פסוק א:זה דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־צְפַנְיָה בֶּן־כּוּשִׁי בֶן־גְּדַלְיָה בֶּן־אֲמַרְיָה בֶּן־חִזְקִיָּה. זהו ייחוס מפואר שאינו רגיל. לפי השמות אפשר לשער שצפניה היה בן למשפחה מיוחסת של מנהיגי יהודה. בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן־אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה. תיאור זמן הנבואה מעיד במידה רבה גם על מקומה, שכן בזמנו של יאשיהו כבר נכבשה ממלכת ישראל על ידי האשורים, ורוב תושביה הוגלו. ייתכן שיאשיהו ניסה לקומם ישות כלשהי בגבולות ממלכת ישראל לשעבר, מכל מקום צפניה פונה בנבואתו בעיקר ליהודה וירושלים.
פסוק ב:אָסֹף אָסֵף, אשמיד את הכֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. נְאֻם־ה':
פסוק ג:אָסֵף, אכלֶה אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף את עוֹף־הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְאת הַמַּכְשֵׁלוֹת, מה שמכשיל אֶת הָרְשָׁעִים. וְהִכְרַתִּי אֶת־הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לא תהיה זו רק מפלת הממלכה או השפלת מעמדה, אלא יבוא חורבן כללי ומוחלט. נְאֻם־ה'.
פסוק ד:וְנָטִיתִי יָדִי עַל־יְהוּדָה וְעַל כָּל־יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם, העיר הגדולה ומרכז ממלכת יהודה, וְהִכְרַתִּי מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת־שְׁאָר, שארית הַבַּעַל. פולחנם של הבעלים היה בתוך ירושלים בימי אמון ולפניו, ורק בהמשך ימי שלטונו של המלך יאשיהו הוסרו. אשמיד גם אֶת־שֵׁם הַכְּמָרִים עִם־הַכֹּהֲנִים, כהני הבעל. ההבדלים בין התארים אינם ידועים, אולי דרגתם של הכמרים הייתה נמוכה מזו של הכהנים.
פסוק ה:וְאכלה לא רק את פולחן הבעל, המרכזי, אלא גם אֶת־הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל־הַגַּגּוֹת לִצְבָא, גרמי הַשָּׁמָיִם, וְאֶת־הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם. זוהי קבוצה אחרת של אנשים המכילים את הכול – נשבעים גם לה' וגם למולך שלהם,
פסוק ו:וְאֶת־הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה', אלה שהיו פעם קרובים, ועכשיו התרחקו מעבודת ה', וַאֲשֶׁר לֹא־בִקְשׁוּ אֶת־ה' וְלֹא־דְרָשֻׁהוּ, אלה שאלוקים לא עניין אותם מעולם. נכללים כאן כל עובדי העבודות הזרות והשייכים אליהם, ואף כל מי שאינו קשור בשלמות לעבודת ה'.
פסוק ז:הַס, דום מחמת יראה מִפְּנֵי ה' אֱלוֹהִים, כִּי קָרוֹב יוֹם ה', יום הדין, כִּי־הֵכִין ה' זֶבַח, טבח, חורבן, וכבר הִקְדִּישׁ, הזמין את קְרֻאָיו. הן המשתתפים בטבח והן הקרבנות עצמם מוכנים.
פסוק ח:וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה' וּפָקַדְתִּי עַל־הַשָּׂרִים וְעַל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שאינם דווקא בני יאשיהו אלא אנשי בית המלוכה, שכולם צאצאים של מלך זה או אחר. במעמד העליון גברה כנראה הנטייה להתבולל – וְעַל כָּל־הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי, אלה שאינם מתבוללים לגמרי, אלא מתלבשים כנכרים מתוך רצון לבטא את זיקתם לעמים אחרים.
פסוק ט:וּפָקַדְתִּי עַל, אעניש את כָּל־הַדּוֹלֵג עַל־הַמִּפְתָּן, הנוהגים לפי הפולחן הפלשתי לדלג על המפתן. כל אלו ייענשו בַּיּוֹם הַהוּא. בקרב שכבת השררה של יהודה וירושלים ייענשו גם אותם הַמְמַלְאִים את בֵּית אֲדֹנֵיהֶם בממון הבא מחָמָס וּמִרְמָה.
פסוק י:וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם־ה', יישמע בירושלים קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים, אחד משערי ירושלים, וִילָלָה מִן־הַמִּשְׁנֶה, רובע או מתחם מגורים שנוסף לעיר. וְקול שֶׁבֶר גָּדוֹל מֵהַגְּבָעוֹת שסביב ירושלים.
פסוק יא:הֵילִילוּ, ייללו יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ, מקום נמוך כלשהו סמוך לירושלים, כִּי נִדְמָה, נכרת כָּל־עַם כְּנַעַן, כינוי לא מכבד לעם ישראל היושב במקומם של הכנענים הקדמונים. נִכְרְתוּ כָּל־נְטִילֵי, עמוסי כָסֶף. אולי גם זהו ביטוי מעליב המציין אנשים עשירים, שאינם אלא טועני משא או מטילי כסף גדולים.
פסוק יב:וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא לא אעניש רק על עברות הנעשות בגלוי, אֲחַפֵּשׂ, אבדוק אֶת־יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת, אעיין גם בפגמים דקים ופנימיים יותר, וּפָקַדְתִּי עונש עַל־הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל־שִׁמְרֵיהֶם, האדישים, אלו שאינם עושים דבר, כמו יין המונח על שמריו ללא תנועה, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: לֹא־יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ. אנשים אלו אינם חוטאים בגלוי בשום דבר עברה, ואף אינם מקיימים שום מעשה מוצהר של מצווה. הם אדישים כלפי ה' ומתעלמים ממנו כליל.
פסוק יג:וְהָיָה חֵילָם, רכושם לִמְשִׁסָּה, שוד, וּבָתֵּיהֶם ייהפכו לִשְׁמָמָה. וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ בהם, כי הכול ילכו בגלות או ייהרגו. וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת־יֵינָם. לא רק דברים קיימים ייהרסו, אף תכניות, שטרם באו אל מימושן המלא, יֵרדו לטמיון, כי כאשר אנשים נהרגים אין לתכניותיהם כל משמעות. קללות מעין אלה מוזכרות גם בתורה.
פסוק יד:קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל, קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד; קוֹל נשמע ביוֹם ה' – מַר צֹרֵחַ, יצרח שָׁם גִּבּוֹר. יהיה זה יום קשה, שאפילו הגיבורים יצרחו בקולות בכייה וזוועה.
פסוק טו:יוֹם עֶבְרָה, זעם יהיה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, חורבן ושממה. לשון נופל על לשון. יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, בלבול, מוות וחשכה גדולה מבחינות שונות.
פסוק טז:יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה, קולות זעקה ותרועת קרב עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת, שיתקיפו האויבים, וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת, המגדלים המבוצרים.
פסוק יז:וַהֲצֵרֹתִי, אביא צרה ומצוקה לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים, יתעו בדרך, חסרי כיוון ואינם יודעים לאן כדאי להם לברוח, כִּי לַה' חָטָאוּ, וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר המושלך ונדרס, וּלְחֻמָם, בשרם ושומנם יהיה מוטל כַּגְּלָלִים, זבל.
פסוק יח:גַּם־כַּסְפָּם גַּם־זְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'. באותם הימים לא תהיה כל תועלת בממון, וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל, תישרף כָּל־הָאָרֶץ, כִּי־כָלָה, כיליון אַךְ־נִבְהָלָה, רק אימה גדולה ובלהות יַעֲשֶׂה ה' אֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
