תכלית התפילה – קרבת א-להים ולא מילוי צרכים

כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃
(תהילים סג ד)

פירש המלבי"ם שהחסד של "שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ" הוא טוב יותר מחסד החיים עצמם! כלומר, כאשר מבקש אדם מהקב"ה ענין מסויים, עצם הבקשה היא התכלית המבוקשת יותר מהשגת בקשתו.

משל לחולה שהלך לחפש מזור למחלתו אצל רופא אחד. הרופא ההוא, מלבד מה שהיה רופא מומחה, היה גם אדם נעים הליכות, ועל ידי שביקר אצלו בעניין מחלתו התיידד עמו במשך הזמן ונהיה עמו חבר נאמן וידיד נפש, ונמצא שאגב ענין רפואת המחלה מצא ידיד ורע.

והנה כאשר נשאל את החולה, מה רווח מצאת במה שהלכת לרופא פלוני? יענה שמצא שתי טובות: ראשית שמצא מזור למחלתו, ושנית שמצא ידיד חדש. ואם נשאל איזו טובה חשובה יותר, ודאי יענה שהטובה העיקרית היא מה שנתרפא, והשנית לה מה שמצא ידיד.

אך אצל הקב"ה אינו כן. הגם שכשאנו מתפללים אנו מרוויחים גם כן שתי טובות אלו, המענה לתפילה לחיים ולשלום, והזכות לקירבת ה' יתברך ומאור פניו; אך כאשר נשאל איזו משניהן יקרה יותר, על זה כתיב "כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃", היינו שזה שנתקרב לאור פני השכינה יותר טוב מהשגת החיים שהשיג ע"י תפילתו! וכמשל קדמונים (בספר בן המלך והנזיר): "הלך שאול לחפש אתונות ומצא מלוכה". גם כאן, באתי לבקש על ענין נפשי, ענין חומרי, ומצאתי מלוכה, "קירבת א-להים לי טוב", שהוא לבדו טוב וכל זולת זה אינו אלא שווא נתעה.

בנוהג שבעולם, כאשר יבקש איש מרעהו, או עני מעשיר, כיון שתכלית הבקשה היא רק העזרה שרוצה לקבל, נמצא שהמטרה הסופית היא שלא יצטרך לבקש עוד. זהו רצונו האמיתי של העני, שיהיה הוא עצמו עשיר ולא יצטרך לבקש. נמצא שסוף המטרה הוא לבטל הבקשה כליל.

אבל אצל הקב"ה, כאשר מבקש האדם חיים, הרי חסד זה, שאפשר לעמוד ולדבר איתו יתברך בתפילה, הוא עצמו יותר טוב מהשגת הבקשה. ונמצא שאין המטרה שלא יצטרך לבקש עוד, אלא אדרבה, תכליתה היא הבקשה עצמה, וכיון שכך, כל שמבקש יותר ויותר, הרי זוהי התקרבות לתכלית יותר ויותר, ואהוב ורצוי הוא אצל הקב"ה.