מזמור לעולי רגל
כבר בפרק פ"ד אנחנו עדים לחזון הנשגב הזה כי אדם מישראל שעלה לרגל וזכה להיכנס ברטט קודש אל מקדש א-להיו להתפלל תפילה קצרה איננו נושא שם תפלה לא בעדו ולא בעד ביתו, כי אם בעד מלכו המסמל לו את ההוד והעוז הלאומי, לאמר: "מָ֭גִנֵּנוּ רְאֵ֣ה אֱלֹהִ֑ים וְ֝הַבֵּ֗ט פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ׃"; גם בפרק שלפנינו הגות ליבם של עולי הרגל בדרך ובמקדש מוקדשת כמעט כולה למלך נושא כבוד העם ועוזו. הזמרה בבית ה', המלווה את התפילה שם, משלבת את רגש הגאון בעוז מלך כשר מזרע דוד - אל חיבת הקודש לציון, למקדש ולמשרתיו.
שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר-ה' לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל-עֻנּוֹתֽוֹ: אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לה' נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב: אִם-אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם-אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל-עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי: אִם-אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה: עַד-אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לה' מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:
(תהילים קלב א-ה)
מדי קרבם אל ירושלים, מקום משכן המלך, או אל המקדש, הם פותחים בתפילה בעד המלך, כי זכות דוד שמסר נפשו על בניין הבית תגן על יוצא חלציו.
הִנֵּֽה-שְׁמַֽעֲנ֥וּהָ בְאֶפְרָ֑תָה מְ֝צָאנ֗וּהָ בִּשְׂדֵי-יָֽעַר:
(תהילים קלב ו)
"הִנֵּֽה-שְׁמַֽעֲנ֥וּהָ בְאֶפְרָ֑תָה" - בדבר "עֻנּוֹתֽוֹ" של דוד ומסירות נפשו על בניין המקדש שמענו "בְאֶפְרָ֑תָה" מדי עברנו עליה, ואפרת היא בית לחם (בראשית לה יט) - מקום מולדתו של דוד, ואשר על כן טיפחו שם אנשי המקום המסורה עליו. "מְ֝צָאנ֗וּהָ בִּשְׂדֵי-יָֽעַר" - "מְ֝צָאנ֗וּהָ" היא בהוראת "ויבוקש הדבר וימצא"(אסתר ב כג) - כלומר, שנתאשרה שמועה זו בדרכם "בִּשְׂדֵי-יָֽעַר", והיא קרית-יערים, או יותר נכון, פרור של קרית-יערים [על דרך "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה"(יהושע כא יב), וכן מצינו ביהושע (טו י) בסמוך לקרית-יערים מושב הקרוי הר-יערים], שמשם הביא דוד את ארון העדות ציונה [כמסופר ב-שמואל א ז א; שמואל ב ו ב]; ולכן נשתמר בפינה צנועה זו זכר מסירות נפשו על הקמת אוהל העדות בציון.
נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו נִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לַהֲדֹ֥ם רַגְלָֽיו:
(תהילים קלב ז)
הוא דבר ראש החבורה, או דבר כל אחד מהחבורה אל משנהו לפני הכנסם אל בית ה'.
קוּמָ֣ה ה' לִמְנוּחָתֶ֑ךָ אַ֝תָּ֗ה וַאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ: כֹּהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶ֑דֶק וַחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ: בַּ֭עֲבוּר דָּוִ֣ד עַבְדֶּ֑ךָ אַל-תָּ֝שֵׁ֗ב פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ:
(תהילים קלב ח-י)
זאת היא תפילתם לאחר שנכנסו אל הקודש פנימה. שלושה פסוקים אלה שאולים מסוף תפילת שלמה בשעת חנוכת המקדש, וכנראה נתקדשו, ליקר ערך הזכרון הקשור בהם, לפתוח בהם עולי רגלים התפילה על המקדש ועל המלך [ובזה יובן הלשון פה: "קוּמָ֣ה ה' לִמְנוּחָתֶ֑ךָ", שהלשון: "קוּמָ֣ה!" לא ייתכן אלא בשעה שה' בא לשכון בבית מנוחתו ולא בשעה שהוא שוכן שם כבר! אלא שיקר ערך התפילה ויקר ערך הזכרון הקשור בה גרמו שתאמר כמו שיצאה בשעתה מפי שלמה].
"וַחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ" - אולי הכוונה ב"חֲסִידֶ֥יךָ" על אלה המכונים בפרקים קט"ו ו-קל"ה בשם "יראי ה' ", הם הקבועים בבית ה' תמיד, והם הם שבימי חג ומועדי שמחה רננו לפני ה' בצהלה וחדוה.
וְֽ֭כֹהֲנֶיהָ אַלְבִּ֣ישׁ יֶ֑שַׁע וַ֝חֲסִידֶ֗יהָ רַנֵּ֥ן יְרַנֵּֽנוּ: שָׁ֤ם אַצְמִ֣יחַ קֶ֣רֶן לְדָוִ֑ד עָרַ֥כְתִּי נֵ֝֗ר לִמְשִׁיחִֽי: א֭וֹיְבָיו אַלְבִּ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְ֝עָלָ֗יו יָצִ֥יץ נִזְרֽוֹ:
(תהילים קלב טז-יח)
אולי מוסבים הפסוקים האלה על המהפכה המדינית שחולל יהוידע הכהן הגדול (מלכים ב יא) וה' הלביש אותו "יֶ֑שַׁע", שהצליח בידו להשיב המלוכה לבית דוד, ושם במקדש הצמיח ה' "קֶ֣רֶן לְדָוִ֑ד", כי שם המליך יהוידע את יוצא חלציו - את יהואש, ושם ערך ה' "נֵ֝֗ר" למשיחו. וקרא ליהואש משיח, מפני שיהואש, כאמור (מלכים ב יא, ובדברי-הימים ב כג), נמשח על ידי יהוידע ובניו; "וְ֝עָלָ֗יו יָצִ֥יץ נִזְרֽוֹ" - מרמז על המפורש שם כי יהוידע נתן על יהואש את הנזר בשעה שמשחו למלך בבית ה'.