תפילה מבור הגלות
אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱ-לֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב: בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:
(תהילים מד ה-ו)
הכוונה: צבא החיל אוסר המלחמה על פי מצוות המלך, והלא אַתָּה-ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱ-לֹהִ֑ים, כי בגלות אין לנו מלך אלא אתה, ובכן צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב, צַ֝וֵּ֗ה לאסור המלחמה, שתביא הישועה ליעקב.
"בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:" - מעיד כי הכתוב מדבר אודות מלחמה.
בֵּֽ֭א-לֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל-הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה: אַף-זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ: תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי-צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ: תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ: תִּמְכֹּֽר-עַמְּךָ֥ בְלֹא-ה֑וֹן וְלֹ֥א-רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם: תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ: תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים:
(תהילים מד ט-טו)
נראה לי המשך הפסוקים אחר "בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ"(תהילים מד ו) כך: ומה נותן לנו הרשות המוסרית לקרוא בשמך לישועה? זה שבֵּֽ֭א-לֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל-הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה, ואף במשך כל התקופה הארוכה של הסתר הפנים, שתחילתה היא כי זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא-תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ וכו', בעודנו בארצנו, ובסופה, מר הגלות והשפלות שעשה אותנו למָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם ולמְנֽוֹד-רֹ֝֗אשׁ בַּלְאֻמִּֽים.
כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:
(תהילים מד טז)
המשורר, מרוב השתתפות בצער הגלות, מעמיד עצמו בדמיונו בדיוטא התחתונה של ייסוריה, ולפיכך מדבר על המצב הגלותי הכי ירוד בלשון מדבר בעדו.
אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר: הֲלֹ֣א אֱ֭-לֹהִים יַֽחֲקָר-זֹ֑את כִּֽי-ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב: כִּֽי-עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל-הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:
(תהילים מד כא-כג)
"אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱ-לֹהֵ֑ינוּ" - אחר פרטו המצב הגלותי לפרטיו הוא חוזר לעניין שבו פתח; כי עם ישראל לא חדל כל ימי גלותו לדגול בשם א-להיו.
"הֲלֹ֣א אֱ֭-לֹהִים יַֽחֲקָר-זֹ֑את כִּֽי-ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב:" - כלפי "אִם-שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱ-לֹהֵ֑ינוּ", שהוא דבר המסור ללב.
"כִּֽי-עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל-הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:" - כלפי "וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר", מעשה כנגד מעשה, מסירות נפש בפועל על קידוש השם לעומת עבודת אלילים בפועל!