ועשה לה לקוחים שניים. שהרי תחלת עבורה שאחר זאת הלקיחה היה במרע"ה וכבר קדמו לו אהרן ומרים שהיו אחים מאב ומאם כדכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אם כן עכ"ל שאלו הלקוחים אינם אלא לקוחים שניים והא דכתיב ויקחולא ויחזור דמשמע לקוחין ראשונים הוא מפני שעשה לה מעשה לקוחין ראשוני' שהושיב' באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניה כדאיתא בסוטה:
ואף היא. נהפכה נערה. שבת ק"ל שנה היתה והכתו' קורא אותה בת:
נתמלא כל הבית כלו אורה. בסוטה אמרו כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב דאל"כ למה השתדלה שתצפנהו ושתעשה לו תיבת גומא מה שלא עשתה כן שום אתת מהיולדו' וכי כל היולד' אינן אוהבות את ילדיהן אלא עכ"ל שלא עשתה זה אלא לפי שראתה בו שנוי מופלא שלא כמנהג הילדים וחשבה שיעשה נס על ידו:
והוא יולדתו לו' חדשים ויום א' שהיולדת לי' יולדת למקוטעים. תימה דבפ"ק דסוטה אמרי' גבי ותצפנהו שלשה ירחים דלא מנו לה מצראי אלא מדאהדרה והיא הות מיעבר' תלתא ירחי מעיקרא וגבי ותהר האשה ותלד בן פריך והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ומשני אמר רבי יהודה בר ביזנא מקיש לידתה להורתה מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער מכאן לנשים צדקניו' שלא היו בפתקה של חוה ופרש"י לא נכתב הריון זה אלא לדרש כך ופירוש בפתקה של חוה בפסק דין שלה ושטר גזרת קללתה דעצבון והריון אלמא בן ט' חדשים שלמים הוה ולא לששה חדשים. ויום אחד אבל בתוספות סוטה בשלהי פרק קמא תרצו שבספר האגדה של דברי הימים כתוב כדברי רש"י וחולק על גמרא שלנו אבל לבי מגמגם בזה איך הניח גמרא ערוך ונטה אחר האגדה ההוא ושמא י"ל מפני שהאגדה ההיא יותר קרובה לפשוטו של מקרא דמלת ותהר מוכחא כפי האגדה:
זפת מבחוץ וחומר מבפנים. בסוטה ולא שהיו מעורבים יחד:
כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. בסוט' אבל בתיבתו של נח לא חשש לזה מפני. שהיו המים חזקים ואי אפשר בלא זפת מבפנים ולכן צריך לפרש מה שכתב בפרש' נח תיבתו של משה על ידי שהיו המים חשים דיה בתמר מבפנים ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע אינו רוצה לומר ועוד אפילו אם לא המים תשים לא היה לו לשים זפת מבפנים כדי שלא יריח ריח רע דאם כן קשיא נח אלא ה"פ ועוד אפילו את"ל שאע"פ שדיה בחמר מבפנים מ"מ לא היה לו לשנות עד שיהי' בחמר מבפנים וזפת מבחוץ אלא כלו בזפת יש סבה אחרת והיא שלא יריח ריח רע וכאן לא כתב אלא הסב' של ריח רע כדי שלא יטענו עליו אע"פ שדיה בחמר מבפנים לא היה לו לשנות:
סרס המקרא ודרשהו שיהיה על היאור דבק עם ותרד להודיע שמקום ירידת' היה על היאור לא עם לרחוץ כי הרחיצה דבקה עם אות בי"ת לא עם מלת על ולכן הוסיף מלת בו ואמר לרחוץ בו:
ורבותינו אמרו הולכות לשון מיתה. בסוטה פ"ק ואמר ורבותינו אמרו אף על פי שלא פירש כלום לפי פשוטו מפני שממה שפירש על יד היאור אצל היאור למדנו שפיר' הולכות הוא כמשמעו אבל לרז"ל שפירשו הולכות למיתה שבא גבריאל וחבטן בקרקע יהיה על יד היאור כמשמעו שנפלו בקרקע שפת היאור ומתו וזהו חבטן בקרקע.
את שפחתה. בסוטה אליבא דמ"ד אמתה שפחתה דא"כ ידה מיבעי ליה. וא"ת והלא כבר בא גבריאל וחבטן בקרקע כבר תרצו זה בגמר' דשייר לה חדא דלאו אורח ארע' דבת מלכ' למיקם לחודיה:
ורבותינו דרשו לשון יד. זה אליבא דמ"ד אמתה ידה מדלא כתיב שפחתה לאשמועינן שנשתרבבה ידה אמות הרבה כדאית' בסוטה ולא ידעתי למה אמר כזה ור"ד דמשמ' שפי' אמתה שפחתה אינו מדברי רבותינו והלא שני המאמרים מדברי רז"ל הם דפליגי בה ר' נחמיה ור' יהודה חד אמר שפחתה וחד אמר ידה. ושמא י"ל מפני שפיר' אמתה אינו אלא על צד הדרש שהרי אם היה פי' אמתה ידה היה ראוי להיות המ"ם דגושה כמו שכת' רש"י ז"ל מפני זה הוכרח לומ' על הפי' הזה שהוא דרש רז"ל לאפוקי מהפי' הראשון שהוא כדמו' פשט וזה לדעת רש"י ז"ל אבל אחרי' קוראין אותו בדגוש ואולי מי שדרש אותו ידה היה קוראו כן:
את מי ראתה את הילד. ובא הכנוי ואחריו הידיעה כמו יביאה את תרומת יי' יעבדו אותו את נבוכדנצר ורבים כמוהם:
ומדרשו שראתה עמו שכינה. ויהיה פי' ותראהו את הילד ותראה עם הילד שראתה אור בהיר שהוא השכינ' יחד עם הילד.
קולו כנער. בסוט' אמרו קרי ליה ילד וקרי ליה נער אלא ילד הוא וקולו כנער דברי ר' יהודה א"ל רבי נחמיה אם כן עשית למשה רבי בעל מום פירש שהוא לוי ונפסל בקול עבה לעבוד' שיר אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיב' והרב פי' כרבי יהוד' ולא כר' נחמיה משום דמנער בוכה משמע שהיה קול בכיתו כקול בכיתו של נער ואם כרבי נחמיה לא הוה ליה למימר אלא והנה בנער ואם תאמר שבא הכתוב לומר שמפני שראתה אותו בתיבה בחופת נעורים וגם מפני בכיתו חמלה עליו אם כן הוה ליה למכתב והנה נער ובוכה ומה שטען רבי נחמיה על דברי רבי יהודה אם כן עשית למשה רבי' בעל מום אינה טענה מפני שאין הלוי שקולו עבה נפסל לעבודת השיר אלא בהיותו נער וקולו עבה ומשונה מכל הנערי' אבל אם בהיותו נער היה קולו כשאר כל הנערים אע"פ שהית' קולו משונה בעת ילדותו אין בכך כלום ור' נחמיה עצמו מודה בזה רק שתשב שמאח' שבילדותו היה קולו כקול נער אין ספק שבעת הנערות יהיה קולו עבה ומשונה מקולות שאר הנערים ולכן טען מה שטען ואין לדחות דברי רבי יהודה ממה שלא השיב שכן דרך החולקי בכמ' מקומו' ועם כל זה הלכה כמותו כדתנן בפרק ראוהו ב"ד כל השופרו' כשרי' חוץ משל פרה מפני שהוא קרן אמר רבי יוסי והלא כל השופרו' נקראו קרן שנאמ' והיה במשוך בקרן היובל ועכ"ז קי"ל כרבנן והתם בעי הגמר' שפיר קאמר להו ר' יוסי לרבנן ומשני כל השופרות איקרי שופר ואיקרי קרן דפרה קרן איקרי שופ' לא איקרו ותניא נמי בפרק כל שעה מניין לאוכל חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה אמר ליה ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימי' תאכל עליו מצות משעה שאתה בקום אכול מצה אתה בלא תאכל חמץ ועכ"ז הלכה כרבנן ובעי הגמר' שפיר קאמ' ליה ר' שמעון ומשני אליבא דר' יהוד' ומעתה וש לתמוה מאד על הרמב"ן ז"ל שטען על דברי הרב שאמר קולו כנער ואמר שכב' דחו זה ואמרו א"כ עשית' למשה רבינו בעל מום. גם מה שטען עוד ואמר ומה טעם שיזכר הכתו' עובי קולו אינה טענה כי עובי הקול והפלגתו באד' מורה על גבורת הלב ותוקעו והזכיר הכתוב שזאת היתה סבת החמלה עם היותו מילדי העברים המאוסי' אצל כל מצרים וכ"ש בעת המלך וכן היא דעת רבי אברה' בן עזרא ז"ל שפי' שהיו איבריו גדולים כנע' שהיא הוראה על הגבורה ולא כמו שהבין דברי הרמב"ן ז"ל שהיא הוראה על יופיו עד שהוכרח להוסיף שהיו אבריו יפים ומתוקנים כנער מפני שאין גודל האברים מורה על היופי אלא שאין טעם במלת בוכה במקום הזה ויצטרך להוסיף וי"ו על הבכי:
שהחזירתו על מצריות הרבה ולא ינק. בסוט' דאל"כ מ"ש מן העבריות:
הלכה בזריזות ועלמות כעלם. בסוטה דאל"כ העלמה למה לי:
נתנבאה ולא ידעה מה נתנבא' הי שליכי. בסוטה ואע"פ שדרך הלשון כן הוא כמו הא לכם זרע מ"מ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכבר הארכתי בזה במלת לך לך ע"ש:
שחילתיה והוא לשון הוצאה כמישחל ביניתא מחלבא שפירושו כהוצאת השער מן החלב:
לשון הסירותיו. על דעת מנח' ואיננו כן כי לשון הסרה הוא מלשון עברי מוש כמו לא ימוש ובלשון עבר המישותיו לא משיתיהו שהוא מן שרש משה:
ולשון הוצאה הוא. לא לשון הסרה כי לשון הסרה הוא מגזרת לא ימוש לא מש מתוך האהל ולשון הוצאה הוא מגזר' משה כמו ימשני ממי' רבי:
נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם. בש"ר דאל"כ וירא בסבלותם למה לי:
נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל. בש"ר שהמצרי היה נוגש והעברי היה שוטר דאל"כ איך מכה העברי והלא אין המצרי ממונה על עובדי העבודה רק על שוטרי בני ישראל הממונים על ישראל העובדי' כדכתיב והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם וכתיב ויוכו שוטרי בני ישראל:
מלקהו ורודהו. לא הכאת מות דומיא ויך את המצרי ואפ"ה קטליה משום דאמר ר' חנינא מצרי שהכ' את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ארבע מיתות וכ"ש בכל יום כדמשמע מלשון מכה לשון הווה:
ונתן עיניו בה וכו'. בש"ר דאל"כ מה נשתנה זה מכל שוטרי ישראל שהיה מכהו ורודהו בכל יום והא דאמרי' בעלה של שלומי' בת דברי היה נפקא להו ממקלל דמדאצטרי' לפרסומי מלת' לומר שאמו של מקלל שהיה בן איש מצרי היא שלומית בת דברי למדנו שלא היתה אשה אחרת שנבעלה למצרי אלא זאת בלבד וכך אמרו בש"ר מניין שלא נחשדו ישראל על העריות שהרי אחת היתה ופרסמה הכתו' שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן והרב ז"ל כתב זה בפי' בפרש' מקלל:
ראה מה עשה לו בבית. בש"ר ראה משה ברו' הקד' מה שעשה לאשתו בבית דאל"כ ויפן כה וכה למה לי ממשמע שנ' וירא כי אין איש איני יודע שפנ' כה וכה:
ולפי פשוטו כמשמעו. ואורחא דמילתא נקט:
כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. בש"ר כרבנן דאמרי ראה שאין תוחלת של צדיקים עומד ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות ולפי הלשון הזה ליכא לאקשויי מקרא דוהוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ופרש"י בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר כי אע"פ שנתגייר רשע היה והם לא אמרו אלא שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו אבל לפירוש רש"י שפי' כאן שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר צ"ל דה"ק שום איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ויהי' צדיק שהרי אותו שנתגייר רשע היה א"נ מכאן ולהבא הוא דקאמר כדמשמע מלשון עתיד לצאת ולא באותו שנתעבר' כבר שאפי' אם היה צדיק לא היה נמנע מלהורגו דמאי דהוה הוה וכו':
אנשים עברים דתן ואבירם. בש"ר א"ר שמעון בן לקיש נאמר כאן אנשים ונאמר להלן סורו נא מעל אהלו האנשים הרשעים מה להלן דתן ואבירם אף אנשים של כאן דתן ואבירם דאל"כ אנשים למה לי ומה שאמרו כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות הוא והביאו רש"י בפר' שלח לך אינו אלא כשהם נאמרים בדרך תאר בלבד כמו כלם אנשים וחזקת והיית לאיש וכבר הארכתי על זה בפרשה שלח לך:
אף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד. דלמה הכית אין כתיב כאן אלא למה תכה בפר' ד' מיתות ובש"ר:
רעך רשע. כמותך. בש"ר דאל"כ רעך למה לי הא בשני אנשים עברים נצים קאי:
והנה עודך נער. בש"ר דאל"כ לאיש ל"ל ואם כן יחסר וי"ו מן שר וכאילו אמר מי שמך לאיש ושר ושופט עילינו:
שהרגו בשם המפורש. בש"ר אמרו הלהרגני אתה מבקש אין כתיב כאן אלא אתה אומר מכאן אתה למד שהרגו בשם המפורש שהוא באמירה אבל לא ידעתי איך הוציאו ממלת אתה אומר ולא אמר אתה מבקש שהרג את המצרי בשם המפורש שהרי לא למדנו מזה אלא שהיה רוצה להרוג את הרשע בשם המפורש לא שהרג את המצרי בשם המפורש דבמצרי אינו כתוב בו אמירה אלא הריגה ועוד אם פי' אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו שם המפורש להורגו איך ניצל ולא מת והלא כבר הוציא את שם המפורש מפיו כמובן מאת' אומר ועוד כשאמר לו כאשר הרגת את המצרי והבין מדבריו שכבר נודע הדבר ופחד כדכתיב ויירא משה למה שתק מזכירות שם המפורש שהיה מזכיר עליו אדרבה היה לו להתתזק או להורגו כדי שלא ילך למסרו ושמא י"ל דמדהוה ליה למימר הלהרגני אתה מבקש וקאמר אתה אומר דה"ק הלהרגני אתה מבקש במאמריך כמו שאמרת והרגת את המצרי והוא מקרא קצר ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש כיון שלא פעל בו שום מעשה בידים דאיכא למימר שמכיון שראה שטמנו בחול ולא ראה שעשה בו שום מעשה בידים שפע בשכלו שבשם המפורש הרגו:
למד מיעקב שנזדווג לו זווגו מן הבאר. בש"ר דאל"כ מהו לו לשבת על הבאר וכי עייל היה שהיה יושב על הבאר לראות היאך משקין הצאן היה לו ללכת בעיר לבקש מלון כדרך ההולכים ממקום למקום:
ופירש לו מגלולים ונדוהו מאצלם. בש"ר דאל"כ איך נשא משה בתו של עובד גלולים ואיך אפשר שיהיו הרועים מגרשים את בנותיו שהיה כומר שלהם שכולם נכנעים תתתיו אלא מתחלה היה עובד גלולים וראה שאין בה ממש וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה אני זקן בחרו לכם כומר אחר עמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו לו צאנו ולפיכך הוציא את בנותיו כו' כדאיתא בש"ר. אך לא ידעתי למה לא פירש הרב ולכהן מדין כומר כמשמעו דבשלמא המתרגם תרגמו ולרבא דמדין ולא תרגמו כומר כמו שתרגם רק אדמת הכהנים איכא למימר מפני שהיה קשה לו לומר שהזמינו השם למשה לקחת בת כומר לעבודת גלולים אלא לרש"י ז"ל שפירש שנדוהו מאצלם על שפירש מעבודת גלולים כמו שדרשו בש"ר למה לא פי' אותו כומר ממש ושמא י"ל שגם המתרגם מסכים למה שפירשו בש"ר אלא שעכ"ז קשה בעיניו שיהיה הכתוב מכנה אותו אחרי התשובה באותו שם שהיה נקרא בו כשהיה עובד גלולים וכ"ש שיקראנו כן אחר שיהיה חותנו של משה:
שהמים עולים לקראתי. בש"ר וישק את צאננו לא נאמר אלא וישק את הצאן מלמד שאף צאן הרועים השקה שבאותן הדליו' עצמן שדלה לנו השקה כל הצאן שנתברכו המים על ידו והשקה כל הצאן שהיו שם שאם תאמר שדלה לכל הצאן והשקה אות' מאי דלה דלה לנו דמשמע שלא דלה אלא בעבורנו וגם דלה דלה מיבעי ליה אבל בש"ר אמרו ומהו לנו שאף לנו דלה שהרועים השליכונו למי' והוא הוציאנו ולפי זה לא ידעתי מהיכ' הוציאו שנתברכו המי' דילמא דלה דלה בעד כל הצאן והשקה אותן:
ומדרשו לשון אלה. בש"ר אמר ר' יהודה אין ויואל אלא לשון שבועה דכתיב ויואל שאול את העם ובנדרים בפרק רבי אליעזר לך שוב מצרימה אמר ליה במדין נדרת לך התר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים דאל"כ ויואל יתרו את האיש ויתן לו את צפורה בתו אי ויואל משה לשבת את האיש ויקח את צפורה בתו מיבעי ליה שאז יהיה פירושו שלא נתן לו יתרו את בתו אלא מפני שחפץ בו ולא לקח משה את בתו אלא מפני שחפץ לשב' עמו אבל אם נפרש ויואל לשון שבועה שהשביעו יתרו לשבת עמו שלא יזוז ממדין שלא ברשותו אתיא שפיר כי לולא שהשביע למשה לשבת עמו ולא יצא משם בלתי רשותו לא היה נותן לו את בתו:
נצטרע והיה שוחט כו'. בש"ר שהמצורע חשוב כמת שנ' אל נא תהי כמת ואומר בשנת מות המלך עוזיהו ולפי שאמרו לו חרטומיו אין לך רפואה אלא כשתשחוט מקטני ישראל ק"כ בבקר וק"כ בערב ותרחוץ בדמיהן שתי פעמים ביום והיה עושה כך לפיכך ויאנחו דאל"כ למה נאנחו אדרבה היה להם לשמוח מאחר שמת פרעה שגזר עליהם כל הגזרות הרעות דלעיל. ועוד שאמר בש"ר ותעל שועתם זעקתם אין כתיב כאן אלא שועתם כד"א ונפש חללים תשועו וכתיב וישמע אלהים את נאקתם נאקת החללים כמה דתימא ונאק נאקות חלל וכמה דתימא מעירמתי' ינאקו ונפש חללים תשוע אבל לא ידעתי איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה דלפי המדרש הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מיבעי ליה שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה של שחיטת הבנים לא מן העבודה:
את אברהם עם אברהם. ויחסר שי"ן כמו מן ילכי בה כאילו אמר שעם אברהם:
