חוליו של דוד בעקבות החטא, ותפילתו להיוושע
פרק זה כפי הנראה שייך לתקופת הפרק הקודם, לשעת חוליו במפלטו בעדולם.
ההודאה על סתם עוונות שבאה בפרק זה מתייחסת כמעט תמיד אל חולי הבא בידי שמים, ובפסוק ד' כמעט מפורש חוליו בלשונו: "כי יומם ולילה תכבד עלי ידך נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה"(תהילים לב ד); עוד סימן לדבר, קללתו בסוף הפרק את הרשע במכאובים דווקא, כאילו מעידה עליו שהוא עצמו אז בעל מכאובים. ומצד אחר לשונו בפסוק ז': "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה"(תהילים לב ז), מוכיחה כי דוד אז במצוק מתגרת יד אויב, ולא מצינו שנזדווגו אצלו הפורעניות הללו כי אם בימי החבאו בעדולם, במערה או במצודה.
חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲוֹ֘נִ֤י לֹֽא-כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לה' וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה: עַל-זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל-חָסִ֨יד אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ:
(תהילים לב ה-ו)
"לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א" - חוזר אל "עֲוֹ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה" שבסוף הפסוק הקודם, והכוונה: לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א עוונו אותו, כלומר לשעת העונש על העוון, שעל אותה שעה מתפלל החסיד כי "רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ". זאת אומרת: שלא יהיו הפורעניות בעונש העוון באות עליו בשטף, כדרך שבאו עתה על דוד יחד מחלה עם בלהות אויב.
אַתָּ֤ה סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה:
(תהילים לב ז)
בהתאם להשקפתו המובאה בספר שמואל (ב כד יד) כי טוב ליפול ביד ה' מביד אדם, דוד מכוון תפילתו כלפי ההצלה מיד האויב.
אַל-תִּֽהְי֤וּ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮ אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין בְּמֶֽתֶג-וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ:
(תהילים לב ט)
הכוונה: הסוס והפרד זקוקים לאמצעי-כפיה כדי שלא יזיקו, לא כן האדם; עליו לשוב מחטאו טרם בוא העונש לכופו לשוב.