מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, ה' מה רבו צרי – זמרה על צרות
חז"ל תמהו על הפסוק הפותח את הפרק: "מזמור לדוד?! קינה מבעי ליה!"(ילקוט שמעוני תהילים רמז תרכה) - על מה ולמה הזמרה הזו?
ותירצו:
דרש ר"ש בן אבשלום: משל לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרע היה עצב, משפרעו שמח. כך דוד, כיון שאמר לו הקב"ה "הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך" היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא ואינו מרחם עלי, כיון שראה שאבשלום הוא, התחיל אומר שירה.
מצינו כמה דרכים לפרש את דברי חז"ל אלו. ה'מצודת דוד', שדרכו לפרש כפשוטו, כתב: "בברחו - וצפה אז ברוח הקודש שיוחזר למלכותו ואמר התפילה ההיא בזמרה", כלומר, הוא ראה ברוח הקודש שהסוף יהיה טוב, ולכן שמח כבר מעכשיו.
לפי דברי ה'מצודת דוד' כתוב כאן יסוד גדול מאוד בתפילה: הגם שידע דוד שבסוף יהיה טוב, מכל מקום צעק: "ה', מה רבו צרי!", היה צועק ומתפלל!
חז"ל אומרים על נח שהיה "מקטני אמנה", והיינו משום שלא התפלל. והטעם שנח לא התפלל, נראה שהוא מפני שלא האמין שהסוף יהיה כה גרוע - שהקב"ה יביא את המבול, ואכן הסוף לא היה טוב, כי הוא לא התפלל. לעומת זאת מרדכי הצדיק לא נהג כך. כשהמן הכריז שהוא ישמיד את כל היהודים, מרדכי היה יכול להתייחס לדבריו בביטול ולומר שוודאי הקב"ה לא יניח לו לבצע את זממו. אבל מרדכי לקח את האיום ברצינות, ולכן באמת ניצלו הוא ובני דורו!
כשדוד המלך ברח, הוא ידע שבסוף יהיה טוב, ואף על פי כן לא הרפה מהעבודה המוטלת עליו. אם ה"מזמור לדוד" היה ממשיך ב"הודו לה' כי טוב" – הסוף לא היה טוב... רק משום שאמר דוד "ה' מה רבו צרי", לכן בסופו של דבר תפילתו אכן הייתה בבחינת "מזמור". זהו היסוד הידוע של מרן הרב מבריסק זצ"ל בעניין הדין בר"ה. בר"ה מצד אחד רוחצים ומסתפרים לכבוד יום הדין, כי בטוחים שהקב"ה יצילנו ויעשה לנו נס, ומצד שני "זוחלים ורועדים מיום בואך" - חשים את חרדת הדין. וביאר הרב זצ"ל שאדרבה, דווקא משום שישנו פחד ואימת הדין ניתן לשמוח ולהיות בטוחים בישועת ה'. אבל אדם שאינו מפחד, אין לו במה לבטוח. צריך לשלב את שני הדברים יחד. דבר זה מאוד נוגע להנהגה המעשית שלנו. לאדם מטבעו נח לומר שהכל יהיה בסדר, להיות 'אופטימיסט'. ב"ה שזהו טבע האדם, כי אם אדם היה שם לב לכל הסכנות של החיים - הוא לא היה יכול לחיות אפילו רגע אחד!
לפעמים כשקורה רחמנא ליצלן איזה מקרה רע, כגון שרופא מודיע שיש צורך בבדיקות מסויימות, החולה עלול להיכנס למרה שחורה, וזה דבר רע מאוד. לכן במצבים כאלו צריך לבטוח בה'. מאידך אל לו לחשוב: "טוב, אני בוטח בה', וממילא הכל יהיה בסדר". לא ולא! את עבודת התפילה עליו לעבוד כאילו ששום דבר לא יהיה בסדר, ומאידך תחושת הנפש צריכה להיות שהכל יהיה בסדר.
קשה לתפוס את שני הקצוות הללו, אך זה יסוד גדול מאוד בעבודת ה' הלכה למעשה; מצד אחד לפחד ולבקש רחמים, וכלשון חז"ל: "עלה למיטה ונפל - יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון"(שבת לב.). מצד שני, אל לו ליצור בבית אווירה שהוא הולך למות... שלא יקרא לבניו ויכתוב להם צוואה...
זה, אפוא, גם מה שהיה כאן עם דוד המלך עליו השלום. מצד אחד: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" - מזמור ולא קינה, על שם הסוף. מצד שני הוא פנה אל הקב"ה בתפילה וזעק: "ה' מה רבו צרי" - באו עלי צרות גדולות מאוד!
אם היה חסר לדוד אחד משניהם - אם הוא היה נכנס לייאוש ולא היה בטוח בהצלתו, או אם היה נכנס למצב של שמחה ורגיעה - הוא לא היה ניצל. רק ההרכב הזה, "מזמור" יחד עם "ה' מה רבו צרי", הוא זה שגרם להצלתו מפני אבשלום בנו.