ואלה המשפטים פרש״י כל מקום שנא׳ אלה פסל את הראשונים, כלומר אלו ולא את הראשונים. ואל תשיבני אלה המצות דפרשת בחקותי ודפרשת מסעי, אלה החקים דפרשת מטות, אלה דברי הברית דפרשת תבא, וכיוצא בהם, שהרי לא שייך לפרש בהם כך משום דתמן סליק ענינא. ואלה המשפטים אמר רבי אבהו אמר רבי יוסי בן זמרא כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים שנאמר שם שם לו חק ומשפט. המשפטים למעלה הורה להם סדר יראתם מכאן ואילך מורה להם סדר הדינים. ד״א למעלה כתב האזהרות לא תרצח לא תנאף וכו׳ ולא פי׳ העונשים אם יעבור איש עליהם חזר ופירש מה עונשן. מה שפירש רש״י כאן למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח. מלמדנו שאין כאן מקומה של פרשת דינין וכי מעיינת בענין שפיר הסברא נותנת שכל הפרשה מכי תקנה עד ושש שנים תזרע נכללה בפרשת בהר, ועל זה פרש״י, ואלה מוסיף על הראשונים כלומר על הדינין הכתובים בפרשת בהר.לפניהם פרש״י ולא לפני כנענים ואפילו הם מומחים, אבל אם דנוהו ישראל בתחלה ולא ציית דינא מותר לכופו על ידי כנענים עד שיעשה מה שדייני ישראל פסקו עליו.כי תקנה עבד נסמכה פרשה זו תחלה כאן לפי שפדאם מהיות עבדים וצוה להם שלא לשעבד איש באחיו בפרך ולדורות אלא שש שנים. כי תקנה פרש״י מיד בי״ד שמכרוהו בגנבתו או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו בי״ד לא יצא בשש. וא״ת איך יכול לומר שמכרוהו ב״ד לא יצא בשש והא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, וכי ימכר היינו ע״י אחרים משמע שבית דין מכרוהו בגנבתו, אלא במכילתא דריש ליה הכי כי תקנה מיד ב״ד שמכרוהו בגנבתו - ובזה אני אומר שש שנים יעבוד ואפילו הבן ועליו כל הדינים הכתובים בפרשה זו, ומה אני מקיים ועבדך שש שנים לא לבן ולא לאח. או - כי תקנה - אינו אלא במוכר עצמו מחמת דוחקו - וכיון שמכר עצמו מרצונו עובד הבן ועליו כל הדינים הכתובים כאן - אבל מכרוהו ב״ד - בגנבתו שנמכר בעל כרחו אין ביד רבו למסור לו שפחה כנענית בע״כ ואינו עובד אפילו הבן - ולעולם יוצא בשש. כשהוא אומר כי ימוך אחיך עמך וגו׳ הרי מוכר עצמו אמור - ומסברא עובד את הבן דמהיכן תיתי מיעוט לומר דאינו עובד את הבן, הרי קרא דועבדך כתיב גבי מכרוהו ב״ד שעובד את הבן. כאן פירש״י כשהוא אומר כי ימוך אחיך [עמך] ונמכר לך הרי מוכר עצמו וכו'. וא״ת ומוכר עצמו גופיה מנא לן דיוצא בשש אלא יליף לה מג״ש דשכיר שכיר שבהר מה משנה שכר שכיר האמור במכרוהו ב״ד כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים אף כשכיר כתושב האמור במוכר עצמו יוצא בשש. שש שנים יעבד רמז לשש מלכיות ששעבדו בישראל, מצרים, אשור, בבל, מדי, יון, אדום. משם ואילך ובשבעית יצא לחפשי.יעבד כענין שהוא רגיל לעבוד ולא עבודת עבד ועבודת פרך, כדמוכחי קראי במקום אחר.ובשבעית בתחלתה. שביעית למכר ולא לשמטה שהרי לא מצינו יציאה לעבד עברי רק ביובל וכתוב שש שנים יעבוד.יצא לחפשי הרי אמרתי אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והם בידי ואינם רשאין למכור עצמן כדכתיב כי לי בנ״י עבדים וגו׳ ושטרי קודם לשטר אחרים.לחפשי יש מפרשים כי הלמ״ד יתרה כמו למ״ד והשלישי לאבשלום. שהוא כמו והשלישי אבשלום אף כאן יצא חפשי, והיו״ד שבו הוא יו״ד היחס כמו יו״ד שבקדמוני שלישי רביעי וחבריו. וי״א שהוא כמו לחופש כלומר שם דבר של דרור והיו״ד יתרה בו כמו יו״ד היושבי. המגביהי. המשפילי. וחבריהם. חלה ונתרפא יכול יחזיר לו שכר בטלנותו ת״ל יצא לחפשי חנם חנם בלא גט שחרור ובלא גרעון כסף מה שאין כן בעבד כנעני שצריך גט שחרור ובאמה העבריה שיש ביציאתה גרעון כסף אבל זה יוצא בלא כלום להכי נקט ליה חנם.אם בגפו יבא בגפו יצא לפי פשוטו כלעומת שבא כן ילך כדמפרש ואזיל אם אדוניו יתן לו אשה שפחה כנענית להוליד ממנה בנים לעובדו, היא ובניה יהיו נשארים בעבדות האדון והוא יצא כשבא.בגפו יצא פרש״י מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. דאינו בא ללמד שרבו ימסור לו שפחה כנענית אבל היא לא תצא עמו דהא מהאשה וילדיה נפקא. ומה שפרש״י שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, משום דאיכא למיחש שמא יהיה אדוק בשפחה כנענית ואתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה. ויעבוד עד היובל. אבל כשהוא נשוי מתחלה יש לו געגועים על אשתו היהודית ועל בניו היהודים ולא אתי למימר אהבתי את אדוני ואת אשתי השפחה.ואם בעל אשה. ישראלית הוא בשעת המכירה. ויצאה אשתו. הישראלית עמו בשנה השביעית. ולפי שאמר בכנענית שתשאר הוזקק לומר בזאת שתצא עמו. ויצאה אשתו עמו. להוציא ארוסה ושומרת יבם שאינן עמו. כאן פרש״י שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. וא״ת בניו מנא לן דהבעל חייב במזונותיהם הא לא כתיב הכא אלא ויצאה אשתו. אלא נפקא לן מקרא אחרינא דבפרשת בהר, ויצא מעמך הוא ובניו עמו. והתם לא כתיב אשתו וילפינן הכא מהתם והתם מהכא ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה.אם אדניו יתן לו אשה פרש״י שפחה כנענית. מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה בנים. שמאחר שהרב חייב במזונות אשתו ובניו הרשות ביד הרב למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. חז״ק הא כתיב בפרשת כי תצא לא יהיה קדש ומתרגם אונקלוס לא יסב גבר ישראל איתתא אמה. ושם פרש״י שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילת זנות שאין קדושין תופסין בה.יתן לו אשה הלשון מוכיח שהיא כנענית שהיה בידו לתתה לו שאם היא עברית אין לו כח להשיאה שלא לדעתה רק בתו קטנה דכתיב בה את בתי נתתי.האשה וילדיה הילדים אחריה בכל מקום, וכן הוא אומר עבדך בן אמתך.ואם אמר יאמר צריך שיאמר בתוך שש וישנה בסוף שש.העבד ראוי הוא להיות עבד שהוא עושה מעשה עבדים כנענים שבשביל שפחה כנענית הוא משתעבד.אל הדלת או אל המזוזה של שער ב״ד דוגמא והוצאת את האיש ההוא אל שעריך כדי לפרסם הדבר לעיני כל העוברים שמשתעבד עצמו בשביל שפחה כנענית ושעליו לעבוד עבודתו עד היובל.או אל המזוזה פרש״י הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד כו'. ותרגום ירושלמי מוכיח לות דשא דלות מזוזתא. וא״ו במקום אשר כלומר והגישו אל הדלת שהוא קבוע אצל המזוזה והיינו מעומד. וכן או נודע כי שור נגח הוא. או יחזק במעוזי. כאן פרש״י כשפסחתי על המשקוף ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים. חז״ק שפסוק זה לא נאמר עד סיני ועוד פרש״י ואם במוכר עצמו אזן ששמעה כי לי בנ״י עבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו. וא״ת והלא מתחלת שעבודו כשקנה אדון לעצמו מחויב הוא מטעם זה להיותו נרצע, לפיכך גרס והולך זה וקונה, כלומר לסוף שעבודו כשרוצה לצאת חפשי והולך וחוזר וקונה לו אדון פעם שנית תלקה במרצע. ומה שפרש״י כאן אוזן ששמעה בסיני כי לי בני ישראל עבדים, אנו למדין שפרשה זו נכללה בפרשת בהר כמו שפירשתי למעלה שהרי כי לי בני ישראל עבדים לא נאמר עד לאחר מתן תורה. ועוד פרש״י אזן ששמעה בסיני לא תגנובו ה״ג. ול״ג לא תגנוב. דלא תגנוב איירי בגונב נפשות ומיחייב מיתה ואינו נמכר אבל לא תגנבו איירי בגונב ממון ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו. הא דנקט לא תגנבו טפי מגזלן ושאר עבירות משום דדחיל ברייתא טפי מהקב״ה מה שאין כן בגזלן ושאר עבירות. כמו ששנו רבותינו שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן אמר להם זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין שלמטה כאילו אינה רואה ואוזן שלמטה כאלו אינה שומעת. ורצע אדניו שאם יברח מבעליו רציעת אזנו תוכיח עליו שהוא עבדו כשתהיה נכרת שוה לרציעת הדלת וגם האדון לא יוכל לערער על עבד אחר שהרי רציעת העבד והדלת לא יהיו שוות כי האחת תהיה גבוה והאחרת תהיה נמוכה.ורצע אדניו מה שצוה הקב״ה לרצוע עבד עברי היינו טעמא שלא יטעו בו העולם לומר כנעני הוא כשיראו שיעבוד כל כך.את אזנו ולא יוכל לומר אני נגפתי את עצמי שם.את אזנו שכן דרך לעשות לבני אדם שעושין דבר שאינו הגון וממנו למדו לעשות כן לגנבים.במרצע שמעתי מדרש אמר הקב״ה אני גזרתי על ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה ואחר כך דלגתי את הקץ בשבילם וקצרתי את השעבוד והלך זה ושעבד את עצמו ירצע בכלי שהוא עולה בגימטריא ד׳ מאות והוא מרצע.ועבדו לא את הבן ולא את הבת מכאן אמרו עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת. נרצע והעבריה לא את הבן ולא את הבת.לעלם פרש״י עד היובל או אינו אלא לעולם כמשמעו וכו'. ואם תימצי לומר דהכי הוא למה לי והתנחלתם אותם השתא עבד עברי עובד לעולם עבד כנעני לא כ״ש. אלא י״ל דה״ק או אינו אלא לעולם כמשמעו כל ימי חייו של אדון שהם עולם שלו, כלומר עד סוף ימי חייו שהם שבעים שנה שמסתמא הוא עכשיו בן עשרים וחמשים שנה שיעבוד הרי שבעים, ת״ל אל משפחתו תשובו מגיד שאם פגע בו יובל קודם מיתת האדון שיצא. ועוד פרש״י מגיד שחמשים שנה קרויים עולם. וכן מצינו בשמואל הרמתי שאמרה אמו ברוח הקודש וישב שם עד עולם וכשהביאתו היה בן שתי שנים וכל ימיו היו חמישים ושתים שנה. [לעלם לזמן ארוך].וכי ימכר איש את בתו ולא אשה את בתה.את בתו ולא את בנו.לא תצא כצאת העבדים פרש״י כיציאת עבדים כנענים וכו׳ או אינו אלא כיציאת עבדים עברים בשש וביובל ת״ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו וכו'. וא״ת כי היכי דמקשינן עבריה לעברי לענין יציאת שש ויובל אמאי לא מקשינן עברי לעבריה לענין יציאת סימנים דהא קים לן אין הקש למחצה כלומר שיצא אף הוא בסימנים כמו אמה העבריה. אלא לא מצית אמרת שיצא בסימנין דבכי האי גונא היכי משכחת לה, אי שמכר עצמו כשהיה קטן אין במעשה קטן כלום, ואביו נמי אינו רשאי למוכרו כדאמר לעיל. ואם בשמכר עצמו כשהיה גדול הרי כבר הביא סימנין. ועוד פרש״י מקיש עברי לעבריה מה היא אינה יוצאה בראשי אברים אף הוא אינו יוצא בראשי אברים. וא״ת למה לי קרא דאינו יוצא בראשי אברים תיפוק ליה מק״ו מה עבריה שיוצאה בסימנין אינה יוצאה בראשי אברים עברי שאינו יוצא בסימנין אינו דין שלא יצא בראשי אברים. אלא י״ל האי ק״ו יש לו פירכא מה לעבריה שלא תצא בראשי אברים שאינה נמכרת בגנבתה תאמר בעבד עברי שנמכר בגנבתו, ת״ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה וכו'. לא תצא כצאת העבדים לפי פשוטו למדה תורה דרך ארץ שלא תהא יצאנית כמו העבד שרבו משגרו בשליחותו ביום ובלילה בעיר וחוץ לעיר, וכל זה גנאי לאשה רק שעבוד בית משום כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד שהיא קטנה. דבר אחר לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלי בנים כדאמרינן לעיל אבל זו אין יציאתה כן שאם תרצה אתה לרבות ממנה אתה בעצמך תשאנה והיא ובניה יהיו שלך משם ולהבא, ולא תצא ממך אלא בגט וכתובה כשאר הבנות. אבל אם רעה היא מכוערת כמו מדוע פניכם רעים היום, בעיני אדניה ליעדה להיות בביתו עד מועדה שיכלו ימי עבודתה.יעדה לשון מועד כמו אל המועד אשר יעדו. לא יעדה כתיב, לו קרי.והפדה ולהפדה, שאין האדון רוצה ליעדה וגם אינו רוצה שתפדה את עצמה אלא רוצה הוא שתהיה עמו בביזוי כעין שפחה והיא אינה חפצה בכך.והפדה פרש״י שאף הוא מסייע בפדיונה וכו'. וא״ת איזה סיוע ואיזה גרעון יש לה מאדוניה. אלא י״ל קים לן שהיא חשובה לעשות כל מלאכה וכל מיני עבדות בשלש שנים האחרונות יותר משהיא בתחלת השלש שנים ראשונות שהרי קטנה היתה כשנמכרת בתחלה שנים ראשונות, וקמ״ל והפדה כשתצא היא מרשותו לא ימנה עמה לפי מה שהיה שוה בשלש שנים האחרונות אלא מגרע מפדיונה מהשנים ששמשתו והיא תחזיר לו מהשנים הנותרות לכל שנה ושנה ששית הכסף.לעם נכרי לאיש אחר שאינו אדוניה.לא ימשל למכרה אפילו ליעדה לו לאשה. למכרה למסרה. כמו כי ביד אשה ימכור ה׳ את סיסרא.בבגדו בה שאינו רוצה לישאנה. לשון בגידה שייך בענין פרידת איש מאשה כמו אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך. ואומר כאשר בגדה אשה מרעה. וי״מ לעם נכרי לעבדו כנעני כדי להוליד ממנה בנים לשמשו כדרך שמוסר שפחה כנענית לעבדו עברי שהרי בענין זה פגמה וקלונה גדול. לעם נכרי כנעני קרוי נכרי. כדכתיב אל עיר נכרי אשר לא מבני ישראל המה. ואומר ובא הנכרי אשר לא מעמך הוא. וי״מ והפדה אביה יפדנה מתחת יד אותו אדון מאחר שאינו רוצה ליעדה.לעם נכרי לאומות העולם לא ימשול האב למכרה שלא יאמר הואיל ונתן לו רשות למכרה ימכרנה אף לכנעני כדרך שמוכר עצמו כדכתיב או לעקר משפחת גר לכך נאמר לא ימשל למכרה הרי זו אזהרה שלא תמכר לכנעני.בבגדו בה שלא היה לו למכור את בתו ומכרה.כמשפט הבנות לקוחין ונשואין יפין ובית חתנות יפה כדין בנות הארץ אבל לא כעין נשואי שפחה.וענתה יש מפרשים לשון מעון. כמו ״וענה איים באלמנותיו״ (ישעיה יג,כב) שהמ״ם במעון כמו מ״ם במלון מזון מדון הרי מזון וכסות ובית דירה.ואם שלש אלה שארה כסותה ועונתה.[ואם שלש אלה אחת משלשת אלה]ויצאה חנם ע״י ב״ד כאן לא פירש לך מתי ופירש לך במקום אחר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. אין כסף אם חלתה בסוף שש ולא יכלה לצאת והוא ממציא לה מזונות אינה משלמת ירושלמי. ולפי פשוטו אין כסף יתור לשון הוא כמו מת אתה ולא תחיה.מכה איש ומת פרש״י לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש שומע אני בהכאה בלא מיתה. ואם תאמר היכן מצינו למימר דבהכאה בלא מיתה יהא נהרג הרי אף אם הפיל אבר אינו משלם רק דמי אברו. ויש דוחקים לתרץ כשעשהו טרפה. אי נמי כשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית ולא מת סד״א ליחייב מיתה הואיל ולא כל כמיניה שנצול קמ״ל.מכה איש ומת ופרשה זו נסמכה לפרשת עבד לפי שרגילות הוא שאדם מכה את עבדו ופעמים שהוא הורגו לכך הוא אומר מות יומת שאינו כמכה עבד כנעני.והאלהים אנה לידו שהרי נתחייב מיתה בידי שמים. כאן פרש״י מרשעים יצא רשע. כלומר מזה שהרג שוגג שהוא רשע שלא רצה להיות גולה יצא רשע שעולה בסולם ונופל עליו וכו'. כאן פרש״י זה שהרג שוגג וכו', צ״ל אותו שנופל על חברו אחז בסכין והרגו דאי לא תימא הכי לא נתקיימה בו מיתת סייף שנתחייב בה ודוקא בדרך ירידה דאי דרך עליה לא מיחייב מדנפקא לן מויפל עליו ואין לומר שיתחייב שתי גלויות דהא גברא קטילא קטיל.ושמתי לך מקום כשיהיו לכם ערים לשבת כאן רמז לערי מקלט.מעם מזבחי וכל שכן מערי מקלט.תקחנו למות ולא למלקות ולא לגלות.ומכה אביו ואמו למה נאמר לפי שכשהוא אומר עין תחת עין הוציאו מכללו. ונאמרה פרשה זו להחמיר עליו שהוא במיתה אע״פ שלא המיתו אלא עשה בו חבורה כדגמרינן הקישא מכה בהמה ומכה אדם מה מכה בהמה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה אף מכה אביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה אע״ג שהוא אביו או אמו, ולפי שיש לו דין רוצח סמכו לרוצח.ומכה אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל ארבעים יכנו לא יוסיף והלא דברים ק״ו. ומה מי שהוא מצווה להכות הרי הוא מוזהר שלא להכות מי שאינו מצווה להכות אינו דין שיהא מוזהר שלא להכות. [אביו ואמו וי״ו במקום או].וגנב איש למה נאמר, לפי שנאמר ״כי ימצא איש גונב נפש״, אין לי אלא עדים של גנבה, עדים של מכירה מנין? ת״ל וגנב איש ומכרו לפי שדינו בחנק כדין מכה אביו, ועוד ששניהם עשו מעשה מחיים סמכו למכה אביו.ונמצא בידו. הפשע ע״י עדים, או נתגלה הבירור כאילו נמצא בידו.מות יומת. שהרי הוא מביאו לידי מיתה שהקונה אותו יעשה ממנו רצונו. עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל לא תגנב.ומקלל אביו אין לי אלא בחיים לאחר מיתה מנין ת״ל ומקלל מכל מקום. עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל אלהים לא תקלל. ונשיא בעמך לא תאור. לא תקלל חרש. הצד השוה שבהם - בשלשתן - שהם בעמך אתה מוזהר על קללתן אף אביך ואמך שהם בעמך אתה מוזהר על קללתן. מה שהפסיק בין מכה למקלל בפסוק וגונב איש לפי שרוב המגונבים כשהם קטנים והם גדלים בארץ נכריה אינם מכירים אבותיהם ועל ידי מריבה הדבר מתגלגל להכותם ולקללם לפיכך המציע ביניהם וגונב איש ומכרו. וסמך ומקלל לוכי יריבון כדי לסמוך מריבה למריבה. וליכא למימר לכתוב רחמנא מקלל וכ״ש מכה דהא אין עונשין מן הדין. ועוד שאין מיתתן שוה אלא מכה בחנק ומקלל בסקילה. ומה שמצינו שמכה אביו נדון בחנק הקל ומקלל בסקילה, לפי שקללה שייכא אפילו לגבי מעלה וכבוד אב ואם הוקש לכבוד הקב״ה, אבל מכה לא שייך גבי הקב״ה. כמו ששנו רבותינו בקדושין נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש איש כי יקלל אלהיו וגו׳ השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת הקב״ה ובהכאה ודאי אי אפשר וכן הדין מפני ששלשתן שותפים. י״מ כל הפרשה לא זו אף זו והכי מפרשינן לה, לא זו מכה איש ומת בלבד שיהא נהרג שהרי הרגו מזיד אלא אף אשר לא צדה שהרג בשוגג גולה, ואם ישיגנו גואל הדם חוץ לערי מקלט יכול להרגו. ולא זו אלא שהרגו ואינן עומדין אצל המזבח שחייבים מיתה אלא אף זו שהוא עם מזבחי תקחנו למות ולא זו שהוא שהרגו שהם חייבים מיתה אלא אף זו מכה אביו ואמו בלא מיתה אלא עשה בהם חבורה חייב מיתה, ולא זו מכה אביו ואמו שחייב מיתה שהרי מ״מ חובל בחברו הוא אלא אף זו גונב נפש בשלא חבל בו כלל חייב מיתה, ולא זו לבד גונב נפש הוא מיחייב מיתה שהרי מכל מקום שלח בו יד אלא אף זו מקלל אביו ואמו שלא שלח יד בהם כלל חייב מיתה. [אביו ואמו וי״ו במקום או].וכי יריבן אנשים אין לי אלא אנשים, נשים מנין? היה ר״א אומר הואיל ונאמרו נזיקין בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם שנעשה בו נשים כאנשים פורט אני כל הנזיקין שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים.או באגרף. אבן כתרגומו בכורמיזא. וכן מצינו בתורת כהנים אצל וחלצו האבנים, בלבנים או בכורמזיון, כלומר באבן אשר ימות בה דאי ס״ד אגרוף יד, מאי דכתיב ולא ימות וכי בשביל מכת יד היה לו למות.אם יקום והתהלך. אבל אם לא קם ונשתהה במשכב חולה זמן מרובה ומת באותו חולי מות יומת המכה.על משענתו. מקלו, כמו וקח משענתי בידך דגבי אלישע כדרך העומדים מחליים.שבתו יתן. זמן ישיבתו בלא מלאכה, כמו זה שבתה הבית מעט. וראיה לדבר אם יקום והתהלך בחוץ.יתן. אפילו נרפא בלא מום.וכי יכה איש אין לי אלא איש אשה מנין היה ר׳ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו כו'בשבט בדבר שבני אדם רגילים להכות בו את העבד להוכיחו, לכך הבי״ת פתוחה, אבל אם הכהו בחרב אפילו אם עמד יום או יומים האדון חייב מיתה שאין זה תוכחה אלא דרך רציחה.ומת תחת ידו ברשותו, הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה פטור. ד״א ומת תחת ידו בשעת הכאה שמכהו שם עד שמת, אין זה רידוי אלא ממית בידים.יום או יומים יום שהוא כיומים שהוא מעת לעת דהא ליכא למימר יומיים ממש, שאם מיום אחד פטור משני ימים לא כל שכן. ולפי פשוטו אורחיה דקרא למימר הכי זו ואין צריך לומר זו, כמו על פי שנים עדים או שלשה עדים.כי כספו הוא ובידו להכותו אך דרך תוכחה.וכי ינצו אנשים למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יזיד איש לא שמענו אלא על המתכוין להכות את שונאו והכהו שהוא במיתה, אבל המתכוין להכות את שונאו והכה את אוהבו לא שמענו, ת״ל וכי ינצו אנשים. ויש דורשין אותו בממון, וה״ק לפי שהוא אומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, שומע אני אף בן שמנה [חדשים] במשמע ת״ל וכי ינצו אנשים, אינו חייב עד שיהרוג בן של קימא.אשה הרה למה נאמר שהרי כשהוא אומר ויצאו ילדיה למדנו שהיא הרה, אלא ללמדך שאם הכה אותה על ראשה או על אחד מאבריה אינו חייב עד שיכנה במקום עוברה. ד״א לחייבו אפילו בולד אחד. ענוש יענש. פרש״י דמי ולדות. וא״ת אמאי אינו נהרג על ולדות אלו שהרג, וכ״ת שמא נפלים נינהו א״כ תקשי לך גבי כל הורג נפש אמאי הוא נהרג שמא טרפה הרג, ואת״ל סמכינן ארובא ורובא לאו טרפה נינהו כדאמרינן פ״ק דחולין, הכי נמי אית לן למסמך ארובא ורובא דנשי לאו מפילות נינהו אי הכי ליחייב מיתה נוגף האשה, אלא י״ל שאינו חייב על שום בריה עד שיצא לאויר העולם כדמוכח במסכת ערכין.כאשר ישית עליו בעל האשה אם יתפשר עמו. ואם לאו ונתן בפלילים דוגמא בלולה בשמן וחרבה.לחפשי ישלחנו אין לו לעבד ליקח ממון תחת שנו ועינו כי מה יועיל לו שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ואפילו מכר עצמו על מנת שאין לרבו רשות בו יכול רבו לדחקו בכמה דברים עד שיתן לו בעל כרחו הממון לפיכך אין לו תקנה אלא חירות.ישלחנו. לשון שלוח, כמו ושלחה מביתו. ומה שלא כתב כאן חנם כמו למעלה ביוצא בשש, ללמדך שיתן לו ספר כריתות כמו לאשתו.תחת שינו. אע״פ שגופו קנוי לו אין הקב״ה חפץ שישחיתנו באבריו. הלשון מוכיח כי באחד הוא חפשי ואם שחת עינו ואח״כ הפיל שנו, לעולם יש לו דמי אבר השני. מה שעבד כנעני יוצא בראשי אברים היינו מקל וחומר אם מידי שמים קונה עצמו ביסורין, כדכתיב יסור יסרני יה ולמות לא נתנני, מידי אדם לא כ״ש.וכי יגח שור את איש ע״כ נזקי אדם באדם מכאן ואילך נזקי שאר בריות באדם.וכי יגח שור את איש נגיחה שייכא גבי אדם ונגיפה בבהמה לפי שיש לו לאדם מזל ואין השור ממיתו אלא נגחו, אבל בהמה אין לה מזל ואין מוראה על חברתה וממיתה.סקול יסקל השור וא״ת אם התם בסקילה מועד לא כ״ש השור יסקל למה לי, אלא לא אם אמרת בתם שהוא בסקילה היינו לפי שאינו משלם כופר תאמר במועד שמשלם כופר, ת״ל השור יסקל. וא״ת מאחר ששור תם נהרג כשהרג את הנפש היאך נעשה מועד לשתים או לשלש פעמים, אלא י״ל כגון דערק לאגמא בנגיחות ראשונות, אי נמי שמכירין בעל השור ואין מכירין השור ואמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך כדאיתא בבבא קמא.ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שלא יאכל, אלא לומר לך אע״פ שסתם נבלה מותרת לכלבים זו אסורה.ובעל השור נקי כל זמן שלא הועד בו.וגם בעליו יומת לפי הפשט דין מיתה עליו שהרי יודע היה שהיה שורו נגחן והוא לא נזהר לשמרו.אם כפר יושת עליו שהיורשים רוצים ליקח כופר מהריגת אביהם.ככל אשר יושת עליו מאחר שלא הרגו בידים ב״ד רשאין לשום עליו כופר הואיל והיורשים מתרצים בדבר.אם כופר אינו מן הנמנין חובה כמו שפי׳ גבי ואם מזבח אבנים.או בן יגח או בת הזכיר בפרשה זו בן או בת איש ואשה מה שלא פרט לך בשאר פרשיות ללמדך שאם יאמר בעל השור אשה זו יצאנית יותר מדי, הבן והבת לא שמרם אביהם כמשפט, אין בדבריו כלום, ולכך פרטם הכתוב. ד״א בבן חורין הוא חלוק בין גדול לקטן אבל בעבד ואמה אינו חייב רק בגדולים.אם עבד יגח השור במועד דאי בתם נמצא כח עבד חמור מכח בן חורין.כסף שלשים שקלים כפי ערך נקבה מבת עשרים שנה עד בת ששים, דעבד ואשה כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה.והשור יסקל פן ימית בן חורין מאחר שהתחיל ליגח. ולפי שרגילותו של עבד להיות מצוי בין בהמות לשמרן וליתן להם אכילתן ופעמים שממיתים אותו ואתי לאנצויי זה אומר כך וכך היה שוה עבדי וזה יאמר לא היה שוה רק כך וכך, לכך נתן במיתתן קצבה שלשים שקלים אבל בן חורין מלתא דלא שכיחא היא.וכי יפתח איש בור שכולו נגמר מימים רבים, או אפילו כי יכרה איש בור ולא כסהו לערב, לפי שרוצה לשוב למחר למלאכתו לחפור בבור.ולא יכסנו. הא אם כסהו פטור ודוקא כראוי, וכמה כראוי כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו, כדאיתא בירושלמי פרק חזקת הבתים אין עושים חלל תחת ר״ה אלא אם כן שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו.ונפל שמה שור ולא אדם משום דאדם בר דעת הוא ואיבעי לעיוני ומיזל ואיהו דאפסיד אנפשיה חמור ולא כלים דאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם וכיון שלא שמרם איהו דאפסדינהו. ד״א שור או חמור הוא הדין לשאר בהמות אלא שאלו דרכן לילך בלא מנהיג.בעל הבור בעל כרחך בעל התקלה ואי אפשר לומר בעל הבור ממש שהרי לא פשע כלום.והמת יהיה לו לפי הפשט כיון שהוא משלם כל דמו דין הוא שיהא המת למזיק.ומכרו את השור החי היינו כשהזיק חוץ מרשות בעליו. אבל אם הזיק ברשות בעליו פטור, יכול לומר מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי.וחצו את כספו וגם את המת לפי שהיה תם ואין דרכו להזיק לא היה לבעל שלו להזהר בו ולא פשע ומזלא דתרוייהו גרים, לפיכך שניהם שוים בהיזק.[או נודע אשר נודע], ולא ישמרנו הלא דברים ק״ו ומה אם כששמרו ויצא והזיק חייב על שלא שמרו לא כ״ש. ומה ת״ל ולא ישמרנו אלא הוסיף הכתוב עוד שמירה אחרת על שמירתו וזו היא נשיכה. ד״א ללמדך שאין עונשין מן הדין. ד״א ולא ישמרנו בעליו להביא שומר חנם.כי יגנב איש אף הטובח והמוכר בכלל היו, כדכתיב אם ימצא הגנב וגו׳ ונאמרה פר׳ זו להוציאו מהכלל לחייבו בתשלומי ד׳ וה'.וטבחו או מכרו. אם הטובח חייב המוכר לא כ״ש, אלא א״כ ענשת מן הדין לכך נאמר ומכרו ללמדך שאין עונשים מן הדין.וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת.חמשה בקר, וארבע צאן וגו׳ לפי שהגנב זלזל עצמו בשה יותר מבשור שהרי נטלו על כתפו כשגנבו ועוד שלא עשה בו מלאכה כבשור, הקל הכתוב בתשלומיו יותר מבשור. ד״א דין הוא בגונב שור שישלם יותר מגונב שה שאם לא היה למוד בגנבה לא היה יכול לגנוב בהמה גדולה כל כך, אבל גונב שה יש פתחון פה עליו לומר איני יכול איני רגיל באומנות גנבה ודיו בארבע צאן. ד״א דין הוא בגונב שור שישלם תחתיו תשלומים יתרים יותר מגונב צאן, לפי שהזיק לבעל השור שהיה חורש בו מה שאין כן בצאן.תחת השור, תחת השה שנאן הכתוב לומר לך שאין דין ד׳ וה׳ נוהג אלא בשור ובשה בלבד.
