רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו
בסוף הפרק אומר המשורר:
רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּי-הוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ׃
(תהילים לב י)
הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שהרשע, ההולך בשרירות ליבו, ואינו מאמין בהנהגת ה', ומדמה כי יוכל ללכת כרצונו ולהציל עצמו מקשיים על ידי עשיית עוול, מוזהר כי בסופו של דבר "רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע". ואילו הצדיק, למרות שנדמה שמחמת צדקו הוא מפסיד, הרי האמת היא כי "הַבּוֹטֵחַ בַּי-הוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ".
אבל חז"ל דרשו: "רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע, וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּי-הוָ֑ה, אפילו שהוא רשע, חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ"(ילקוט שמעוני תהילים תשיט). כלומר, אפילו אותו רשע לו ראויים מַכְאוֹבִ֗ים רַבִּ֥ים, אם הוא בוטח בה', אזי "חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ". ואפילו שסותר את עצמו בהנהגתו, שהרי אם הוא מאמין ובוטח בה' איך יתכן שיהא מתנהג ברשעות, והרי זו הנהגה של טפשות ושטות, אך למרות זאת "חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ".
דברי חז"ל אילו אינם בפשוטו של הפסוק. אמנם חז"ל דרשו בעומק, שהבוטח בה', למרות שהוא רשע, יקבל מבוקשו, כיוון שהשליך עצמו על ה' ובטח בו. כלומר, עצם הביטחון בה' מעורר מלמעלה שפע רחמים והצלה וישועה.
נראה הטעם בזה שהביטחון מעין תפילה הוא, ומאחר ופונה בליבו אל ה' ובוטח ברחמיו, הרי הוא כפושט ידיו אל ה' ומבקש ממנו, דבר המעורר רחמים לתת לו. ויש בזה מעלה יתרה על סתם בקשה, שכאן הוא מצפה אל ה' ועיניו נתונות רק אל ה', ומשום כך הוא קרוב להיענות בציפייתו וייחולו.