הקיקיון מתייבש, שאלת יונה למות, תשובת הקב"ה
הקב"ה ביקש למסור ליונה באמצעות הקיקיון שעליו להתבונן היטב הן בדעותיו והן במעשיו ולדעת, כי מעשי ה' שלמים ומדוייקים ומטרתם להביא את האדם לאמונה מוחלטת בקב"ה, ולא לקרוא תיגר על מעשיו עמו. יונה שמח על הופעת הקיקיון שלא העלה בדמיונו שאכן יופיע. הקב"ה נתן לו להרגיש בחשיבותו על שיצר צל על ראשו והשמש הקופחת לא זרחה על ראשו.
שמחתו של יונה ארכה בסך הכל יממה אחת. למחרת היום, בבוקר השכם, החליט הקב"ה לייבש את הקיקיון על ידי תולעת שכרסמה את שרשיו כאשר נשבה רוח קדים שהשמיעה אוושה חזקה והפיחה משבים עזים וחמים. עתה כאשר נעלם הקיקיון זרחה השמש על ראש יונה ומרוב החום התעלף ושאל נפשו למות.
מסבירים המפרשים שיש הבדל בין בקשת יונה למות כפי שהוזכרה בתחילת הפרק מזו שבפסוק ח'. בתחילת הפרק נאמר: "קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי"(יונה ד ג) ואילו לאחר ייבוש הקיקיון נאמר: "וישאל את נפשו למות ויאמר: טוב מותי מחיי"(יונה ד ח). בפסוק ח' אין יונה מבקש מהקב"ה להמיתו. הוא כאילו מדבר לעצמו ואומר שבמצבו הנוכחי עדיף שימות מאשר יסבול סבל כה רב וכה קשה מחמת ייבוש הקיקיון והחום הכבד ששרר לאחר מכן.
הקב"ה שואל אותו האם יש מקום לייאוש כה גדול מחייו לאחר ייבוש הקיקיון? משיב יונה שאכן חרה לו עד מוות, כי השרב הכבד עלול לפגוע בבריאותו עד כדי פיקוח נפש. הקב"ה אמר ליונה, אתה חס על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו. תוכחתו של הקב"ה התמקדה על הקיקיון. כלומר ה' אמר ליונה, לוא התרעמת על הסוכה שנסחפה ברוח וגרמה לשמש שתזרח על ראשך ותציק לך בחומה הייתי מבין לטענותיך משום שהשקעת עמל בבנייתה, וטבע האדם לאהוב את מעשה ידיו ואינו רוצה לאבדם, אולם תלונתך היא על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו הרי אין מקום לכעסך. יתרה מזו, דרך האדם להתקשר לחפץ המצוי אצלו תקופה ארוכה והתרגל אליו מה גם שנעזר בו ונהנה ממנו. לעומת זאת הקיקיון צמח לפני יממה אחת ולא הספקת להתקשר אליו נפשית ומדוע כה גדול צערך על העדרו? והמסקנה העיקרית: אם הקיקיון החולף גרם לך צער כה גדול למרות ערכו הדל, משום שהפקת ממנו תועלת כל שהיא, כיצד רוצה אתה שאשמיד מאה ועשרים אלף איש אשר בחלקם הגדול נחשבים כבהמה ואינם יכולים להיות אחראים על מעשיהם? [לדעת אבן עזרא היו בנינוה הרבה יותר מאשר שתים עשרה רבבות אנשים והקב"ה הזכיר רק את הקטנים שלא היו ראויים לעונש, בגלל גילם הצעיר והם שמנו שתים עשרה רבבות]
מעיר המלבי"ם שהקב"ה השתמש בביטוי "חסת" על הקיקיון, כלומר הצטערת על דבר שאבד ממך ויש לך תועלת בו. זו המשמעות של המילה לחוס, בניגוד למלה לחמול שפירושה שיש בחפץ תועלת לאחרים ולא לעצמו (כפי שהסברנו בספר שמואל). הקב"ה השיב לו באותו מטבע לשוני "ואני לא אחוס על נינוה" כלומר אנשי נינוה הם אנשים שיש לי צורך בהם (בדומה לקיקיון) שבעזרתם יכול אני לבצע שליחותי בעולם והם דומים לבהמות שאינם מבחינים בין טוב לרע ולא אחוס עליהם?
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי ח"ן – יונה'