נחלת בני השפחות לעתיד לבוא
בתורה אנו מוצאים שצד צפון הוא הצד של דן: "דגל מחנה דן צפונה לצבאותם" (במדבר ב כה). בדגלי המדבר דן הוא ראש המחנה הצפוני, ועל דגלו אשר ונפתלי.
החלוקה של הארץ לעתיד לבא היא חלוקה לרצועות רוחב. כל רצועה רוחבה כשבעים וחמישה ק"מ. סך הכל ישנן שלש עשרה רצועות - שנים עשר שבטים ואחת של המקדש. הרצועה העליונה די קרובה לגבולה הדרומי של טורקיה, והיא של שבט דן (יחזקאל מח א).
מאד מעניין למצוא גם את אשר וגם את נפתלי בשתי הרצועות הצפוניות הבאות אחרי רצועת שבט דן!
שלושת השבטים שהיו במחנה הצפוני במדבר, הם שלושת השבטים שלעתיד לבא נוחלים בצפון!
כבר בזמן יעקב אבינו אנו פוגשים את שלושת בני השפחות במחנה אחד: "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים"(בראשית לג ב).
דן ונפתלי מבלהה, אשר מזילפה. נוסף אליהם כאן גם גד, בנה השני של זילפה. על טעמו של יעקב ננסה לעמוד עוד בהמשך.
נחלת שבט דן לעתיד לבוא
התכונות המיוחדות לשבט דן הן דין וגבורה. יעקב אבינו בברכתו לדן אומר: "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט טז), תכונה זו רמוזה אפוא בשמו. "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור" (בראשית מט טז). הנחש מכה את האויב מכה אנושה מאחור בערמומיות, בלא שהמוכה מרגיש בו. הנחש הוא בעל ארס והוא הסמל להרס וחבלה.
משה רבינו בברכתו מדגיש שני דברים: את גבורתו של דן, ואת שייכותו לצפון! "דן גור אריה יזנק מן הבשן...".
***
בתקופת השופטים, אחד המיוחדים שבשופטים הוא שמשון משבט דן. שמשון הוא שיא של גבורה גופנית. הוא משתמש בה על מנת להושיע את ישראל. שמשון בכוחו הגדול נאבק יחידי (!) מול כל מחנה הפלישתים ויכול להם.
גבורתו של שמשון, שמקורה בגבורה הכללית של שבט דן, נובעת מדבקותו בא-להים, מהצד הנזירי שבו: "נזיר אלוהים אני מבטן אמי..."(שופטים טז יז). הוא נכשל רק כאשר אינו נאמן לנזירות א-להים שבו, כשמחלל הוא את סוד נזירותו, מצליחה דלילה לדלדל כוחו.
***
אישיות נוספת משבט דן היא חושים בן דן. אף הוא ניחן בגבורה מיוחדת.
חז"ל מספרים (סוטה יג.) שבשעה שבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו וערער: יש מקום במערה לארבעה זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה וזוג נוסף. יעקב קבר בחלקו את לאה והמקום שנשאר הוא שלי. אמרו לו: יעקב קנה ממך את מקומך, שנאמר "בקברי אשר כריתי לי", כרה לשון מכירה. אמר להם הראו לי שטר מכירה, אמרו לו: השטר במצרים, ילך נפתלי שהוא איילה שלוחה. רץ נפתלי למצרים, ובינתיים התעכבה הלוויה. חושים בן דן היה שם. כיוון שהיו אזניו כבדות, לא שמע את כל המשא ומתן. שאל אותם מה זה? אמרו לו שעשיו מעכב עד שיבוא נפתלי ממצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי ממצרים, יהי אבי אבא מוטל בביזיון? לקח מקל והכה בראשו של עשיו, נשרו שתי עיניו למרגלות יעקב... ומת עשיו.
אף בעת הוויכוח של יהודה עם יוסף, לאחר שנתפס בנימין עם הגביע בידו, מסופר על גבורתו של חושים בן דן. "אמר ר' יוחנן בשעה שתפס יוסף הצדיק את בנימין... מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה, עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה, ושאגו שניהם וביקשה ארץ ליהפך. עליהם אמר איוב: 'שאגת אריה וקול שחל'. 'שאגת אריה' זהו יהודה, שכתוב בו 'גור אריה יהודה', 'וקול שחל' זהו חושים בן דן. ששניהם נמשלו כארי שנאמר 'דן גור אריה'..."(בראשית רבה צג ז).
מכל האמור לעיל אפשר להבחין שתכונתו המיוחדת של דן היא דין וגבורה. בזהר נאמר: "מחנה דן לקבל משיריא דגבריאל (=מחנה דן בארץ מוצב מול מחנה גבריאל שבשמים)"(זהר במדבר קיח:). גבריאל הוא המלאך הממונה על הדין והפורענות - מלאך של אש. בספר חסד לאברהם (מעין ד עין יעקב נהר יג) כתב שסגולתו המיוחדת של שבט דן היא סגולת הכעס.
תכונות אלו של דן מתאימות אותו לחלקו שבצפון. כפי שנאמר לעיל, הצפון הוא המקום המוכן לדין ועושר.
***
בתקופת יהושע קיבל שבט דן נחלה באזור גוש דן, במרכז הארץ. מדוע שונתה הנחלה ה"טבעית" של דן באזור הצפון, שהיא גם הנחלה שלעתיד לבא, ובאופן זמני קיבל מידי יהושע נחלה במרכז הארץ?
יכול להיות שיהושע או ההשגחה האלוקית, חששו שתכונת הגבורה של דן, תיהפך לרועץ בהתרחקו לקצה הארץ, בהיותו מנותק ממרכז הרוחניות שבירושלים והמקדש.
אדם המלא בתכונות של אומץ וגבורה מקבל עידון על ידי קשור לתורה. ללא השפעה רוחנית אידאלית יכולות תכונות אילו להפוך לאכזריות וקשיות לב. ההיסטוריה מלמדת שאמנם כך קרה. אנשי דן שהלכו לליש, לקחו איתם את פסל מיכה והוא נשאר שם עד שגלו מן הארץ. עשרות שנים אחר כך הצטרף אליו גם אחד העגלים של ירבעם.
על כן בשלב הראשון נפל לדן גורל סמוך למרכז הארץ: סמוך לשבט יהודה וסמוך לירושלים ולמקדש. דן, מחמת שאיפתו למקומו הטבעי, הלך בעצמו וכבש את ליש.
לעתיד לבא, כשכל האומה תתעלה ותתגבר על כל חולשות העבר, יכול דן לקחת חלק בצפון ללא חשש לנפילה רוחנית. על כן בנבואת יחזקאל בפרקנו (יחזקאל מח א) נוטל שבט דן את כל נחלתו בצפון הרחוק.
נחלת אשר ונפתלי
לעומת שבט דן, שכבר בתורה מוצאים אנו הכוונה לתחום נחלתו, אצל אשר לא נאמר בתורה במפורש היכן ינחל. במחנות המדבר שוכן אשר בדגלו של דן יחד עם נפתלי, בצד צפון. גם בנבואת יחזקאל בפרקנו צמודה נחלת אשר לנחלת דן, בצפון ארץ ישראל!
הסגולות המיוחדות של אשר הן עושר ושפע כלכלי.
יעקב מברכו: "מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" (בראשית מט כ), ומשה מברכו: "ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו..." (דברים לג כד).
חז"ל מתארים עושר ושפע רב לשבט אשר: "מעשה שנצטרכו אנשי לודקיא בשמן ומינו להם שליח. אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא. הלך לצור, אמרו לו לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו לך לפלוני... הלך ומצאו שעוזק תחת הזית. אמר לו המתן עד שאגמור את הזית. אמר השליח, דומה שצחקו בי היהודים. כיון שבא לביתו, הוציאה להם שפחתו מלא ספל שמן ורחצו רגליהם. מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו רצונך יותר? אמר לו אין לי מעות. אמר לו טול ואני אבא אתך ליטול מעותי... אמרו לא הניח ההוא אדם לא חמור ולא גמל בארץ ישראל, שלא שכרו..." (ספרי דברים לג כד).
נראים הדברים, שאשר בתכונתו מתאים לצפון, בבחינת העושר שבצפון, הרוצה להעשיר יצפין, שהיא התכונה השנייה של הצפון.
עוד דורשים חז"ל על הפסוק "ברזל ונחושת מנעליך", שארצו של אשר היא מנעולה של ארץ ישראל. יש באשר גם צד של גבורה ומלחמתיות.
***
גם נפתלי מתברך בעושר ושפע כלכלי.
משה רבינו מברכו: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה". וכן יעקב: "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר".
ובספרי "מלמד שהיה נפתלי שבע רצון בחלקו, בימים בדגים ופרגיות. ומלא ברכת ה', זו בקעת גינוסר, שהיו פירותיה מתוקים ביותר ומקדימה [לבשלם] לכולם".
נחלתו של נפתלי גם ביהושע וגם ביחזקאל היא בצפון, כל איזור הגליל המזרחי, כנרת וצפונה.
בני השפחות
החלק הצפוני של הארץ ייושב לעתיד לבוא על ידי שלשה מבני השפחות, דן אשר ונפתלי. יחזקאל מנבא שגם החלק הדרומי ביותר יהיה מיושב ע"י בן זלפה, גד.
נמצא שבגבול הצפוני והדרומי של ארץ ישראל, יושבים בני השפחות. הוי אומר המפגש של ישראל עם שאר העמים נעשה דרך בני השפחות!
אולי רמז זאת יעקב באופן שבו חילק את ילדיו במפגש עם עשיו. "וישם את בני השפחות ראשונים ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית לג ב).
קשה להניח שחלוקה זו נועדה לצורך מלחמה, שהרי היו צעירים למדי בני עשר עד שלש עשרה. וכי לא היו לו ליעקב די עבדים להילחם נגד עשיו שצריך הוא לשים את ילדיו בני העשרה שילחמו?
על כן נראה שגם כאן זהו הסדר. בני השפחות הם החוליה המקשרת בין ישראל לאומות העולם. הם דרגת ביניים. הגילוי של קדושת ישראל מאיר בהם פחות. על כן הוא נקלט יותר על ידי אומות העולם.
חז"ל אמרו שבני השפחות הם בבחינת אחוריים (זהר ויצא קנד). כבר ראינו בספר שמות (פרק לג) שהפנים, לעומת האחוריים, מציינים מעלה רוחנית עליונה לעומת מעלה נמוכה יותר("וראית את אחורי ופני לא יראו").
אם כן מעלת ארבעת בני השפחות לעומת מעלתם של בני הגבירות, היא כעין מעלת האחוריים לעומת הפנים.
יש להדגיש שהפנים והאחוריים הם מציאות חיים אחת מאוחדת, אלא שבתוך החיוניות האחת הזו ישנן מדרגות שונות המרכיבות אותה.
אף הרמח"ל כותב "... והנה השכינה היא השרש של ישראל. ויש בה שתי בחינות, שהם עצמם סוד פנימיות וחיצוניות. והם לאה ורחל... כי בלהה וזילפה הם רק אחורי רחל ולאה..." (אגרות רמח"ל עמ' לד).
מבאר הרב קוק שההבדל בין מראה הפנים למראה האחוריים הוא: "סוף כל סוף זאת היא התכונה של מראה האחוריים - הסתכלות במהלך המעשי המצומצם. ולעומתו מראה הפנים הוא מקום המחשבות הנישאות והשאיפות הנשגבות שהדומיה תהלה שמה" (עולת ראיה א עמ' רא).
נמצאנו למדים שההשגחה האלוקית מסדרת את נחלות ישראל, והיא קובעת בנבואות יחזקאל את ארבעת בני השפחות בשני הגבולות של הארץ, הצפון והדרום.
עיקר המפגש עם אומות העולם הוא בצפון. על כן נקבעו שם נחלותיהם של (שלושה שבטים:) דן אשר ונפתלי. בקצה הדרומי נקבעה (רק) נחלת גד.
נחלת גד
בחזונו של יחזקאל מקבל גד את הנחלה הדרומית ביותר. לעומת זאת בחלוקת הארץ בזמן יהושע גד נוחל בגבול המזרחי ולא הדרומי, אך זאת על פי בקשתו. "כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה"(במדבר פרק לב יט).
גד הוא בן הספר, גם בעבר וגם בעתיד. גד ניחן כמו דן אחיו (הקיצוני בצפון) בתכונה של גבורה ומלחמתיות, הראויה למי שמגן על גבולות הארץ. יעקב בברכתו אומר: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב". גם לגד יש את יכולת הערמה הצבאית, בדומה לדן - "והוא יגוד עקב". כשתופסים סוס או אדם בעקבו, הנתפס אינו מרגיש, ולפתע נכשל ונופל. כך נאמר אף בדן - "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור".
לא רק גיבורים היו אלא גם צדיקים. וכן מובא בתרגום יונתן: "ניכרים היו הרוגי גד (כלומר האויבים שהרג גד) שהיו מכין זרוע וקדקד בפעם אחת" (דברים לג כ).
מבאר הגר"א: אמרו רבותינו, סח בין תפילה של יד לתפילה של ראש - חוזר מעורכי המלחמה לפי שיש בה קצת עבירה. והורה לנו כי שבט גד היו צדיקים ביותר ונזהרים גם בזה. ולכך זכו להרוג הראש עם הזרוע בפעם אחת, דהיינו הזכות של הראש והזרוע" (אדרת אליהו שם).
לא רק בעניינים אישיים התבלטה צדקותו של גד, אלא גם בהתנדבותו לצאת לפני העם. "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל".