מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ - המציאות בעין של אמונה

כשנבחר דוד להיות מלך, מרד בו בנו אבשלום. על כך אומר דוד מזמור מיוחד: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ: ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי"(תהלים ג א-ב). ובגמרא (ברכות ז.) הקשו: " 'מִזְמוֹר לְדָוִד'?! קִינָה לְדָוִד מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ, שָׂמַח. אַף כָּאן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ' (שמואל ב יב יא), הָיָה עָצֵב. אָמַר, שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חַיִיס עָלַי? כֵּיוָן דְּחָזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא, שָׁמַח, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר, 'מִזְמוֹר' ". נדרש כישרון גדול והתבוננות מיוחדת למצוא את הטוב בשעה שבנו של אדם מורד בו ורוצה להרגו ולרשת אותו. לראות את הטוב שבכל דבר ולומר עליו שירה.

כך גם בילדותו, כאשר נוּדה דוד ממשפחתו, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי", אומר דוד שירה: "לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (תהילים סט; ועיין שם בכל המזמור). וכן כשנמשח למלך על-ידי שמואל, הוא נרדף על-ידי שאול, וגם על כך הוא אומר מזמור, "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה". ומה הוא אומר? "נָכוֹן לִבִּי אֱ-לֹהִים, נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה". ולא עוד, אלא שאומר שם: "אוֹדְךָ בָעַמִּים אֲ-דֹנָי אֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים: כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ"(תהילים נז; ועיין שם).

תחשוב טוב – יהיה טוב

המשנה באבות מספרת כי כך הדריך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו: "אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם"(אבות ב ט). 

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה

דבר זה הוא לא מעלת חסידות בלבד. המשנה בברכות אומרת כי זו חובה, ואנחנו מזכירים אותה לעצמנו פעמיים בכל יום, בקריאת שמע: "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'(דברים ו ה). 'בְּכָל לְבָבְךָ' - בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. 'וּבְכָל נַפְשְׁךָ' - אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' - בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר 'בְּכָל מְאֹדֶךָ' - בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"(משנה ברכות ט ה).

הגמרא שם הסבירה כי הברכות על טובה שונות בנוסחן מהברכות על רעה. ההשוואה ביניהן היא רק בדרך שעלינו לקבל אותן. "אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה".

כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב

ובהמשך הגמרא שם: "אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב' ". כל מה שעושים מן השמים, לטוב עושים. והגמרא מביאה מעשה מפורסם: "כִּי הָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וַהֲוָה בַּהֲדֵיהּ חַמְרָא וְתַרְנְגוֹלָא וּשְׁרָגָא. מָטָא הַאי דּוּכְתָא, בָּעָא אוּשְׁפִּיזָא, וְלָא יְהָבוּ לֵיהּ. אָמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'. אָזַל בָּת בְּדַבְּרָא. אָתָא אַרְיֵה אַכְלֵיהּ לְחַמְרֵיהּ. אָתָא שׁוּנְרָא אַכְלָה לְתַרְנְגוֹלָא. אָתָא זִיקָא כַּבְיָהּ לִשְׁרָגָא. אָמַר, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב'. בֵּיהּ בְּלֵילְיָא אָתָא גַּיְסָא שַׁבְיֵהּ לְמָתָא. אָמַר לְהוּ, הַיְנוּ דְּאַמְרִי, 'כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא – לְטָב' ".

רבי עקיבא הלך בדרך עם תלמידיו והיו אתו חמור, תרנגולת ונר דולק. ביקש להתארח בעיר מסויימת ולא נתנו לו. הלך וישן בסביבות העיר. בא אריה וטרף את החמור, חתול טרף את התרנגול ורוח כיבתה את הנר. אמר באותה שעה: "כָּל דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא - לְטָב". בלילה באו גייסות רומאים והחריבו את העיר, אמר לתלמידיו ראו כמה חסד גמל אתנו הקב"ה שגירשו אותנו מהעיר, שנטרפו החמור והתרנגול וכבה הנר, כך ניצלנו מהגייסות.

וצריך לדייק כי אנשי העיר שגירשו את רבי עקיבא נענשו, כי מבחינתם עשו רע. רבי עקיבא בחר בכל חייו לראות איך מפיקים מכל דבר את הטוב. להסתכל על הצד הא-להי שבכל דבר. המשנה אומרת שזו לא חסידות של רבי עקיבא בלבד, זו חובה במסגרת "ואהבת את ה' א-להיך – בכל מאדך".