קשתי ובקשתי - מלחמה ותפילה
כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא־הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי־יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם׃ ...כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי׃
(תהילים מד ד ז)
האמנם לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ? והרי יעקב אבינו משתבח באומרו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח כב, ע"פ הפשט כדברי הירושלמי והרמב"ן).
הרי גם יהושע נלחם בחרב. פעמים רבות חוזר הביטוי "לפי חרב" בספר יהושע, המתאר את כיבוש ערי כנען על ידי בני ישראל. חוץ מחומות יריחו שהופלו על ידי הארון, יתר הערים נכבשו בדרכים טבעיות, בחרב ובקשת.
עלינו ליישב את הסתירות האמורות.
המזמור מחולק לשני חלקים. החלק הראשון (א–ט) מתאר את תקופת הזוהר הקדומה של עם ישראל "אֱ-לֹהִ֤ים ׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃"(תהילים מד ב).
החלק השני של המזמור מתאר את המצב החמור בתקופתו של המשורר. הוא מתאר את הכישלונות הצבאיים החמורים בתקופה זו. ההנגדה בין תקופת הזוהר העתיקה לעומת ימי השפל הנוכחיים העצימה את גודל התבוסה וחומרתה לעומת הניצחונות המפוארים בימי קדם.
הפתרון לשאלתנו נמצא בפסוק הפותח את החלק השני, העכשווי: "אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃" (י).
המשורר לא מתלונן על כך שה' הפסיק להלחם בעצמו באויב. הוא לא ציפה לכך שה' יילחם לנו ואנו נשב בחיבוק ידיים ונסתמך על הנס בלבד. יש לנו צבא והצבא יצא להילחם, אלא שללא עזרתו של ה' לא יוכל הצבא לנצח. אך ה' זנח את הצבא והביא את הכלימה הנוראה.
אמנם גם בכל תחומי החיים ללא עזרת ה' לא יוכל האדם להצליח, אולם במלחמה הסיוע ממרום מוחשי יותר, נחוץ יותר והוא מובנה בעצם היציאה למלחמה. התפילה מהווה חלק אורגני מהלכות המלחמה [רש"י: "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם"(ברכות ג:)]. הדוגמה הראשונה לכך היא מלחמת עמלק בה יהושע נלחם ומשה מתפלל (שמות יז ט–יג), והדבר נקבע כהוראה לדורות: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאיביכם"(במדבר י ט) [וראה השגות הרמב"ן לספר המצוות מצוות עשה ה' שלמד מכאן את חובת התפילה מהתורה בשעת צרה. וראה גם במדבר לא; דברי הימים ב יג טו].
התפילה במחנה אינה רק אירוע מזדמן. המחנה עצמו, על כל מערכותיו, לא רק בשעת התפילה, הוא בעצם מעין בית כנסת גדול. מכאן חובת הטהרה, הנקיות והצניעות במחנה מלחמה (דברים כג י-יד). וכתב הרמב"ן: "השם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. כי המחנה כולו כמקדש ה'. וממנו נלמוד למקום התפלה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העינים".
תרגום האונקלוס ופירוש רש"י ל"חרבי" ו"קשתי" במשמעות של תפילה אינו דרש רחוק מהפשט. זהו עומק פשוטה של הקשת. קשתי היא בקשתי.
הרעיון בתנ"ך
רעיון זה מקורו בתורה והא מבריח את התנ"ך כולו.
תחילתו בפסוק "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"(דברים ח יח). פירש הר"ן: "עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והוא אומרו 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'(דברים ח יח), לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך 'נותן לך חיל', שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם יהיה סיבה אמצעית, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא, יתברך"(דרשות הר"ן דרוש י).
דוד המלך היה גם לוחם גדול וגם נעים זמירות ישראל. תפיסתו מורכבת משני המישורים בו זמנית – הפיזי והרוחני. הוא מבחין בין הלוחם הפלשתי ובינו: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאו-ת א-להי מערכות ישראל אשר חרפת. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה"(שמואל א יז מה–מז). מי שנטע בו את התושייה ואת האומץ להעז לצאת נגד גלית במקל ובאבנים הוא ה'. הוא מייחס את כל ההצלחה לה' בלבד ולא לעצמו.
זו גם כוונתו בביטוי הקצר והקולע בו הוא מסיים את הספדו המרגש על שאול ויהונתן: "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". בדרך כלל הכלי הוא רק האמצעי בו משתמש הלוחם להלחם באויבו. הכלי אינו מקור הכוח; מקור הכוח הוא הלוחם האוחז בכלי. אולם שאול ויהונתן מוצגים כאן לא כלוחמים אלא ככלי המלחמה עצמם. הם העמידו את עצמם ככלי שרת ביד ה' וביטלו את אישיותם הפרטית מול רצון ה' [הדבר בולט במיוחד בקרב האחרון בגלבוע. שאול ידע היטב שהקרב חסר סיכוי והוא הולך למות. הרי ערב קודם נאמר לו על ידי שמואל "מחר אתה ובניך עמי", ואף על פי כן הוא הולך עם בניו לקראת המוות].
תפילה בשעת מפלה
עתה נבין את החלק השני של פרקנו המתחיל בתיאור הקודר של התקופה הנוכחית. "אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃"(תהילים מד י), מדבר על צבא שה' לא יצא עמו. מכאן גם לימוד הלקח והתשובה: "כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃ לֹא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ׃"(תהילים מד יח-יט).
מבחן האמת הוא דווקא בשעות קשות של מפלות. הנכונות למסור את הנפש, להיות כלי ביד ה', לא רק כאשר יש סיכוי לנצח אלא להצדיק את הדין גם בשעת מפלה. המרטירולוגיה היהודית, שאין לה כמעט אח ורע בעולם כולו, הייתה הכוח הגדול שהבטיח את קיומו של עם ישראל במלחמת הקיום וההישרדות בגלותו הארוכה. "כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃"(תהילים מד כג). מנקודת שפל זו צומחת הפנייה לה' שיש עמה תקווה ואמונה: "ע֤וּרָה ׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן ׀ אֲ-דֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח׃"(תהילים מד כד); "ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃"(תהילים מד כז).
באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"