיה שהם גם בחשן כיון שמלת מלואים כוללת כל אבני החושן הנה גם השהם הנתון שם בכלל ואם כן לא אמר אבני שהם רק בעבור אותם שבאפוד ולכן יש לתמוה על החכם ראב"ע ושל הרמב"ן ז"ל שהסכים לדבריו על מה שכתב אבני שהם כוללת כל האפוד ואחד מהחושן:
ועשו לי מקדש ועשו לשמי בית קדושה. תקן בזה שני ענינים הא' שפירוש לי לשמי ואיננו להבאת דבר לדבר כמשמעו כי כתוב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה והשני שפירוש מקדש בית קדושה שפירושו בית מקודש לא אי זהי מקודש שיהיה כי שם מקדש בכל מקום לא ימצא כי אם על הבית המקודש:
ככל אשר אני מראה אותך כאן את תבנית המשכן לא בעת עשייתו. דאם כן ככל אשר אראה אותך מיבעי ליה:
כתבנית אלו תעשו אותן. הרמב"ן ז"ל טען ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו ומזבח הנחשת עשאו שלמה כ' אמות אורך וכ' רוחב עכ"ד: ולא הבנתי כונתו במאמר ומזבח הנחשת עשאו שלמה כ' אמות אורך וכ' אמות רוחב כי אם רצה לטעון מזה על שלא היה ה' אמות ארך וה' אמות רוחב כמדת מזבח הנחשת של משה וזה יורה שאין פירוש וכן תעשו לדורות כדברי הרב אינה מפני שאין פירוש כתבניתם כתבנית אלו כמדתם שיהו צלעות שטחיהן מתדמות יחס האורך אל האורך כיחס הרוחב אל הרוחב וכיון שיחס האורך של מזבח הנחשת של משה אל האורך של מזבח הנחשת של שלמה הוא כיחס הרוחב אל הרוחב דמה שניהם בתבנית אחת אכפ"י שזה של משה היה ה' על ה' ושל שלמה היה עשרים על עשרים כמו שטחי אבג"ד הוז"ח שאם היתה זוית א"ב שוה לזוית ה"ו ויחס א"ב אל ה"ו כיחס א"ד אל ה"ח יקראו שני שטחי אבג"ד הוז"ח מתדמים אעפ"י שהא' גדול מהאחר ויאמר עליהם שהם שוים בתבנית' ולכן המזבח של נחשת שעשה שלמה מאחר שהי' רבוע כמו המזבח של משה ובהכרח שהיו זויו' שטחי המזבח של משה שוו' לזויו' שטחי המזבח של שלמה וצלעותיה' המקיכו' בזויו' שתי המזבחו' מתיחסו' הנה שתי המזבחות הן בתבנית אחת בהכרח ואע"פ ששטחי גובהן לא היו מתדמים ששטחי גובה המזבח של משה היו חמש על שלש ושטחי גובה המזבח של שלמה הי' עשרים על עשר יש לומר שהיה מקובל אצלם איש מפי איש עד משה רבינו מפי גבירה שפי' כתבניתם אינו אלא על האורך והרוחב לא על גובהו והראיה על זה כי גם הבית עצמו לא היה מתיחס עם המשכן רק בארכו ורחבו ולא על גובהו וכן הדביר ששם מקום הארון לא היה מתיחס עם בית קדש הקדשים שעשה משה רק בארכו ורחבו ולא על גובהו וזאת ראיה שהתבנית אצלם הוא האורך והרוחב בלבד ואין זה אלא על פי הקבלה וכן כתבו התוספות בפרק הזורק בשם ר"י מנ"ל לגמרא דרוחב המשכן י' אמות אי משום דח' קרשי המשכן של פאת מערב המשכן הן אמות י"ב מאמה וחצי האמה הקרש האחד דל שתי אמות של עובי המשכן נשארו עשר אמות דילמא עובי קרשי המשכן לא היה אלא חצי אמה דל אמה אחת של עובי המשכן מזה ומזה נשארו י"א אמות ותרץ דמבית עולמים ילפי לה שהיה ארכו ששים ורחבו עשרים וכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית של מדבר ש"מ דמשכן נמי רחבה שליש ארכה כמו בבי' עולמים אלמא פירוש כתבניתם אינו רוצה לומר כמדתם אלא שיהיו מתדמים להם כדפרישי'
מבית ומחוץ תצפנו ג' ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ ביומא פ' בא לו ובתנחומא. והחכם ראב"ע טען ואמר ואחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ וכבר נתלו רז"ל הטעם בזה בתנחומא ואמרו שרמז לנו המקום שכמו שהארון אע"פ שהעץ נתון בו באמצע אתה נוהג בו כבוד שנאמר ושמתם בארון לוחות ושברי לותו' מונחי' בארון כך אם אתה רואה בני תור' עניים הוי נוהנ בם כבוד בשביל תורתם ועוד דרשו רז"ל במכילת' למה נעשה מעצי שטי' שהתורה נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ונתנה בתוכו ולמה צפהו זהב לפי שדברי תורה נחמדים מזהב ומפז רב:
פעמותיו כתרגומו זוייתיה. החכם ראב"ע טען ואמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהיא זוית רק רגל רגלי ענ' פעמי דלים וישם לדרך פעמיו מה יפו פעמיך ורבים ככה. ואיננה טענה כי פעמי ופעמיו ופעמיך כלם הם שמות בלשון זכר ומלת פעמותיו היא שם בלשון נקבה ויתכן להיות פירושם משתנת מפירוש השמות שהם בלשון זכר כי מנהג הכתוב על הרוב שכשיהיו שני עניינים בשרש אחד ישתמש בם הכתוב עם שני בנינים האחד בבניין אחד והאחר בבניין אחר כמו בשרש ברך שהשתמש בו הכתוב עם בניין פעל הדגוש ובניין נפע' בעניין ברכה ואם בניין הקל ובניין הפעיל בעניין ברכי' ובשרש נגע מבניי' פעל הדגוש על הנגעים ומבניין הקל על הנגיעה אף על פי שהם משרש אחד וכמוהו רבי':
לא יסורו ממנו לעולם. דאל"כ הא כתיב לעיל מיניה בטבעות הארון יהיו הבדים:
אל הארון כמו בארון. שהבי"ת תורה על נתינת הדבר בתוכו ומלת אל מורה על הדבר הסמוך לו וכן כתוב ואשים את הלוחות בארון:
העדות התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה. כן מצאתיו בכל הספרים שלפנינו ולא שמעתי פי' כי הנה הכתוב פה הוא הכתוב בספור הקמת המשכן ויקח ויתן את העדות אל הארון ושם פירש את העדות הלוחות לא התורה כמו שכתב פה ועוד איך יתכן שיהיה זה על התורה והלא ספר התורה לא נכתב עד סוף הארבעים כי כתוב ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא שהוא ביום מותו וכתיב בתריה ויהי ככלות משה לכתוב את דברו התורה הזאת על ספר עד תומם ויצו משה את הלוים כו' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יי' ועוד איך פסק כאן כמ"ד שמצד הלוחות היה מונח בתוך הארון ממש עד שבעבור זה הוצרך לפרש אל הארון כמו בארון והלא בפרשת האזינו כתב שנחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא יש אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח ויש אומרים מצד הלוחות היה מונח ברוך הארון ונראה שהוא כמסופק:
פירשו רבותינו שהיה עובייו טפח. בסוכה פ"ק גמר ג"ש כתיב הכא פני הכפרת וכתיב התם על פני יצחק אביו מה להלן טפח דאין פנים פחותים מטפח אף כאן טפח:
כרובים דמות פרצוף תינוק להם דתרגום תינוק רביא וכאשר תסיר הכ"ף של כרובים שהא כ"ף הדמיון תשאר המלה רובים לשון רבים מן רביא ועם כ"ף הדמיון פירושה כדמות תינוקות מפני שצורתם כדמות תינוקות ונקרא שמם כדמות תינוקות כאילו הכ"ף מיסו' השם ושמו עליו ה"א הידיעה ונעשה הכרובים והיו הכרובים ולכן מה שכתב החכם ראב"ע על דברי קדמונינו שא' שצורת כרובים כשני נערי' ופירושו כרובים בלשון ארמית והכ"ף משרת ואמר ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה ושמו המלה לזכר כמלת חנוכה כי כ"ף כרוב שרש והעד והיו הכרובים כי הה"א ה"א הדעת ואיננה לתמה כה"א הכמכת מכהו הכהו לא דבר נכונה. ומה שטען עוד ממאמר יחזקאל שראה ארבע פנים לחי' ואחד מהם פני שור ובמקום אחר אמר על החיה ההיא תחת שור פני הכרוב ואמר באחרונה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה הנה שקרא כל הד' כרובים אינה טענה כי על הטענה הראשונה כבר תרצו בפר' אין דורשין שיחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב אמר לפניו רבונו של עולם קטיגור יעשה סניגור מיד הפכו לכרוב ומה שטען על זה שהעגל לא נעשה בימיו ואיך יבקש עליו רחמים היא הטענה של תהו כי המבקש לבטל המזיק אין הפרש אם יבטל אותו בעת היותי או אחרי היותו והטענה השנית שטען שקרא כל הארבעה כרובים אם היה פי' כרוב כרביא איך קראם כלם כרובים והלא לא היה שם צורת כרוב רק באחד מהד' פני החיה אשר היה צורת שור מתחלה וש' צורת כרוב באחרונה איננה טענה לי כמו שקראם כלם אדם באמרו דמו' אדם להנה אף כי לא היה שם צורת אדם רק בא' מהד' פני החיה להורות על היותן בעלי שכל כן קראם כלם כרובים אף כי לא היה שם צורת כרוב רק באחד מהארבע פני החיה להורות על היותן בעלי שכל כי כרובים גם כן דמות אדם להנה ואין הפרש ביניהם רק בין אפי רברבי ואפי זוטרי והמאי' אותנו על זה מאמר הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי מהחלק הג' באמרו ובאר לנו במרכבה השנית דברים שלא התבארו במרכבה הראשונה מהם שהעתיקו ממלת חיות למלת כרובים ופירש החכם המופלא רבי משה הנרבוני לומר שהם בעלי שכל:
קצות הכפרת ראשי הכפרת. שהם קצות האורך לא קצות הרוחב כי אז יחוייב שיהיו אחורי הכרוב האחד לצד אהל מועד ואין זה נכון ועוד כי כתוב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ואם יהיו אחורי האחד אל האהל יהיה גופו מבדיל בין מקום יציאת הדבור והאהל:
פורשי כנפים שלא תעשה כנפיהם שוכבים אלא פרושים. יהיה פורשי כמו פרושי לא פורשים כי אינם בעלי חיים ומה שהארי' לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים אלא פרושים והיה די לומר פורשי פרושי הוא מפני שפי' פורשי שב אל הכרובים ופירוש פרוש. שב על הכנפים לפיכך הוצרך לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים שישוב אל הכנפים ומה שהאריך לומר שלא תעשה כנפיהם שוכבים והיה די לומר שיהיו כנפיהם פרושים לפי דעתי שכונתו בזה הוא לתת טעם על הצווי הזה שבא למעט שלא יהיו כנפיהם שוכבים כמנהג המציירים שמציירים כל בעלי הכנפים כנפיהם שוכבים:
שיהא עשרה טפחים בחלל שבין הכנפים לכפרת. דתניא מה מצינו בבית עולמים דכרובים בשליש הבית היו עומדים כדכתיב ושלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב הא' עשר באמה אף במשכן כן ומשכן כמה הוי י' אמות כדכתיב עשר אמות ארך הקרש כמה הוו להו שתין פושכי תילתא כמה הוי עשרין פושכי דל עשרה לארון וכפרת דכתיב אמה וחצי קומתו הרי ט' טפחים וכפרת טפח הרי עשר' טפחים פשו להו לכרובים עשרה טפחים נמצא שהחלל שבין הכנפים לכפרת הוא עשרה טפתים:
ואל הארון תתן את העדות. לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון כו'. לא ידעתי למה לא ידע למה נכפל אם בעבור שכבר נאמר ונתת אל הארון את העדות אין זה צווי אלא הודעת תכלית עשיי' הארון מה היא והוא דבק עם ועשו ארון ופירושו ועשו ארון כו' כדי שתתן בו את העדות כו' ואחר שצוה גם על עשיית הכפרת והכפרת אשר עליו שהם יחד כסוי הארון שבזה נשלם כל עניין הארון צוה שיתן בו את העדות אשר יתן לו בסוף הארבעים יום כדכתיב ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות כו' ועוד אפי' את"ל שיהיה מאמר ונתת אל הארון את העדות צווי עדיין אין לתמוה על ההכפל כי נכפל בעבור תוספת ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שלא נזכר למעל' להודיע שע"י נתינת העדות בתוך הארון תהי' שכינתו שורה בו ויהיה הדבור יוצא מבין שני הכרובים ומגיע הקול אליו ולא הזכיר זה למעלה מפני שעדיין לא צוה לא על הכפרת ולא על הכרובים ואיך יאמר ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים ועדיין לא הוזכרו. והנה החכם ראב"ע אדון כל הפשטנים לא פי' על הכפל כלום כי מבואר הוא:
ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפרת עליו. כי פי' ואל הארון תתן את העדות וקודם זה תתן העדות דאל"כ ונתת אל הארון את העדות מיבעי ליה וכ"כ החכם ראב"ע ואל הארון כמשפט הלשון וכבר היית נותן העדות בארון ואחר כך תשים הכפרת עליו הנה שמשפט הלשון מורה בזה ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על זה ואמר ואם היה זה צואה משמעו יותר שאחר שיתן הכפרת על הארון כאשר אמר יתן בארון את העדות כי ארון יקרא גם בהיות הכפרת עליו משפט הלשון עומד ננגדו:
ואת כל אשר אצוה אותך וי"ו זו יתרה היא. חפשתי בכמה ס"ת ולא מצאתי זה:
לבתים לבדים כתרגומו אתרא לאריחיא. שאין הטבעי' בעבור בתים ובדים רק הטבעית בעבור בתים והבתים בעבו' בדים:
ונשא בם לשון נפעל. והנו"ן נו"ן הנפעל וחסר יהי כאלו אמר יהי נשא בם את השלחן לא נו"ן האית"ן מבנין הקל כי לא ישתתף השם עמהם בנשואותם ולא פ"א הפעל מבניין הדגוש כי לא יהא נושאה אחד אך לא ידעתי איך תתישב מלת את המורה על הפעול כי הנפעל אין לו פעול והיה לו לומר ונשא בם השלחן וכמוהו ויושב את משה ואת אהרן:
ומנקיותיו תרגומו ומכילתי' הן סניפין כמין יתדו' וכו'. אבל בפ' שתי הלחם אמרו קערותיו אלו דפוסין כפותיו אלו בזיכין קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו קנים וזהו מה שכתב רש"י אחר זה ויש מחכמי ישראל אומרין קשותיו אלו סניפין כו' ומנקיותיו אלו הקנים כו' אך מפני שהר' נמשך אחר פירוש אנקלוס שתרגם ומנקיותיו ומכילתי' שפירושו סובלותיו ומלשו' נלאיתי הכיל והם הסניפין ותרגם וקשותיו וקשותיה שפירושו דברים חלולים שהם הקנים מלשון ערבי הקרוב ללשון ארמי שקורין כל דבר חלול קסוה וזה מפני שהי' שונה כדברי האומר מנקיו' אלו סניפין וקשות אלו הקנים לפיכך פירש גם זה קשותיו אלו הקנים ומנקיותיו אילו הסניפין כדברי החולק על ההי' דפרק שתי הלחם. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב במה שאמר ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל ואמר ולא נתכונו אצלי לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כגון האיפות וכיוצא בהן שכן תרגם איפת צדק מכילן דקשוט לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא וכן בכל מקום בגמרא וכו' עד שהוצרך לפרש דברי המתרגם במכילתיה שם למדה כי היתה שם מדה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת שלא היו מודדין אותה בעשרון של מנחות וכתב ואמר עוד שהיותר נכון בעיניו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק כמו שאמרו ג' דפוסין היו שם נותנה בדפו' ועדיין הוא בצק וכמין דפוס היה בתנור וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל והדפוס הזה אינו צריך להיות כצורת הלחם ושעורו אבל היא עשוי כעין קדרה לסמוך דופנותיו של לחם והוא קערותיו אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשעורו ארכו ששה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו ולפיכך הוא נקרא מכיל' שהוא עשוי למדה ולשון מנקיות שם כמו איפה וסאה כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר ואולי המדות המצידקות הנקראות איפת צדק יקראו אותם מנקיו' שהן נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מין האונאה והחטא והקשות שם כולל לקנים והסניפים אולי בעבור פצולן נקראו כן בחלוף הצד"י בשי"ן כמו וייראו יושבי קצוות מאותותיך בחלוף צ"ד בשי"ן עכ"ד. ואני תמה מאד היאך עלה על דעתו לפרש דברי המתרגם במכיתי' שהוא שם למדה שבה היו מודדין הקמח של כל חלה וחלה או שם לדפוס העשוי לבצק שהוא עשוי כמדת החלה ונקרא מכילא על שהוא עשוי למדה והלא הפי' הזה אינו לא כמ"ש ומנקיותי' אלו קנים ולא כמ"ד ומנקיותיו אלו סניפים ועוד אם פירו' ומנקיותיו הוא הדפוס האחד העשוי לבצק שהוא כמדת החלה ושעורה והקערה הוא הדפוס השני שכשהוא רודה נותנה שם כדי שלא תתקלקל והיא כעין קער' לסמוך בו דופנותיו של לחם היה ראוי להסמיכן זה אצל זה לכתוב ועשית קערותיו ומנקיותיו ועוד אם פירוש ומנקיותיו הוא הדפוס או המד' שבה מודדין הקמח של כל חלה וחלה וישא' קשותיו שם כולל לקנים ולסניפין א"כ יהיה פירש קשותיו דלא כמאן דאמר אלו סניפין לבדן ולא כמ"ד אלו קנים לבדן וע"כ לומר שהמתרגם שתרגם ומנקיותיו ומכילתיה הוא או כדברי האומר מנקיות אלו סניפים או כדברי האומר מנקיות אלו קנים ואחר שתרגם וקשותיו וקשותיה שהוא מורה על הקנים החלולים שכן בלשון ערבי אשר הוא קרוב ללשון הארמי קורין כל דבר חלול קסוה יחוייב מזה בהכרת שיהיה פירש ומנקיותיו מורה על הסניפים לבדם ואז יחוייב לפרש פירוש מכילתיה סובלותיו מלשון נלאיתי הכיל שזהו אשר הכריח הרב לפרש מכילתיה מלשון נלאיתי הכיל ולא מלשון איפה ומדה שתרגומו מכילא שאם לא תאמר כן יש לטוען לטעון על רש"י ז"ל מי גלה לו שאנקלוס שתרגם ומכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיו' הם סניפין ולא כדברי האומר הם קנים אם מפני שפירוש מכילתיה הוא סובלותיו מלשון נלאתי הכיל והם הסניפין הסובלים ראשי הקנים שבין לחם ללחם שהם סמוכים על הפצולים שבסניפין הנה יש לאומר שיאמר שדברי המתרגם הם כדברי האומר מנקיות אלו הקנים ותרגם אותם מכילתיה שהוא סובלותיו מפני שהקנים סובלים את הלחם שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו אלא עכ"ל שמה שהכריח את רש"י ז"ל לומר שהמתרגם שתרגם מנקיותיו ומכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין הוא מפני שתרגם קשותיו קסותיה שהוא מלשון קסוה בערבי המורה על הקנים החלולים ואחר שפירוש מנקיותיו בהכרח שיהיה או כמ"ד אלו סניפין או כמ"ד אלו קנים ואי אפשר לומר שהוא מכווין בו על הקנים שהרי הקנים הם קשותיו שתרגמן קשותיה המורה על הקנים הנה נשאר בהכרח שיהיה פירוש ומנקיותיו מורה על הסניפין כדברי האומר מנקיות הם סניפין ולא כדברי האומר הם קנים ואל יקשה בעיניך על מה שתרגם מכילתיה שהוא לשון ארמי מלשון נלאיתי הכיל שהוא לשון עברי כי יש הרבה מלות בלשון ארמי שהן מלשון עברי לאלפים. והחכם ראב"ע טען על רבי נתן בעל הערוך בעבור שאמר כי הקשות הם דמות קנים כי כן יקראו בלשון ישמעאל ואמר שהמגיד לו לא ידע לשון ערבי וללעג היה כי הקנים יקראו קצב בצד"י גם בבי"ת ואם כן זאת הטענה היא גם על רש"י ז"ל שאמר ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסוה. ולפי דעתי שאינה טענה כי הנה הוא עצמו כתב במלת שמים וטעם שמים גובה ומעלה וכן בלשון ישמעאל שרובה על מתכונת לשון הקדש אף על פי שהישמעאלים קוראים השמים סמא ואמש אמס ושמש שמס בחלוף השי"ן בסמ"ך ויותר קרוב איא להחליף השי"ן שהוא כמו סמ"ך בצד"י מלהחליף השי"ן בסמ"ך ואם בעבור שהקנה בלשון ערבי הוא בבי"ת ומלת קשות הוא בוי"ו הנה מאחר שהוי"ו משמש לפעמים במקו' בי"ת כמו יי' אלהים שלחני ורוחו שהוא כמו ברוחו וכבודו עליך יראה שהוא כמו בכבודו יי' וכלי זעמו כמו בכלי זעמו אעפ"י שאינו משמש רק במקום בי"ת העזר הנה הישמעאלים לא ידקדקו בזה ויחליפו הוי"ו עם בי"ת בכל מקום כי הערבי לשון הקדש משובש הוא כמו שכתב החכם הזה בעצמו: כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שוליים לו למטה וקופל לו מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כתלים. שהדפוס היה ארכו ו' טפחים כרוחב השלחן שהוא אמה אחת ורחבו ה' טפחים שהוא טפח א' פחות מחצי אורך השלחן שהוא אמה א' ועמקו ב' טפחים ולא היה לאותו הדפוס מכל הששה השטחים המקיפים בו שהם מעלה ומטה ימין ושמאל ופנים ואחור כי אם הג' שטחים מהם והם המטה שהוא שטח השולשיים שהוא יושב בו ושני צדדיו המקבילים שהם צדי רחבו שנמצא בזה שצורתו היתה כצורת חי"ת הפוכה כזה וכששמו בתוכו הבצק של שני עשרונים ודחקו אותו שם עד ששב הבצק שבתוכו כצורתו שב גם הוא בעל שלשה שטחים השטח התחתון שהוא יושב בו ושני שטחיו המקבילים שהם שטחי רחבו וכששמו אותו בתנור ונאפה בו הנה בהכרח כאשר יוסר הבצק ההוא מהדפוס אחרי אפייתו שתהא צורתו ג"כ כצורת חי"ת הפוכה שהוא כמין תיבה פרוצה שאין לה חומ' רק מצד המעה שהיא יושבת בו ומשתי רוחותיה המקבילות וכאשר יושם הלחם אשר הוא בצור' הזאת ארכו ברוחב השלחן ורחבו באורך השלחן הנה יחוייב בהכרח שיהיה השטח האחד משני שטחיו הפרוצים על שפת רוח' השלחן והאחר בתוך השלחן ושני שטחיו המקבילים שהם בעלי הכתלים העומדים על זויות נצבו' על השטח התחתון על שפת אורך השלחן וכאשר ישים הלחם האחר מהצד האחר של השלחן כפי הסדר הזה נמצא בזה שיש ריוח בין שתי המערכות שני טפחים וגובה כל לחם שני טפחים וכאשר יושמו הו' חלות מהצד האחד זו על גב זו והשש חלות האחרות מהצד האחר זו על גב זו יחוייב שיהיה השטח העליון של הלחם העליון של הצד האחד והשטח העליון של הלחם העליון של הצד האחר גבוה משטח השלחן י"ב טפחים בהכרח מאחר שגובה כתלי כל לחם ולחם הוא ב' טפחים ולהיות שכתלי כל לחם ולחם הם עומדות על זויות נצבות על שפת רוחב השולחן והם כמו פנים המביטים לנכח הבית מכאן ומכאן נקרא כל אחד מהם לחם הפנים כלומר שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה: והיה עשוי לו דפוס של ברזל ודפוס של זהב בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב. וכן שנינו במתניתין בפרק שתי הלחם ובדפוס עושה אותן וכשהוא רודן נותנן לדפוס כדי שלא יתקלקלו אבל בבריתא שנו ושלשה דפוסין הן נותנן לדפוס ועדיין הוא בצק וכמין דפוס היה לה בתנור וכשהוא רודה אותן נותנן לדפוס אחר כדי שלא תשבר ופריך בגמרא ולהדרה לדפוס קמא ומשני כיון דאפי לה תפחא ומשמע שהמשנה אינה חולקת עם הבריתא רק שהמשנה לא קמיירי רק על הדפוסים שהם אחר עשיית תמונתה שהא' מהם הוא הדפוס שבתנור שבו נאפת לאחר עשיית תמונתה והאחר הוא הדפוס שנותנה שם לאחר שרודה מן התנור אבל על הדפוס הראשון שנעשת בו תמונתה בעודה בצק קודם שנאפת לא קמיירי והבריתא מיירי בכלהו וכן נראה גם מפי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה הזאת שכתב והיו ללחם הפנים שלשה דפוסים א' נותנין אותו בו כשהיא עיסה והשני שאופי' בו בתנור והשלישי שנותנין אותו לכשיצא מן התנור וצ"ע: ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו. פירש הקנים היו ראשיהם מונחים על ראשי כתלי הלחם שהיו עבים ולא היה השטח התחתון של הלחם העליון המונח עליו ממשש השטח העליון של ראשי כתלי הלחם מכאן ומכאן והיה האויר נכנס בין הקנים ולא היו מתעפשין אבל השטח התחתון של הלחם אינו צריך שום פועל שלא יתעפש מפני שלא היה השטח של הלחם העליון ממשש בשטח הלחם התחתון עד שיתעפש שהרי השטח התחתון של הלחם העליון היה מונח על ראשי כתלי הלחם התחתון ולא היה ממשש רק השטח של עובי שני ראשי כתלי הלחם התחתון אבל שאר השטח ההוא אשר לא היה מונח על עובי ראשי כתלי הלחם התחתון לא היה מתמשש כלל עם השטח התחתון של הלחם התחתון אבל היה הפרש ביניהם שני טפחים בגובה כתלי הלחם התחתון והיה האויר נכנס משפת רוחב השלחן שלא היה משם שום מחיצ' מונע' האויר שהרי כמין תיבה פרוצה היה הלחם כמבואר לעיל ועובר בין השטח השפל של הלחם העליון ובין השטח השפל של הלחם התחתון ולא היה מתעפש: הם סניפין כמין יתדות זהב עומדים בארץ. פי' הסניפין היו ארבעה והיו עומדים בארץ כמין עמודים בשני צדי אורך השלחן השנים מהם סמוכים לכתלי מערכת הלחם האחד מכאן ומכאן והשני' מהם סמוכים לכתלי המערכת השנית מכאן ומכאן והיו גבוהים מן הארץ עד השטח העליון של כתלי המערכות שהן כ"א טפחים התשע' מהן מן הארץ עד שטח השלחן שהיה גובהו אמה וחצי והשנים עשר מהם משטח השולחן ומעלה שהן השנים עשר טפחים של גובהי כל מערכת ומערכת שהיה גובה כל כותל וכותל מכתלי השש חלות שבכל מערכת ומערכת שני טפחים כדלעיל בכל סניף וסניף פצולין כדמות חריצין זו למעל מזו כדי להסמך בהם ראשי הקנים המונחים על ראשי כתלי הלחם מכאן ומכאן שלא יכבד משא החלות העליונות על התחתונות ותשברנה וצריך שתדע שאלה הסניפין היו רחבין כרוחב שעו' מה שמהקנ' הראשון עד הקנ' הג' מהג' קנים המונחים על הלחם כדי שיספיק החרי' שבסניף להסמך בו הג' קנים יחד אך מה שאמר ומפוצלין ששה פצולין יראה לי שבוש הוא שנפל בספרים וצריך להיות חמשה פצולין שהרי י"ד קנים היו בכל מערכת ומערכת כדתנן בפרק שתי הלחם השלשה מונחים בין החלה הראשונה והשנית והשלשה מונחים בין החלה השנית והשלישית והג' מונחים בין החלה השלישית והרביעית והג' מונחים בין החלה הרביעית והחמישית והשנים מונחים בין החלה החמשית והששית כדפרש"י שם בהדיא למוצאי שבת מסדר הקנים ומגביה ראשה של חלה שנית ונותן שלשה קנים על התחתונה אחד מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע וכן על השנית בין לחם ללחם ד' חלות אמצעיות לכל סדר צריכו' ג' ג' קנים על כל אחת ואחת הרי י"ב קנים והעליונ' אין צריך תחתיה אלא ב' סניפים לפי שאין עליה משוי שיכבידנה לשלמטה הימנה ואם כן אין צריך לזה רק ה' פצולין לסמוך בהן הג' הראשונים והשלשה השניים והג' השלשיים והג' הרבעיים והב' הנשארים לא ששה פצולין לכן נראה לי טעות נפל בספרים וצריך להיות ה' פצולין ואפשר ששום א' מהתלמידים חשב שמאחר שהחלות שש צריך שיהיו גם הקנים שביניהם שש וכתבו בגליון והסופרים כתבוהו בפנים: ויש מחכמי ישראל אומרים קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר. לא ידעתי איך יתפרש קשותיו שהוא בסי"ן מעניין קושי שהוא בשי"ן כי רחוק הוא שנאמר שהאומרים זה היו קוראין אותו בשי"ן כמו נבי משגיא לגוים ויאבדם שהיו קוראין אותו בשי"ן ודרשוהו מלשון שגיאה שהשם מטעה הגוים כדי לאבדם עם שכל המפרשים קורין אותי בסי"ן מעניין רבוי כמו שדי לא מצאנוהו שגיא כח: אשר יוסך בהן אשר יכוסה בהן ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיו עליו כמין סכך. פירוש אותן חצאי קנים שהיו מונחים בין לחם ללחם היו כמין סכך על הלחם ומלת יוסך שבה על הלחם לא על השלחן כי הקנים לא היו סכך רק על הלחם ולא ידעתי איך יתכן שישוב מלת יוסך על הלחם שלא נזכר בכחוב כלל ואין זה דומה לקשותיו כי כנוי קשותיו יתכן לפרשו שישוב על השלחן להיותו כליו ככנוי קערותיו שהם דפוסים ללחם והכנוי שב אל השלחן להיותו כליו אבל יוסך לא יתכן לפרשו רק על הלחם. ושמא יש לומר שפירוש אשר יוסך המוסך כמו ויאמר ליוסף האומר: לא תיעשה המנורה מאליה לפי שהיה משה מתקש' בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה. וכך אמרו בתנחומא שנתקשה משה במעשה המנורה יתר מכל כלי המשכן עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב כלומר מה קשה היא לעשות שהרבה יגע בה משה עד שלא תעשה שכן הוא אומר מקשה תעשה המנורה כיון שנתקשה בה אמר ליה הקב"ה משה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאו והיא מעצמה נעשת היא וכפתוריה ופרחייה גביעיה וקניה ממנה אתה היה מכה בפטיש ומעצמה נעישת לכך הוא אומר מקשה תיעש' המנורה ביו"ד ולא כתב תעשה שמעצמה היא נעשית כו' לפיכך כתיב בה כמראה אשר הראה יי' את משה כן עשה את המנורה מי עשה הקב"ה עשה אבל במנחות פר' הקומץ רבה אמרו תנא דבי ר' ישמעאל שלשה דברים היו קשי' למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים ותניא ר' יוסי בר' יהודה אומר ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים ורא' משה ועשה כמותן שנאמר וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר וכן כחב רש"י גבי וזה מעשה המנורה שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה ונראה שהן שתי אגדות חלוקות זו לזו אבל מצאתי בתנחומא אגדה אחרת שבה תתישבנ' שתי אגדות הללו ולא תהיינה חולקות זו לזו רבי לוי בר אמי אמר מנורה טהורה ירדה מן השמים שכשאמר לו הב"ה למשה ועשית מנורת זהב אמר לו כיצד נעשה אותה אמר לו מקשה תעשה המנורה אעפ"י כן נתקשה במעשה המנורה וירד ושכח מעשיה עלה ואמר רבינו של עולם שכחתי הראה לו שנית ועוד נתקשה בה אמר לו וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר עד שנטל מטבע של אש והראה לו עשייתה ואעפ"כ נתקשה עליה משה אמר לו הב"ה לך אל בצלאל והוא יעש' אותה ירד משה אצל בצלאל ומיד עשאה התחיל משה תמה ואמר כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשתי בעשייתה ואתה שלא ראית אותה עשית מדעתך שמא לשם היית כשהראה לי הקב"ה עשייתה עכ"ד. הרי לך שמתחלה נתקשה בה משה והראה אותה לו באצבע במטב' של אש כפי האגדה שבפ' הקומץ רבה אלא שכשחזר עוד ונתקשה בה אחר שהראה אותה לו באצבע במטבע של אש אז אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אל בצלאל והוא יעשה אותה וכשהלך משה אצל בצלאל מיד עשאה אי אפשר זה אלא בשנטל הככר והשליכו לאור והוציאו ונעשה המנורה כלה מאליה כפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה כפי האגדה האחרת דאל"כ איך ידע בצלאל לעשותה וכן נראה גם כן ממה שאמרו באגדה הראשונה של תנחומא שנתקשה בה עד שהראה לו הקב"ה בבאצבע כו' כיון שנתקשה בה אמר לו טול ככר כו' אך קשה שאם זה כפי האגד' שבתנחומא איך היה משה תמה ואמר כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשתי בעשייתה ואתה שלא ראית אותה עשית אותה מדעתך שמא לשם היית כשהראה לי הקב"ה עשיית' והלא באגדה האחרת אמרו שכיון שנתקשה משה אמר לו הקדוש ברוך הוא טול ככר זה והשליכהו לאור והוציאו והיא נעשת מעצמה שפירושו טול ככר זהב והוליכהו לבצלאל וישליכהו לאור ויוציאהו והמנורה נעשה מעצמה כדכתיב ויעש בצלאל את המנורה זהב טהור מקשה עשה את המנורה כו'. ואם כן איך היה משה תמה ואומר שמא לשם היית כשהראה לי הקב"ה עשייתה ושמא י"ל שמאמר והיא נעשת מעצמה הוא מה שאמר הב"ה בלבו אבל למשה לא גלה לו הסוד אלא סתם אמר לו טול ככר זהב והוליכהו לבצלאל שישליכהו לאור ושם תעשה וחשב משה שבצלאל יעשה אותה מדעהו ולפיכך היה תמה עליו: ומנין שלהם כתוב בפרשה כמה כפתורים בולטים וכמה חלק בין כפתור לכפתו'. נ"ל שצריך לגרוס וכמ' חלק שבין כפתור לכפתור ופירושו כמה הם המקומות החלקים שבין כפתור לכפתור לא כמה תלק בין כפתור לכפתור שפירושו כמה שיטו' החלק שבין כפתור לכפתור כי זה אינו כתוב בפרשה ולא ידעתי למה לא כתב ג"כ בגביעים כמה הם המקומות שבין גביע לגביע: והאיר אל עבר פניה עשה פי ששת הנרו' שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובין כלפי האמצעי. פירש אין מלת והאיר אל עבר פניה ולא מלת והעלה את נרותיה מורה על ההדלקה מפני שאי' הפרש' הזאת מדברת בהדלקתה אלא בעשייתה ולכך יחויב שיהיה פירו' והעלה גם והאיר אזהר' על האומן שיעש' את נרותי' באופן שכשידליק המדליק את נרותיה יאירו אל עבר פניה ואיך יהיה זה בשיעשה פיות ששת הנרות שבראשי הקנים היוצאים מצדיה מסובין כלפי האמצעי ולא כלפי עצמן דהיינו כלפי צפון או כלפי דרום למ"ד במנחות מזרח ומערב היו מונחין אלא שיהיו פיות ו' נרותיה פונין כלפי הנר האמצעי דהיינו הג' מזרחיים כלפי מערב והג' מערביים כלפי מזרח שלא כמנהג המנורות הדולקות לפני השרים אבל פה הנר האמצעי יהיה כמנהג המנורות ובזה היו כל ז' הנרות מאירין אל עבר פניה מאחר שהששה נרות שבראשי הקנים היוצאים מצדי המנורה פונין כלפי האמצעי והנר האמצעי עצמו פונה כלפי עצמו והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי שכלם נבוכים על פירוש רש"י שהיה לו לכתוב אל מול פני המנורה יאירו ששת הנרות עד שקצת' הוכרחו לתרץ שהששה נרות שעל ששת הקנים לא היו פונים כלפי האמצעי אלא כלפי מול האמצעו שהאמצעי בעצמו פונה למולו ונמצא שכלם יתד הם פונים אל מול האמצעי ולשון רש"י כאן ובגמ' הוא כלפי האמצעי לא כלפי מולו ועוד אם היו פונים כלם יחד כלפי מולו כפי דעת אלה המפרשים שוב לא יפול עליו לומר ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך כמו שכתב רש"י בפרשת בהעלותך מאחר שכלם מאורים למול האמצעי שהוא הפרכת לדעת האומרים קני המנורה צפון ודרום היו מונחים או השלחן לדעת האומרים קני המנורה מזרח ומערב היו מונחים וקצתם הוכרחו לתרץ שמאמר אל מול פני המנורה אינו דבק עם מאמר יאירו שבעת הנרות הבא אחריו עד שיקשה על זה יאירו ששת הנרות מיבעי ליה רק הוא דבק עם מאמר בהעלותך את הנרות הקודם לו ופירושו כשתדליק הנרות תדליקם אל מול פני המנורה והנרות האלו הן הששה שעל ששת הקנים ופי' יאירו שבעת הנרות הוא שבזה הסדר יאירו שבעת הנרות לא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וראייתם על זה הפי' מויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה אבל מדברי רש"י שכת' על מאמר יאירו שבעת הנרות שעל ששת הקנים ג' מזרחיים פונים למול האמצעי ראשי הפתילות שבהן וכן ג' המערביים ראשי הפתילות שבהן למול האמצעי נראה שאל מול פני המנורה דבק עם יאירו שבעת הנרות לא עם בהעלותך את הנרות ועוד אפילו את"ל שהוא דבק עם בהעלותך את הנרות לא הרויחו כלום כי סתם את הנרות הן כל השבעה לא הששה מהן:
מוסב אורם אל צד פני הקנה האמצעי שהוא גוף המנורה שלא היו פיותיהן אל צד פני עצמן כמנהג כל המנורות שנרותיה פיותיהן הן לעולם אל צד פניהן שהוא הצד הצפוני או הדרומי כשמצב קניה בין מזרח למערב או הצד המזרחי או המערבי כשמצב קניה בין צפון לדרום:
ככר זהב טהור שלא יהא משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יתר: הרמב"ן ז"ל טען על זה ואמר כן הוא פשוטו של מקרא אבל אין דעת רבותינו כן אלא כך שנו חכמים במנחות מנורה ונרותיה באה מככר ולא מלקחיה ומחתותיה ומה אני מקיום את כל הכלים האלה לרבות את הנרות דברי ר' יהודה ר' נחמיא אומר מנורה באה מככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה ומאי אני מקיים את כל הכלים האלה שיהיו כלן של זהב ושם אמרו לדברי ר' יהודה שהיו הנרות מקשה עמה ואעפ"כ יקראם הכתוב הכלים האלה מפני שהם כלים לקבול השמן ויש להם שם בפני עצמן ובשאר המנורות נעשין נפרדי' ולדברי רבי נחמיא אמרו שם שאין הנרות מקשה עמה והנה על דעת כלם לא יבא' במשקל הככר אלא גוף המנורה במה שהוא עמה מקשה לא כלים נפרדים ממנה כלל עכ"ל: ואני תמה מאד איך לא השגיח על דברי הרב שכת' בראש הפרשה הזאת תעשה המנורה מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה ובפ' בהעלותך ג"כ בפסוק וזה מעשה המנורה מקשה כתב עש תשל ככר זהב היתה ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט איבריה כתקונן ולא נעשית אברים אברים ע"י חבור שאלה המאמרים מורים שהככר כלו נכנס במנורה עם כל המחוברים בה קניה גביעיה כפתוריה ופרחיה ואף נרותיה לדע' האומר שהיו מחוברים בה אבל לא במלקחיה ובמחתותיה הנפרדים ממנה ואיך יסתור דבריו הוא בעצמו לומר שלא יהא משקלה עם כל כליה אלא ככר אם כיון במאמר עם כל כליה לכלול גם מלקחיה ומחתותיה הנפרדים ממנה ולכן על כרחנו ר' דברי הרב במאמרו זה שלא כיון במאמר עם כל כליה הכתוב פה לכלול רק את נרותיה כדברי ר' יהודה מפני שהם מחוברים בה לא את מלקחיה ומחתותיה הנפרדים ממנה ואין טענה בעבור שמאמר מה כל כלייה מורה שהוא כולל גם את מלקחיה ומחתותיה פי הטענה הזאת בעצמה תפול על הכתוב שאמר את כל הכלים האלה ועם כל זה פירוש אותו רבי יהודה על נרותיה לבד ולא על מלקחיה ומחתותיה ואין טענה בעבור שלא פי' מאמר את כל הכלים האלה מורה על הנרות לבדן כמו שפי' אותו רבי יהודה מפני שזה המאמר קשה קצת לפי דרכי הפשט ולכן אמר דבריו בסתם אף על פי שהם כדברי ר' יהודה:
והככר של חול ס' מנה ושל קרש היה כפול ק"כ מנה. פי' מהמנה של חול שהמנה של קדש הוא שהיה כפול שהרי המנה של חול מאה דינרים והמאה דינרים כ"ה סלעים כל סלע מד' דינרים והמנה של קדש היה נ' שקלי' בכל שקל מד' דינרים כדכתיב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם אבל הככר של חול ושל קדש ששים מנה היה אך מפני שהמנה של קדש היה כפל ממנה של חול נתחייב בהכרח שיהיה הככר של קדש כפול משל חול שהככר של חול היה אלף ת"ק סלעים והככר של קדש ג' אלפים סלעים כדכתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר והכי איתא בהדיא בבכורות פ"ק. וא"ת מקרא דעשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם משמע שהמנה של קדש יותר מכפל המנה של חול שהרי המנה של חול כ"ה סלעי' והמנה של הכתוב ס' סלעים כבר תרצו בגמרא שבאו חכמים והוסיפו שתות מלבר:
והמנה היא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א והם מאה זהובים כ"ה סלעים והסלע ד' זהובים. פי' והמנה של חול הוא ליטרא ששוקלין בה כו' שהיא כ"ה סלעים ומהם היו ק"כ מנה לככר אבל המנה של קדש שהיה כפול נ' סלעים למנה היו ס' מנה לככר כדפרש"י:
והסלע ד' זהובים. כבר פירשתיו בפסוק כסף שלשים שקלים יתן לאדניו ע"ש:
וראה ועשה בתבניתם ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך. פירש מקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב וראה התבנית אשר אני מראה אותך ועשה בתבנית' אשר אתה מראה בהר דאל"כ מאי ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר דקאמר והלא לא הגיד לנו הכתוב בשום מקום שהראהו את תבניתם ועוד שמלת וראה אינה משמש' לכלום אם לא תחוב' שמה הנראה ומה שהוסיף לומ' כאן בהר הוא מפני שאילו אמר סתם וראה התבנית אשר אני מראה אותך לא היינו יודעים היכן הראהו אם בהר אם במקום אחר ואיך יאמר אחר זה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר ופירש כאן בהר כאן דהיינו בהר כי אי אפשר לומר וראה בהר שהרי היה עומד בו ולא וראה מפני שהוא מורה על מקום מיוחד מן ההר לפיכך פי' מלת כאן שהוא מורה על ההר שהיה עומד בו לא על מקום מיוחד ממנו שא"כ לא היה לו לומר ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר שהו' דרך כללות אלא המקום המיוחד ממנו הרמוז במלת כאן:
מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. וא"ת הרי במשכן נמי כתיב בה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר כבר תרצו בפ' הקומץ רבה הכא כתיב בתבניתם התם כתיב כמשפטו והא דכמ' רש"י שהראה לו הב"ה מנורה של אש דמשמע דס"ל דקרא דוראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר לא קאי אלא על המנורה בלבד ולא על כל הנזכרים לעיל שהם הארון והשלחן והמנורה אתיא כתנא דבי' ר' ישמעאל דאמר ג' דברים היו קשין למשה עד שהראן לו הב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים מנורה דכתיב ביה מעשה המנורה ר"ח דכתיב החדש הזה שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח ולא כר' יוסי ב"ר יהודה דתני' ר' יוסי בר' יהודה אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים שנ' וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר:
