הסירו הבגדים הצואים מעליו
זכריה הנביא רואה בחזונו את יהושע הכהן הגדול לבוש בגדים צואים, והמלאך אומר לעומדים לפניו: ''הסירו הבגדים הצואים מעליו''. הבגדים הצואים רומזים לחטא של יהושע ש"היו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בידם"(סנהדרין צג.). המפרשים כאן מדגישים שהביטוי "נשים שאינן הגונות לכהונה" הוא לשון נקייה, ולמעשה הן היו נוכריות ממש. על כן נדרשה הסרתן, כדי שיהושע יוכל למלא את תפקידו. בספר עזרא מתוארת בחריפות רבה הבעיה של נישואי התערובת, שכילתה כל חלקה טובה גם במשפחות המעולות שבעם. "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני, החתי, הפריזי, היבוסי, העמוני, המואבי, המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות, ויד השרים והסגנים הייתה במעל הזה ראשונה"(עזרא ע ט א-ב).
בהמשך מתאר הכתוב את צערו של עזרא על העוון הזה, את תפילתו לה' ואת תקנתו לסתום את הפרצה הנוראה: "ועתה תנו תודה לה' א-להי אבותיכם ועשו רצונו והבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות. ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול כן כדברך עלינו לעשות"(עזרא ע י יא-יב). גם ספר נחמיה דן בבעיה זו "גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות, ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית"(עזרא נ יג כג-כד), והוא מסיים את ספרו בציון העובדה "וטהרתים מכל נכר".
נשים לב שהחטא של יהושע הכהן הגדול לא היה חטא "שלו" חס ושלום, אלא בניו הם שחטאו. לכאורה מקובלים אנחנו ש"לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו"(דברים כד טז), ואם כן הוא, מדוע יישא יהושע את עוון בניו? האמור בתורה "פוקד עוון אבות על בנים"(שמות כ ה) אינו כולל את הכיוון ההפוך שאב יישא את עוון בניו, ברם העובדה שלא מיחה בידם דיה להלבישו "בגדים צואים", ונדרש מלאך מיוחד להסירם כסמל להעברת עוונו.
על חומרת חוסר המעש של אדם שאינו מוחה ומוכיח עוברי עבירה כאשר הדבר בידו, נוכל ללמוד מהגמרא "אמר ר' אחא בר' חנינא: מעולם לא יצתה מידה טובה מפיו של הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה"(שבת נה.), כלומר חוץ מחזון יחזקאל על עונשם של הצדיקים הגמורים, שֶתָּו של דיו נרשם על מצחם כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, שעל אף ההבטחה והסימן במצחם – נענשו; כיון שמידת הדין טענה נגדם "שהיה בידם למחות ולא מיחו". הקב"ה, כביכול, לא קיבל תחילה טענה זו, סנגר על אותם צדיקים וטען למידת הדין "גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם", אך ללא הועיל. מידת הדין התעקשה וטענה כנגדו: "רבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?". לבסוף הקב"ה מקבל את הדין וחוזר בו מהבטחתו לטובה. ודרשו שם בגמרא: " 'וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת'(יחזקאל ט ו) - תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף עד תיו", ורק בגלל שלא הוכחו את חבריהם פגע בהם הדין.
ושם בהמשך הגמרא בסוגיית "כל האומר פלוני חטא אינו אלא טועה"(שבת נה:-נו:) מצויות שתי דוגמאות של צדיקים מופלגים, שמעלה עליהם הכתוב כאילו חטאו רק משום שהיו שותפים בשתיקה לחטאים של אחרים, ולא מיחו בעוברי עבירה, כשהיו יכולים לעשות כן. הדוגמא הראשונה היא פנחס בן עלי "דאמר (=שאמר) רב, פנחס לא חטא... והא כתיב (=והרי כתוב) 'בני בליעל'? - מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה העלה עליו הכתוב כאילו חטא"(שבת נו:) – עד כדי כך חמור הדבר שהכתוב כולל גם את פנחס בתואר "בני בליעל"! הדמות השניה שלגביה נאמר שלא חטאה כלל היא שלמה. "והא כתיב (=והרי כתוב) ויעש שלמה הרע בעיני ה'? אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא"(שבת נו:). והגיב על כך רב יהודה: "נח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר {רש"י: לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר – לעבודה זרה}, ואל ייכתב בו "ויעש הרע בעיני ה' ". וכבר בארנו שבחטא "שלא מיחה" אין הקב"ה מקיף, ואפילו צדיק כשלמה חייב לסבול את הביזיון שייכתב עליו הדבר הנורא: "ויעש הרע בעיני ה' ".
את חשיבות התוכחה נוכל ללמוד מהמצווה המפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך"(ויקרא יט יז). מצווה הכתובה בסמוך לכלל הגדול שבתורה "ואהבת לרעך כמוך אני י-הוה"(שם שם יח). וכבר דרשו חז"ל: " 'והוכיח אברהם את אבימלך'(בראשית כא כה), אמר ר' יוסי בר' חנינא התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר 'הוכח לחכם ויאהבך' – היא דעתיה דר"י בר' חנינא (=היא דעתו של ר"י בר' חנינא) דאמר (=שאמר) כל אהבה שאין עמה תוכחה – אינה אהבה" (בראשית רבה פרשה נד ג).
הסבר הדברים נעוץ בעובדה שמערכת היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לחברה שבה הוא חי, באה לידי מבחן דווקא כשיש משבר ותקלות. כאשר כל פרט במערכת החברתית מרוצה, ואין פרץ ואין צווחה, אין הדבר מעיד על חוסנה של מערכת היחסים שבין הפרטים. רק כשיודעים לטפל גם במצבים לא נעימים, במצבי משבר, כשפרט אחד לא מתפקד כראוי וזקוק לתוכחה – דוקא אז נמדד חוסנה של החברות והאהבה.
זהו אחד ההסברים להמשך של הפסוק: "הוכח תוכיח את עמיתך – ולא תשא עליו חטא". וכתב הרמב"ן: "שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו". והרי ידוע "שכל ישראל ערבין זה בזה"(שבועות לט.). חסרון בתוכחה הוא איפוא נטילת חלק מהותי במעשה הפשע, שהרי כולנו אברים בגוף אחד; ובגוף שחטא, ודאי שאין אבר שאינו שותף בחטא, גם אם החטא בוצע למעשה על ידי איבר אחר.
ואם יש להוכיח את "עמיתך", אב לבניו על אחת כמה וכמה. התוכחה היא חלק ממצות החינוך המוטלת על האב. הקב"ה משבח את אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"(בראשית יח יט), "ידעתיו" פירושו 'אהבתיו', והמעלה היתרה של אברהם שבגינה זכה להיות אהוב למקום היא החינוך והתוכחה לבניו. ולא מצאה התורה השוואה יפה לייסורי ה' את עמו אלא זו: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסריך"(דברים ח ה).
אשר על כן גם יהושע נידון ללבוש בגדים צואים בחטא בניו על שלא הוכיחם, ורק כשחזרו בניו בתשובה "שבניו גרשו נשותיהם"(מלבי"ם), מתקיים בו: "והלבש אותך מחלצות" כיאה לו.