ויקרא יעקב אל בניו וגומר עד סוף הסדר. וראיתי גם כן בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' באמרו האספו ואגידה הקבצו ושמעו בני יעקב. כי למה זה צוה שתי פעמים על קבוצם והאספם יחד ולמה בראשונה אמר ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ובשנית לא אמר כן אלא ושמעו אל ישראל אביכם: השאלה הב' בתכלית הברכות האלה בכלל וזה כי א"א שנאמר שהיה תכלית יעקב בצואה הזאת לבניו אלא לאחד מד' תכליות או לכלם אם שהיו בדרך ברכה ותפלה לשם כל המבורכים שיברכם וכמ"ש אחריהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם ואם שהיה להוכיחם על המעשים המגונים אשר ראה בהם ועל זה נאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. ואם שהיה להודיעם הדברים העתידי' לבא על זרעם. ואם שהיה להגיד להם נחלתם בארץ הנבחרת. ואם אמרנו שהיו דבריו אלה לתכלית ברכה כמו שיראה מברכת יהודה ומברכת דן ואשר ויוסף הנה יקשה מה שאמר בראובן ושמעון ולוי ויששכר וגד ובנימן שכפי מה שאומר בהם הביא עליהם קללה ולא ברכה. ואם אמרנו שהיה להוכיחם על מעשיהם המגונים כמו שיראה מברכת ראובן שמעון ולוי ויששכר ובנימן יקשה מאד מה שאמ' ביהודה ובזבולן דן ואשר ויוסף ונפתלי שאין להם תוכחה כי אם ברכות והגדת העתיד. ואם אמרנו שהיה להגיד העתיד לבא כמו שיראה מברכת יהודה ודן וגד ואשר ובנימן יקשה מאד מה שנאמר על ראובן ושמעון ולוי ונפתלי שאין בהם עתידות כי אם תוכחות. ואם אמרנו שבא להודיע נחלתם כמו שיראה מברכת יהודה שתהי' ארצו ארץ יין הרבה. וזבולן שלח ף ימים ישכון ואשר שיהי' שמנה לחמו וגו'. יקשה מה שאמר בראובן ושמעון ולוי ויששכר דן וגד ונפתלי יוסף ובנימן שלא אמר בהם זה הדרך א"כ לאיזה תכלית היו הברכות האלה בכלל: השאלה הג' במה שנאמר בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל כי הנה בלוי צדק מאמרו שאין לו חלק ונחלה בישראל כמו שאר השבטים והוא מפוזר ומפורד בתוך השבטים אבל שמעון לא נמצא בכתוב שיהיה מפוזר בין השבטים: השאלה הד' במאמר לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבא שילה כי מורה שתמיד יהיה בו המלכות וכאשר יבא שילה יוסר השבט ממנו והנה אינו כן כי הנה שאול שמלך בראשונה משבט בנימן היה לא מיהודה. וירבעם וכל שאר מלכי ישראל לא היו משבט יהודה. וגם בבית שני מלכו החשמונים ובית הורודוס ואח"כ נפסק המלכות בהחלט משבט יהודה ומשאר השבטים ואיך נתקיימו אם כן דברי הזקן ונבואותיו לא יסור שבט מיהודה. גם אמרו עד כי יבא שילה בין שיאמר על דוד בין שיאמר על מלך המשיח מהרה יגלה כפי דעת המפרשים לא נתקיים כי בבא דוד נתחזק המלכות לשבט יהודה ולא סר ממנו וכן נאמין שכאשר יבא משיח בן דוד יתחזק המלכות בידו לא שתוסר אז ואין זה המאמר דומה במלת עד למאמר לא יתיצב איש לפניך עד השמידך אותם כי אחרי השמידו אותם אין שום ענין אל התיצבות לפניו וכן עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך כי באמת כשיעשה את אשר דבר כבר יעזב מהשמירה ההיא ובפירש הפסוק אזכור דעות המפרשים בו: השאלה הה' בברכת יששכר ודן שלא ירא מהם אם ענינ' לטובה או לרעה אם שבח יששכר בשנטה שכמו לסבול או גינה אותו עליו וכן בדן שידין עמו כאחד שבטי ישראל שהוא בזה שוה לכל שאר השבטים ולמה אמר בו לישועתך קויתי י"י ולא אמר כן בשבט אחר: השאלה הו' באמרו בנפתלי שהוא יהיה אילה שלוחה הנותן אמרי שפר כי מהו היחס שיהי' לאילה עם אמרי שפר האם האילה תתן אמרי שפר בדבר או למה המשילו לאילה ויחס לה אמרי שפר: השאלה הז' בסדר זכרון ברכות השבטים כי הנה זכר זבולון קודם ליששכר והוא בחלוף מולדתם וכן זכר גד ואשר בני זלפה שפחת לאה קודם נפתלי בן בלהה שפחת רחל. וידוע שדן ונפתלי נולדו ראשונה וגד ואשר אחריהם: השאלה הח' באמרו וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. והיא כי למה אמ' שני דברים הא' וזאת אשר דבר להם אביהם. והב' ויברך אותם ושניהם דבר א' לא שני דברים ומה ענין אמרו איש אשר כברכתו ברך אותם כי ברכתו היא אשר ברך אותם ואיך כינה הדבר לעצמו ובאמ' הוא דבר בלתי מובן: השאלה הט' ברבוי הסימנים אשר נתן יעקב במערה במקומה וקנינה וממי קנאה ומי אלה הנקברים בתוכה ושאר הדברים כלם שזכר בקנינה שיראה היותם מותר וללא צורך: השאלה הי' במה שנאמר ביעקב ויגוע ויאסף ולא אמר הכתוב בו וימת עד שאר"זל יעקב אבינו לא מת וראוי לדעת מה היתה כונתם במאמר ההוא כיון שהכתוב אומר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת ויוסף אמר בשם אביו הנה אנכי מת בקברי והם אמרו אביך צוה לפני מותו ואיך אמרו אם כן שלא מת: השאלה ה"יא באמרו רק טפם וצאנם עזבו בארץ גושן כי מה צורך הכתוב הזה בתורה הילכו הצאן והבקר לקבור את יעקב ולספדו: השאלה ה"יב בפסוק וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמר אבל כבד זה למצרים וגו' כי מה תועלת בספור הזה בתורה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגומר עד יהודה אתה יודוך אחיך. אחרי שדבר יעקב ליוסף דברי בניו בסתר וברכם קרא לשאר אחיו גם כן כדי שלא להטיל קנאה בהם. ואחשוב בכפל המאמרים האספו ואגידה לכם הקבצו ושמעו. שיעקב ראה שקצת בניו יקוצו בתוכחתו ודבריו ואולי מיראתם שיוכיחם בדברים קשים התרחקו ולא קרבו לפניו ולכן בראשונה אמר להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים כדי שיחשבו שלא היה דעתו להוכיחם אלא לגלות להם דברים סתומים וחתומים לעתיד לבא כל אדם יכסוף לדעת הדברים העתידים. ואחרי שנתקבצו כלם אז אמר אליהם הקבצו ושמעו בני יעקב ר"ל כיון שאתם בני אין ראוי שתקוצו בתוכחתי ואל יכבדו עליכם דברי אבל הקבצו ושמעו בני יעקב כי ראוי הוא שתשמעו אל ישראל אביכם כלומר מהצד שהוא ישראל ששרה עם אלדים ועם אנשים ומצד שהוא אביכם ועם זה הזהירם שיתנו לבם לדבריו לפי שיבא בהם מעומק המליצה ודקות הדברים ומה שיתבאר גם מהלשונות הזרים כפי מה שהגיעתהו הנבואה בשעת מותו. גם כיוון באמרו הקבצו שכלם יזכו בברכה מה שלא זכו בבני אברהם ויצחק כלם והותרה בזה השאלה הא'. גם אפשר לפרש כי מפני שהיה עתיד להגיד בברכותיו דברים עתידין לבא עליהם וכן דברי תוכחה על מעשיהם לכן אמר שני המאמרים האלה האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרי' הימי' רמז לעתידות שיגיד בברכותיו ועל עניני התוכחה שיזכור ג"כ אמ' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. וחז"ל אמרו שבקש יעקב אבינו לגלו' את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והנה הביאם לזה אמרו את אשר יקרא אתכם באחרי' הימים כי כמ"ש הרמב"ן לדברי הכל אחרית הימי' הם ימות המשיח אשר קוינו. ואיך לא. והוא אמר עד כי יבא שילה שאין המלט מלפרשו על המלך המשיח. ועוד אמרו במדרש שאמרו האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם רמז על פקידת בית שני אשר נאספו שמה ושאמרו הקבצו ושמעו בני יעקב רמז הגאולה העתידה שאז יתקבצו הגליות כלם וישמעו אל ישראל אביהם וילכו באורחותיו ועל דרך הפשט באחרית הימים רומז לאיזה זמן ארוך שהוא באחרי' הימי' בערך אל ימי המדבר. ואמנ' בכוונת אלה המאמרים והברכות דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכו' והממשל' בזרעו כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל ולפי שלא יפול ביניה' קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות ויהיה תמיד המורם מהם כיוצא בהם כי טבע המקור ראוי שימצא במה שיחצב ממנו ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל א' מבניו פעם תכונותיה' בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות ולא לספר מעלתם בארץ כי אם להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא והותרה השאלה הב'. והתחיל מראובן כי הוא הבכור ואמר בכורי אתה ר"ל אמת שאתה הוא הבכור בבני והיית כחי וראשית אוני לפי שנולדת בבחרותי בהיותי במבחר כחי ומפני זה יתר שאת ויתר עז ר"ל שהיה ראוי להיות לך יתרון במעלה ושאת כי שאת הוא לשון מעלה כמו הלא שאתו תבעת אתכם. וגם היה ראוי שיהיה אותו השאת עז כלומר שאת ויתרון עצום מאד במלכות והוא מלשון ויתן עז למלכו האמנם מפני שהיית פחז כמים קל הדעת בלתי מיושב השכל לכן אל תותר שאינך ראוי ליתרון ומעלה על אחיך. ויהיה פחז מלשון עמא פחיזא דקדמו פומא לאדנא והענין מהירות וקלות הדעת ומעוט תבונה. ואמר שהיה פחזותו במה שעלה משכבי אביו ומאז חללת אותם יצועי עלה ונסתלק ואמר זה לפי שכמו שכתב הרמב"ן נתכוון ראובן לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד עוד בנים ותתמעט בכורתו על כן אמר לו שהיה זה פחיזות וקלות הדעת שחשב להרויח ולא ימשך לו ממנו יתרון. ובזה גלה לו הנביא שראובן לא יהיה בכור לענין המעלה והמלכות וכן כתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולו להתיחס לבכורה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף הנה ביאר בזה הבכורה והמלכו' שאינו ראוי לראובן. ואפשר שרמז ג"כ בזה למה שחטאו בני ראובן אח"כ לקחת בפחיזותם לנחלה הארץ אשר מעבר הירדן ולא הבינו לאחריתם. וכן דרשו רז"ל (מדרש רבה דברי' פרשה ך"ג) עליה נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך ואמרו ג"כ לב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן הנה יצא מזה שלא היה ראובן ראוי למלכות לא מפאת תכונתו בעצמו ולא מפאת טבע בניו ותכונותיהם וכבר רמז מר"עה גם כן בברכותיו דבר מזה שאמ' יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר כי הנה התפלל עליו שלא ימות לפי שלקח נחלתו מעבר לירדן במקום סכנה וגם מפני מה שחטא לאביו ומפני מעוט אכלוסיו אמר ויהי מתיו מספר ואחר זה עשה חקירה בשמעון שנולד אחרי ראובן ובלוי שנולד אחרי שמעון ושתף שניהם יחד לפי שהסבה אשר זכר בשניה' והיא אחת שוה ומתדמ' והוא אמרו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיה' ובאמרו אחים הורה שהיו תכונותיה' שוות כי הם אחים בטבעם. ואפשר לפרש אחי' בערך דינה. ואמ' ששמעון ולוי הראו עצמן באחוה רבה לדינה אחות' לנקום נקמתה כי יחם לבבם על כבודה אבל כלי חמס מכרותיה' ומלת מכירותיה' היא זרה אך לפי הענין ראוי לפרש אם מענין מקח וממכר או מענין מחשבה ר"ל כל סחורת' וכל מכירת' וקנינם או כל מחשבותיה' אינם כי אם לעשות חמס וגזל כאלו מחשבותם כלי חמס. ואמ' אל תשבחו אות' בממתיקי סוד מפני שלא גלו לאדם המרמה שעשו לאנשי שכם להביא' בברית מילה כדי להרגם ואל תפארו אות' להיות' חסים על כבודם במ"ש הכזונה יעשה את אחותנו כי בסוד' שעשו בזה אל תבא נפשי ובקהלם שנקהלו על אנשי שכם להרגם מפני כבוד אל תחד כבודי ואמר אל תבא אל תחד כאלו דבר נגד נפשו וכבודו אל תחד נפשי אל תחד כבודי לפי שבאפם הרגו איש ר"ל אם עשו אותו מעשה באף ובחימה על חלול כבוד היה להם להרוג את שכם בלבד והייתי אז מודה כי באפם הרגו איש ההוא אבל שאר העם אשר בעיר בהיות' נכנסי' בברית האלדים למה הרגו אותם אין ספק שלא באפם עשו זה כי אנשי העיר לא חטאו בדבר ההוא אלא עקרו שור ר"ל את העיר כלה כדי לגזול קנינה כי היו כלי חמס מכרותיה' ושור הוא לשון חומה ר"ל חומת העיר וענינו שהשחיתו העיר ההוא מעיקר' ערו ערו עד החומ' ויסודותי' לגזול כל אשר בה וחז"ל אמרו שהוכיחם בזה על ענין יוסף ששמעון ולוי הם היו אשר אמרו ועתה לכו ונהרגהו ושזהו אמרו וברצונם עקרו שור שזהו יוסף שהי' רב תבואו' מלשון ורב תבואו' בכח שור. ומפני זה אמר מרע"ה עליו בכור שורו הדר לו. ולכן קלל עברתם וכעסם כי הנה לא קלל את בניו חלילה אבל על כעסם אמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה גם אחשוב שהאשימ' לא לבד על מעשה שכם כי אם ג"כ על ענין שטים שהיו העוברים שמעונים וכמ"ש הראב"ע מספרם לעד גם נשיאם וכן האשים את לוי בענין קרח ועדתו שהיו בני לוי הנקהלים על משה אמר ובקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וזהו בשכם שהרגו כל אנשי העיר ואיש שם המין כמו איש יהודה שלא הבחינו בין צדיק לרשע אלא להרוג כל איש וברצונם עקרו שור אמר על ענין השטים ועל מעשה קרח ומלת שור הוא מלשון אשורנו ולא קרוב ולפי שבלעם צפה ברוח הקדש מעלת ישראל וברכם ואלה העוברי' השמעוני' עקרו הנבואה ההיא וברכתה וכן קרח ועדתו היה ברצונם ודעתם לעקור נבואת משה לכן אמר הזקן במליצתו וברצונם עקרו שור ר"ל ברצונם וכונתם עקרו שור שהוא כנוי לנביא הרואה אם כל עם ואם משה בנבואותיהם ולכן אמר ארור אפם שבו החריבו את שכם ועברתם ר"ל והעברתם על מצות י"י על השטי' כי קשתה שכ"כ היתה אז קשה. ולכן אחלקם ביעקב ר"ל שלא יהיו שמעון ולוי מחוברי' בנחלתם זה לזה גם לשמעון בפרט אחלקם שלא יהיה לזרעו נחלה בפני עצמה אבל תהיה בתוך נחלת שאר השבטי' כדכתיב ויהי נחלת שמעון בתוך נחלת בני יהודה והיו עריה' מחולקו' זו מזו. ועל בני לוי אמר ואפיצם בישראל שהיו מ"ח עיר ומגרשיהם בין גבול ישראל והם ערי מקלט אשר ללוים שהיו מפוזרות בתוך ארצות כל השבטים. ומזה הוליד הזקן שלא היו שבטי שמעון ולוי ראוים למלכות כיון שהיו כלי חמס מכרותיה' ומלך במשפט יעמיד ארץ והן בצדק ימלוך מלך ולא בחמס. גם שהיה זרעם עתיד להיות מפוזר ומפורד בין שאר השבטי' ואין זה ראוי למלוך. וכבר ישאל שואל למה נענשו כאן דור עשירי לראובן ושמעון ולוי על עון אבותיהם בהיות הבנים צדיקים וטובים וכ"ש בני לוי שנבדלו מבין שאר השבטים לעבוד את עבודת המקדש ולא זכרו כאן יעקב בברכתו אבל התשובה בזה היא שברכות יעקב אלו לא היו ממנו כפי רצונו כי אם היה כן היה נותן הממלכה ליוסף כי אותו אהב יותר מיהודה וגם היה נותן אותה לבנימן כי בן זקונים הוא לו יותר מיהודה והוא קצר בברכתו ודמהו לזאב יטרף ובירך יותר לדן שהיה בן השפחה לפי שלא היה בידו אלא לברך כפי רצון השם. והאל ית' רצה שיודיע הזקן ויתלה רוע חלק ראובן ושמעון ולוי ברוע מעלליהם ובחמס אשר בכפיהם כדי להשקיע בנפשותם יראת גמול הרע וכמה גורם העון. גם שלא היו מכל בני השבטים בנים מכעיסי' כאנשי שלשת השבטים האלה כמו שתמצא בקרח ועדתו שהיו בני לוי ודתן ואבירם ורוב מאתים וחמשים היו מראובן. ובמעשה השטים כמו שאמרתי היו רובם שמעונים ומתו שם מהם כ"ד אלף. והנה לא זכר הזקן דבר משבט לוי שהיה עתיד לשרת במקדש כי זה נמשך אחרי עון העגל והותרה השאלה הג': יהודה אתה יודוך אחיך עד זבולון לחוף ימים ישכון. אחרי אשר עשה חקירתו לענין המלכו' וההנהג' בראובן ושמעון ולוי זכר בנו הרביעי יהודה ואמר שבאמת כפי עניניו ותכונותיו לו נאה האדנות וראה בבניו לו מלך. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך ר"ל הנה ראיתי בך בני יהודה ד' סבו' שמפאת' לך תאות המלוכ' על אחיך. הא' שיודו במעלתך אחיך כי הנה עם היות שהאנשי' יותר מקנאים במעלת אחיהם משהם מקנאי' בזרי' ובנכרי' לפי שמפני האחוה יראה להם שהיה ראוי שיהיו שוים ושהוא מהעול שהא' ימשול על האחר בהיות אחים. הנה אחי יהודה כלם היו נכנעי' אליו ומודים בממשלתו וזהו אתה יודוך אחיך כי לא היו מקנאי' בו כמו שקנאו ביוסף. והב' שאתה תהיה מצליח במלחמו' ולכן לך יאות ללחום מלחמו' י"י ועל זה אמר ידך בעורף אויביך וכמאמר דוד ואויבי נתת לי עורף ר"ל שכל אויביך ינוסו מפניך ויפנו לך עורף ואתה תרדוף אחריהם ותשיגם וזהו ידך בעורף אויביך. ובעבור זה ישתחוו לך בני אביך. לא לבד בני אמך. אבל גם בני אביך מכל נשיו ישתחוו לך כי רוב בני אדם משתחוים לשרי הצבא בהיותם לוחמים מלחמותיהם וכמ"ש ישראל לגדעון משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין. והג' שאין אתה מעול וחומץ כשמעון ולוי ולא פחז כמי' כראובן ועל שתי הסבות האלה אמ' גור אריה יהודה מטרף בני עלית ר"ל יהודה אתה הוא כמו הגור הקטן שאינו טורף עדין אבל הוא טורף בכח וזהו מטרף בני עלית כלומ' מכל טרף וחמס אתה בני עלית וסלקת עצמך כי אין כליך כלי חמס כשמעון ולוי וזו היא הסבה הג' שאתה צדיק וישר מרוחק מכל חמס וטרף ואפשר שרמז בזה ג"כ לענין יוסף שלא היה בעצתו להרגו אבל א מר מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' לכן אמר מטרף בני עלית ר"ל מטרף בני יוסף עלית וסלקת עצמך ממנו. והסבה הד' היא שנמצאת בך מדת הקיום וההעמדה בגבורה רבה כאריה הגדול ואינך פחז כמים כראובן וזהו כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו ר"ל האריה הגדול והלביאה אמו ומי יקימנו מרבצו עד שיירא ויפחד ממנו. הנה א"כ משתי המדות הנמצאות לאריה אחת רעה ואחת טובה נמצאה בך הטובה ולא הרעה. ומפני ד' הסבות האלו אני מבאר וגוזר שלא יסור שבט מיהודה והוא שבט מישור שבט מלכות. ואמרו ומחוקק מבין רגליו אפשר לפרשו על המושל שהוא מחוקק ומסדר חקים נגיד ומצוה לאומים. או יהיה לא יסור מחוקק הסופר כי הנה המחוקק והסופר הוא תמיד בין רגלי המושל לכתוב מה שיצוה. ואמרו עד כי יבא שילה. יש מפרשי' אותו על דוד כי שילה כמו בנו ע"ד ובשלית' היוצאת וגו' וממנו כפי הראב"ע לא תשלה אותי לא תוליד. ומלת יקהת היא לשון קבוץ כמו תבוז ליקה' אם ר"ל לאם הזקנה שהתקבצו בה רבים מהשני' כלומר שבבא בנו של יהודה והוא דוד אליו יאספו רבים מהשבטים. או יהיה שילה שם עיר וכן נאמר משכן שילה ויפרשו עד כי יבא כמו כי בא השמש. ואמר כי יהיה תמיד מעלה ושררה ליהודה על אחיו עד כי יבא שילה ויכלה משכן שילה כי אז יאספו ויתקבצו עמים שהם שבטי ישראל לו ר"ל ליהודה שימלוך ממנו עליהם וכן הוא אומר ויטוש משכן שילה ויבחר בדוד עבדו. ונכון לפרש ולו יקהת עמים על יהודה שלו יאסף עם רב ר"ל שיהיו בני יהודה רבי' באכלוסין כמו ליקהת אם. וי"מ פסוק זה על משיח בן דוד שבבואו לו יתקבצו ויכנעו העמים. והנה מפני הספק אשר בשאלה הד' שזכרתי באו חז"ל בשני דרכים להתרתו הא' בפ"ק דסנהדרין באמרם (סנהדרין דף ה') לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ושרודים את העם. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבי'. והדרך הב' שפירשו הנבואה הזה כלה על העתיד לביאת המשיח בלבד. אמרו בב"ר ובילמדנו ג"כ לא יסור שבט מיהודה זה כסא מלכות שנא' כסאך אלהים עולם ועד. לא יסור שבט מיהודה זה משיח בן דוד שהוא עתיד לרדות שנ' תרועם בשבט ברזל ומחוקק מבין רגליו כשיבא מי שכתוב בו ברגלים תרמסנה וגו' עד כי יבא שילה כשיבא מי שהמלכות שלו ולו יקהת עמי' מי שמקהה שניהם שנ' ישימו יד על פה. וכפי זה הדעת כתב הר"ן בדרשותיו שיהיה אמרו עד כי יבא שילה כשיבא שילה. ואמנם הרמב"ן הלך דרך אחרת בהתר הספק הזה באמרו שהיתה כוונת הזקן בברכה הזאת שבהיות מלכות בישראל לא תסור מיהודה ולא תעתק אל שבט אחר כי כל עוד שתהיה ממשלה בישראל יהיה יהודה המושל ושהמלכים שמלכו אחרי דוד משבט אחר היו עוברים על דעת הזקן ובברכתו כאלו תאמר מלכי ישראל והחשמונים ג"כ ושעליהם נאמר הם המליכו ולא ממני ואז"ל כל מאן דאמ' מבית חשמונאי קא אתינא עבדה הוא מפני שמרדו בנבואת יעקב במלכ' מפני שלא היו משבט יהודה. ואמנם שאול בחר בו הש"י והמליכו ע"י נביאו מפני שראה שלא יתמיד מלכותו ולכן המליכו משבט אחר ולא מיהודה שיהיה קיים במלכותו וכמ"ש אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי אבל מהעת שהחל להיות ביהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר וז"ש דוד ויבחר י"י אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם. כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי. כי רצה להמליך על כל ישראל ושזה היה חטאת בני החשמונאים בבית שני שעליו נתחייבו כלם לנפול בחרב אויביהם עם היותם חסידי עליון וכמו שהאריך הרב בזה ויש ספק בזה נגדו כי הנה לא יסור שבט מיהודה אינו מצוה ואזהרה לשאר האחים שלא יקחו ממשלתו אבל הוא הבטחה ויעוד עתיד. ועם היות שהמולכים בישראל עוברים על זה עכ"פ נתבטלה הבטחת הזקן ולא נתקיימה א"כ אלא בימי דוד ושלמה. ואין ראוי לומר שעל אותו זמן מיעט ניבא הזקן. והר"ן במקום הנז' דרך בזה דרך אחרת והוא שניבא הזקן בכאן על מה שיהיה בזמן שלמה בחטאתיו יתחלקו המלכיו' ויסורו השבטים מאחרי רחבעם בנו ולכן הבטיחו שעכ"פ ישאר לו חלק במלכות וכמו שכ' שם רק את כל הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי. והנה כל זמן בית ראשון היו מלכי' משבט יהודה כי לא סרה הממשלה מהם אע"פ שהיו בישראל מלכים משאר השבטים והמלכות שאול אמר הרב שאינה קושיא כי ברכת יעקב היתה שאחרי שיתחיל שבט יהודה למלוך לא תפסק ממנו וכך אמר שענין החשמונים לא היה מלכות כי אם שררה יהיו פקידים למלך פרס ורומי וזולתם. ובהיות ישראל בגלות אין מלך ואין שר לא הובטח שבט יהודה שתשאר לו המלכות. וכפי הדרך הזה נראה לי יותר נכון לפרש שילה מגזרה וידבר אתו בשלי. ויכהו שם על השל שהוא לשון פשיעה ועון. יאמר שלא יסור שבט מיהודה וגו' עד שיבא חטאו שהוא פשע שלמה שאחר זה יסור ממנו שבט המלכות שהיה לו על כל ישראל אבל עכ"ז לו יקהת עמים ר"ל שישארו עמו שני השבטים והוא יהודה ובנימן אשר כנה בשם עמים. והפירש הזה עם כל מה שהלכתי בעדו אינו נכון לפי שאיך יתכן שינבא הנביא בהסרת המלכות מבית דוד בחטאת שלמה ולא יזכור ראשונה שיהיה המלכות משבט יהודה או בדוד והנה אם הוא לא ניבא שיהודה יזכה למלכו' איך ינבא בהסרתו ממנו. וענין החשמוני' שזכו הרב אינו כמו שאמר כי מלכים היו לא פקידים לפרס ולרומי כי הם פרקו מעליהם עול היונים ולא היו נכנעים לפרסיים. ואמנם עם הרומיים עשו שלום וברית אחים אבל לא נשתעבדו להם. וכאשר חשבתי בדרכים האלו כלם אשיבה רגלי לדעת כולל לכל הדברים. ואומר ששני דרכי חז"ל והרמב"ן והר"ן הכל אחד אצלי והוא היותר אמתי ומתישב באמת. וזה כי הנה יעקב אבינו לא זכר מלכות בביאור כמו שפירשו עליו המפרשי' ולכן התחייב אצלם הספק הנזכר אבל אמר בשבט ר"ל כל מנוי מעלה והנהגה ושררה על יתר אחיו וזאת המעלה אמר שלא תסור מיהודה וכבר מצאנוה בו לפני מלוך מלך בישראל הנה יהודה היה גדול על אחיו גם בימי יוסף ולכן היו הולכים אחר עצתו והעד ויאמר יהודה מה בצע וגו' וישמעו אחיו ויאמר אליו יהודה לאמר העד העיד וגו'. ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי וגו' וישמע ישראל לעצתו ולא שמע לעצת ראובן. וכן ויאמר יהודה לאחיו ויגש אליו יהודה. ואת יהודה שלח לפניו א"כ תמיד היה יהודה ראש לכל אחיו. גם לדגלים היה דגל מחנה יהודה החונים קדמה. וכן במסע הדגלים אומר שדגל יהודה היה נוסע בראשונה. ובחנוכת המזבח הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה ביום הראשון. וכשזכר שמות האנשים אשר ינחלו הארץ לישראל עם אלעזר הכהן ויהושע בן נון זכר ראשונה ליהודה כלב בן יפונה. ובכבוש המלחמות צוה השם תמיד יהודה יעלה בתחלה. וכן בחלוקת הארץ ונחלת ראשונה הנחיל לבני יהודה. וגם בימי שאול כשפקד העם ללכת להציל את יבש גלעד ויפקדם בבזק ואמר ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף כי הנה לא נמנה שבט יהודה בין שאר השבטים מפני מעלתו. וכן עשה כשפקד את העם לעלות על עמלק שלא מנה את יהודה בכלל השבטי' אלא הוא בעצמו ושאר השבטים כלם יחד וכל זה מורה על היות לאותו שבט מעלה על אחיו ועל זה ג"כ נאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו שהוא הסופר אשר ישב לרגלי השר. או שקרא מחוקק כלל החכמים אשר היו משבטו. וגם עם היות ששאול נתמנה מלך תמיד היה השבט והשררה ביהודה בענין השררה והכבוד על שאר השבטים. וכאשר נתן המלכות לדוד ולזרעו נתקיים יותר לא יסור שבט מיהודה. וכאשר בחטאת שלמה נחלקו המלכיות עכ"ז נתקיים לא יסור שבט מיהודה כי תמיד נשאר מלכות ליהודה אם מעט ואם הרבה. וגם אחרי שגלה יהודה מעל אדמתו לבבל נתקיים לא יסור שבט מיהודה וזהו שארז"ל אלו הם ראשי גליות שבבבל כי לא היה דעתם שעליהם בלבד היתה הנבואה הזא' אלא שגם הם בכלל לא יסור שבט מיהודה ושג"כ נתקיימה הבטחתו בגלות ההוא. וגם בזמן בית שני עם היות החשמונים מולכים ללחום מלחמות י"י תמיד היה בירושלים נגיד מיהודה והוא היה ראש לסנהדרין לקיים מה שנא' לא יסור שבט מיהודה וכמו שכתב יוסף בן גוריון. ולזה ג"כ נאמר בדברי רבי משה הדרשן לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתנ' בחלקו של יהודה. ומחוקק מבין רגליו אלו יושבי יעבץ שמורים הוראות בישראל כסנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית בחלק יהודה שנ' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגומר שהנה כיון בזה שגם אלה יוכללו בלא יסור שבט מיהודה ותהיה הכונה ההיא שלא יסור שבט ההנהגה מלשכת הגזית והנה זה בהיותם בארץ. ומחוקק מבין רגליו שנאמר על החכמים שבגלות שלא יסור זה או זה עד כי יבא שילה וכן היה הדבר גם היום בגלות הארוך הזה עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד אין ספק שהנשיאים והנגידים אשר היו המלכים והקהלות ממנים על בני ישראל היו כלם מזרע בית דוד לקיים לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו כי היה רוב גלותנו אשר במלכיו' ההם משבט יהודה הנה אם כן נתקיימה ההבטחה ההיא בזמן ההצלחה ובזמן הגליות עד היום הזה. וכבר זכרו במסכת יומא אמר רבה לא משתכח צורבא מרבנן דמורי או משבט לוי או משבט יששכר מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. מיששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואימא מיהודה נמי שנאמר ויהודה מחוקקי. ועל זה הדרך יפורש ומחוקק מבין רגליו שלא יסורו מהיות חכמים מבני בניו של יהודה ואמנם. אמרו עד כי יבא שילה אחשוב שמלת עד עם היות שפעמים תבא על הגבלה זמנית כמו ומעולם ועד עולם. עד אשר אבא אל אדוני שעירה. עד שיפוח היום. ודומיהם הנה יבא פעמים אחרות לא להגביל זמן אלא להפליג הענין כמו עד כי חדל לספור. עד לב השמים. כי נגע עד השמים משפטה. עד בכור השבי וזולתם הרבה. ולפי שאמר הזקן לא יסור שבט מיהודה שהוא יעוד כולל לזמן ההצלחה ולזמן הגליות כמו שפירשתי אמר עד כי יבא שילה ר"ל וכ"כ יתמיד השבט הזה עד שכבר יבא שילה שהוא בנו של יהודה והוא מלך המשיח ולו יקהת עמים ר"ל שיתקבצו העמי' והאומות לעבדו וכמ"ש כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י"י ולעבדו שכם אחד. והיתה ההפלגה הזאת שיתמיד היעוד הזה מימי יעקב עד מלך המשיח שהוא באחרית הימים ולזה עצמו כוונו בב"ר לדרוש הפסוק הזה על משיח בן דוד לא שיחשבו שעליו בלבד נאמר אלא שגם כן הוא נכלל ביעוד הזה. והנה א"כ הדרשה כלה אחת מה שדרשו בסנהדרין ומה שדרשו בב"ר ואינן שני דרכים כמו שחשב הר"ן. גם לא יפרשו מלת עד כי יבא שילה. מאז שיבא שילה אלא כמו שביארתי וזו גם כן כוונת אונקלוס שתרגום עד דאתי משיחא וליה יתכנשון עממיא והותרה השאלה הד'. ואמנם אמרו אוסרי לגפן עירה וגו'. נתנבא על ארץ יהודה שתהיה רבת הכרמים ומושכת היין כמעיין ורבת מרעה הצאן והבקר העושי' חלב וגבינה עד שכבר יאסור העיר שלו שהוא בן האתון לגפן אחד ויאכל משם כדי לשבעה וישאר בגפן האחד ענבים לטעון אתון אחר וכן ולשורקה שהיא גפן נטועה מחדש בני אתונו וכבר כתבו המפרשים ש"יוד אוסרי מיותרת וכן יו"ד בני אתונו וה"א עירה במקום וא"ו והענין שיהיה כ"כ רבוי יין עד שבמקום מים יכבסו ביין הלבושים ובדם ענבים שהוא היין יכבס אדם סותה ר"ל כסותו וכ"כ יהיה רבוי היין שיהי' חכלילי עינים וכן לבן השינים מרוב החלב שיהיה בארצו. ורז"ל פירשו הפסוקים האלה מהגפן על ישראל ועירה על ירושלים ואין מקרא יוצא מדי פשוטו וכבר הסכים מרע"ה גם כן עם יעקב אבינו בברכת יהודה שאמר ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה וכן אמר ואל עמו תביאנו וכל זה להיותו ראש וקצין ומלך בתוך אחיו ולוחם מלחמותיהם: זבולון לחוף ימים ישכון וגו' עד ויצו אותם ויאמר אליהם. אחר שביאר שיהודה היה ראוי לאדנות ולממשלה ושלא היו כן שלשת אחיו הגדולים ממנו זכר עוד שגם אחיו הקטנים ממנו לא היה א' מהם הגון לממשלה ולמלכות כמוהו וזכר זבולון ויששכר קודם שאר הבנים שנולדו ראשונה מהם להיותם בני לאה הגבירה ולזה אמ' שזבולון כפי חלקו העתיד לירש בנחלת הארץ לחוף ימים ישכון והוא עצמו יתעסק בסחורה ובפרקמטיא וזהו לחוף ימים וירכתו של ארצו יגיע עד צידון כי שם יתעסק תמיד בסחורה עם הצידוני'. וידוע שהמלך והמושל אין ראוי שיהי' סוחר כי חרפה היא לו וכן אמר מרע"ה בברכותיו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך כי להיות זבולון רוכב הים באניות אמר עליו שמח זבולון בצאתך להגיד שיצלח בזה ויהיה אך שמח. ולפי שישכר יהיה אוהב המנוחה כמ"ש יעקב אמר משה עליו ויששכר באהליך ושאר הפסוקי' שאמר משה כלם מסכימים למ"ש יעקב פה והיה תכלית מאמר הזקן שזבולון יהיה טבעו נוטה לסחורה ולכן לא תאות לו המלוכה ואמנם יששכר היה גם כן בלתי ראוי למלוכה לפי שאנשיו רובם יהיו עובדי אדמה ולכן קראו חמור גרם רובץ בין המשפתי' כי בביתו לא ישכנו רגליו אבל הוא כחמור נושא סבל רובץ בין המשפתי' שהם מערכות האדמה לעבדה ולשמרה. כי משפתים הוא לשון מערכה כמו י"י ישפות שלום לנו. ואמר וירא מנוחה כי טוב ר"ל שהיה יששכר אוהב המנוחה לא עמל המלחמות ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול כחמור נושא הסבל ויהי למס עובד ר"ל שהיו אנשי יששכר נותני' מס למלך ישראל כדי שלא יצאו למלחמה וכמ"ש הראב"ע וכמה רחוק זה ממה שיאות למלך ואפשר לפרש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה שהיו מבני יששכר חכמי' כדבריה' ז"ל ולכן אמר עליהם וירא מנוחה כי טוב כי המנוחה האמתית היא הנפשית והיא הטוב האמתי וכן יהיו מהם עובדי אדמה רבים לכן אמר ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ולא היה דבר זה ראוי למלך. וי"מ שרצה הזקן לשים הבדל בין זבולון שהיה יוצא למלחמה ובין יששכר שלא ירצה להלחם עם האויבים אבל ירצה לתת להם מס כדי שלא יבואו עליו למלחמה וזהו להיותו רובץ בין המשפתי' שהם תחומי האויבי'. ואחרי שהשלי' בבני לאה נעתק לדבר בבני השפחות ולהוכיח איך לא היה א' מהם ראוי למלכות כיהודה וע"ז אמר דן ידין עמו כא' שבטי ישראל כי לפי שהמלך צריך שיהי' ישר במשפטו וגבור במלחמותיו ביאר שעם היות שתיה' בדן לא היו בו באופן הראוי למלך כי דן ידין עמו אבל יהיה כאח' שבטי ישראל לא שיהי' הגון לדון את השבטים כלם כי לא יגיע ענינו לכך גם בענין הגבורה אין ספק שיהי' דן כנחש עלי דרך שפיפון עלי אורח לא כאריה כי לא יעשה גבורותיו ברוב עם הדרת מלך כיהודה אבל דן יעשה גבורותיו כאיש רגלי ולסטם מזויין שיארוב את אויבו בדרך וימיתהו וע"ז אמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור כי לא יעצור דן כח כמו יהודה ללחום עם אויבו פנים בפנים אלא בדרך רמאות כנושך עקבי סוס לאחוריו. ורמז בזה לשמשון שהיה עתיד להיות משבט דן וכאלו אמר הזקן ואני איני חפץ בתשועה אשר כזאת רק לישועתך קויתי י"י שהוא בגבורה וכבוד נגד השמש ולא כמעש' שמשון לא במשפטו ולא בגבורותיו והותרה בזה השאלה הה'. ואפשר לפרש הפסוקי' האלה בשבח דן שיהיה ראש דגל כאחד מן המיוחדי' שבשבטי ישראל הן אמת שלא יגיע למדרגת יהודה כי הוא יהיה למדרגת הארי ודן במדרגת הנחש הנושך עקבי סוס ולזה היה יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה להגין על העם מן הגיסות הבאים אחריהם לזנב את הנחשלים ולכן המשילו לנחש עלי דרך ולשפיפון עלי אורח שהנחש מכניס זנבו באמצע גופו בדרך פן יזנבוהו עוברי דרכים ומגביה ראשו לראות אם יבא מי שיזיקהו. כן היה דן בהיותו מאסף לכל המחנות מגין על ישראל מגין מן האויבים שלא יזנבוהו וכנחש ישך עקבי סוס האויב באופן שיפול רוכבו אחור ולפי שהוא נוסע באחרונה ושאר השבטי' בבא עליהם האויב לא יוכלו לעזרו ולהצילו אמר במלחמותיו תמיד לישועתך קויתי י"י כלומ' איני מקוה לתשועת שבטי ישראל שיושיעוני כי כבר נסעו הם ראשונה ונשארתי אני לבדי באחרונה רק לישועתך קויתי י"י שתושיעני. ומסכים לזה אמר עליו מר"עה בברכותיו דן גור אריה יזנק מן הבשן כי המשילו כגור אריה כיהודה אבל מ"ט הבדיל ביניהם הזקן הבדל גדול באמרו יזנק מן הבשן שבמקום מיוחד תהיה לו גבורה לא במקום אחר. ולענין גד אמר גד גדוד יגודנו ר"ל עתידין גדודי האויבים לבא עליו פעמים עד שיהיה שבט גד גולה לאשור קודם שאר השבטים ועל זה אמר גדוד יגודנו. ואמרו יגוד עקב ענינו ואמנם כשיגוד הוא לאויביו יהיה בעקבם וסופם לא בפניהם וזה מורה על חולשתו שהוא בלתי ראוי למלוך. והנה הזקן המתיק מליצתו כל מה שאפשר כי הוא אמר יהודה אתה יודוך אחיך. דן ידין עמו. גד גדוד יגודנו. הכל לשון נופל על הלשון. ואפשר לפרש עוד בזה שהמתיק הזקן מליצתו ובמה שמילא הכתוב הזה גדגדניות ואין הא' כמו האחר כי באמרו גד גדוד ר"ל שיהיה בעל גדוד ורב המשפחות כאמרו היש מספר לגדודיו כי הנה לא מצינו שבט שיהיו בו ז' משפחות כמו בגד ואמרו יגודנו ירמוז שיתחברו כלם מעבר הירדן ולא כמנשה שנחלקה נחלתו ומלת יגודנו מלשון אגודה אחת והוא יגוד עקב שימשך באחרונה בהם מזה גלות. ואמנם אשר אין ענינו ושלמותו אלא משלמו' ארצו כעובד אדמה לא בשררה ומלכו' כי אינו ראוי אליה והוא אמרו מאשר שמנה לחמו ר"ל כל מזונותיו ופירותיו הם כ"כ משובחים שהוא יתן מעדני מלך והנה הוא אם כן הגון לעבוד את המלך לא להיו' עצמו מלך וטעם מ"ם מאשר הוא שארץ אשר אינה ארץ חטה אבל שמנה חלקו של גד הנזכר מאשר ר"ל מארץ אשר והוא ר"ל גד יתן לאשר מעדני מלך. ואמנם נפתלי הוא עובד נאמן כי הוא ישתדל תמיד במצות אדוניו כאילה שלוחה שולחים עם הבשורות מארץ אל ארץ ומסכים לזה אמר מר"עה נפתלי שבע רצון. גם נפתלי יהיו ממנו בעלי לשון וצחות ומליצה ועל זה אמר הנותן אמרי שפר. והמדות האלו ראוים לעובדי המלכים לא למלכים עצמם והותרה בזה השאלה הו'. וי"מ שארץ נפתלי ממהרת לבשל פירותיה ולזה יביא מראשית כל פרי האדמה ויקראו עליהם מקרא בכורים וזהו אמרי שפר. והנה הקדים זבולון ליששכר מפני שכמו שזכר המדיני הנה הסוחרים הם יותר נכבדים מעובדי האדמה לפי שהם דקי השכל מכל בעלי המלאכות במדינה. אמנם עובדי אדמה הם היותר חמריים מכלם וגם כי אנשי מלחמות הם יותר נכבדים מעובדי האדמה ולהיות זבולון מכת הסוחרים הקדימו ליששכר שהיו רובם עובדי אדמה וכפי חז"ל לפי שזבולון היה תומך ידי לומדי תורה שביששכר. והקדים בבני השפחות דן מפני מעלתו שהיה ראשון מבלהה כי הוא נולד ראשונה ואח"כ להשוות עניינם זכר גד שהוא היה הבן הראשון לזלפה שפחת לאה. ואחרי כן זכר אשר שנולד אחרי גד ונפתלי בן זלפה זכר באחרונה לדבקו עם בני רחל גברתה שהיו הנולדי' באחרונה והותרה השאלה הז'. ואחר שהשלים בני לאה ובני השפחות בא לעשות חקירתו גם בבני רחל והתחיל מיוסף כי הוא הבכור אליה והפסוקי' הם קשי ההבנה מאד והמפרשים נלאו למצא הפתח בפירוש' והנני אודיעך דעתי בהם ואומר שהנה כפל הלשון בן פורת יוסף בן פורת עלי עין לרמוז על שני השבטים הבאים ממנו אפרים ומנשה וגם לרמוז על שתי שלמיו' עצומי' שנמצאו ליוסף. הא' שכבש את יצרו כששאלה אשת אדוניו ממנו שכבה עמי ועל זה אמר בן פורת יוסף ר"ל לא נמנע יוסף ממנה מהיותו סריס ובלתי מוליד כי הוא היה בן פרה ורבה ובניו יוכיחו. והשלמות הב' הוא מנדיבותו המופלג שכלכל את אביו ואת ביתו ועל זה אמר בן פורת עלי עין ר"ל בני זה הוא כעץ שתול על פלגי מים שיתן פרי הרבה כן יוסף בהיותו על השבר היה כשתול על עין המים ועל הראשון ההוא חזר לומר כי בנות צעדה עלי שור ר"ל בנו' העיר כל אחת מהם צעד' לראותו ביופיו ויהיה שור מלשון אשורנו ולא קרוב. ועל הב' מנדיבותו אמ' וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים ר"ל אחיו ששנאו אותו וישטמוהו כבעלי חצים המורים בקשת להרוג את האויב ועכ"ז שבנות צערה עלי שור. ותשב באיתן קשתו ר"ל כבש את יצרו מלשכב עם אדונתו ועם כל השנאה ששנאוהו וישטמוהו אחיו היטיב עמהם ויפוזו זרועי ידיו בנדיבותו והיה זה מידי אביר יעקב ר"ל שהיו ידיו של יוסף כלם זהב מופז בעשרו יותר מידיו של יעקב האביר והחזק באהבתו אותו שהנה אז משם היה רועה ומכלכל אבן ישראל ר"ל בית ישראל שהיה אז כאבן דומם ולא היה בהם איש מלאכה שהיה יודע להרות כלל או שהיה אבן השתיה לכל עמו כי לפי שהית' התחלת הבנין אבן אחת נקרא עקר הבית אבן כמ"ש אבן מאסו הבוני' היתה לראש פנה. גם אפשר לפרש מידי אביר יעקב על הש"י שיפוזו זרועי ידיו בנדיבותו מידי האל כי הוא אביר יעקב כי הוא בזכותו שלחו לפניהם. ואחר ששבחו בשני השלמיות ההם ר"ל היותו כובש את יצרו ונדיב ברכו עליהם ברכות מתיחסו' אליהם כלומר אם אתה כלכלת ועזרת את אביך הנה יהיה שכרך מאל אביך ויעזרך. ואם אתה ליראת שמים כבשת את יצרך ואת שדי ויברכך יברך עוד באותן הברכו' באמרו כנגד הפרנסה ברכות שמים מטל ברכות תהום רובצת תחת ר"ל שארצו תהיה תמיד מבורכת בשהשמים יתנו בה את טלם והארץ תתן יבולה וכן אמר מרע"ה על יוסף ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וכנגד מה שכבשת יצרך יהיו לך ברכות שדים ורחם יתן לך השם בנים ובני בנים לרוב מדה כנגד מדה. ואמרו עוד ברכות אביך גברו על ברכות הורי ענינו כאומר אל תהי ברכתי זאת קלה בעיניך כי הנה ברכות אביך אלה אשר ברכתי אותך גברו עלי ברכו' הורי אברהם ויצחק שברכו לבניהם לפי שברכותיהם עד תאות גבעות עולם ר"ל ברבוי התבואו' כמ"ש ויתן לך האלדים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש שכל זה הוא תאות גבעות עולם וטבעם אבל הורי לא ברכו את בניהם ברבוי הזרע ולכן היו ברכות אביך אלה שברכתי אותך גוברים על ברכות הורי לפי שבברכותי זכרתי העושר והבנים והם זכרו לבד עושר התבואות ולא הבנים. ואותה ברכה שאני מברך אותך יתירה על ברכות הורי תבא לראש יוסף ולקדקד נזיר והנפרד מאחיו שהוא יוסף. וראיתי מי שפי' מלת פורת על רחל יאמר בן המפואר' הוא יוסף בן האשה המפוארת על עיני רואיה ועל כל הבנות צעדה ביפיה ע"ד ראוה בנות ויאשרוה ומפני שאהבתי את יוסף בסבת אמו שהיה בן פורת ר"ל המפוארת לכן שאר בני וימררוהו ורובו בו חצי קנאת' עד ששמו מררתו כמו המטרה ועכ"ז ותשב באיתן קשתו שהוא התחזק וגבר עליהם באחרונה ויפוזו זרועי ידיו ר"ל ויתפשטו זרועותיו לירות בקשתו עד שגבר על כל בעלי חצים והיה לו זה מידי אביר יעקב שהוא האל ית' כי ממנו נתגלגל הדבר כי משם רועה אבן ישראל ר"ל מפאת ההשגח' ינהגו כל עניני ישראל כי כבר היה כאבן דומם מת לולי זה ולכן בזכות כל זה ברכות שמים מעל וגו' כלם תהיינה לראש יוסף. והנה ביאר הזקן כל זה להגיד שהיה יוסף בטבעו שנוי מאחיו והם מקנאים בו ומפני זה לא היה נאות למלכו' כמו יהודה שיודוהו אחיו וישתחוו לו בני אביו כי אהבת המלך תלויה באהבת עמו ואנשיו אליו עם השגחת השם. האמנם עם היות שלא רצה השם שיזכה למלוכה כבר יזכה לטובות אחרות כמו שזכר וכן אמר דוד (תהלים ע"ח ס"ז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב וגו'. ויבחר בדוד עבדו. והנה ברך יעקב את יוסף בשם שבט אחד עם היות שכבר עשאו שני שבטים לפי שכאשר ימנה שבט לוי בתוכם לא ימנה את יוסף רק לשבט א' כי הם כלם לא יהיו ולא יזכרו בשום מקום כי אם י"ב שבטי יה וכן עשה מרע"ה בברכותיו כי מאשר הוצרך לזכור שבט לוי מפני זכרון הכהונה הנה זכר את יוסף לשבט א' אמר וקרני ראם קרניו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. אמנם בדגלים ובחנוכת המזבח ובחלוקת הארץ שלא נזכר לוי בכלל השבטים נזכרו ביוסף שני שבטים. ואחרי שזכר יוסף זכר את בנימין להודיע שגם הוא לא היה ראוי למלכות לפי שהוא כזאב יטרוף ואינו בעל משפט כמו שראוי למלך כי בבקר יאכל עד שהוא השלל וכן בערב באופן שערב ובקר יחלק שלל ועם היות השלל הזה מהאויבים הנה לא שבחו בזה לפי שאין ראוי לגבור שישים תכלית גבורתו בשלל כי הוא מכלל החמדה ואינו מתיחס לכבוד ומפני זה אינו ראוי למלוכה ועל שאול כיון הזקן במאמר הזה שבמלחמות עמלק נאמר בו ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'. אמנם מרע"ה לפי שבירך את השבטים כפי חלקם בארץ הנבחרת בבנימן לפי שהיה בית המקדש בחלקו אמר ידיד ה' ישכון לבטח וגו'. ואחרי שהשלים הכתוב לספר דברי הזקן בעניני בניו אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר ר"ל עם היות שקצתם שבח וקצתם גנה את מעשיהם הנה כלם היו שבטי ישראל שבטים יוצאים מאותו גזע הנכבד וכלם היו שלמים במעשיהם ולכן קראם שבטים כי המשיל יעקב ובניו כאילן ששרשיו א' וענפי' רבי' מסתעפי' ממנו ונקרא הענף הגדול שבט וכל ענף יסתעף לפארו' והם המשפחות וכל פאר' תסתעף לרוב עלים והם בני המשפח' וכמו שמדרך האילן וטבעו שכשהשורש הוא טוב כל הפארות והשבטים והעלי' היוצאים ממנו הם טובי' כן היה יעקב שהוא השורש שלם וטוב ובניו שבטים ישרים וטובים. וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם להגיד שהנבואו' והמאמרים האלה הם אשר דבר להם אביהם אבל מלבד זה ברך אותם והיתה הברכה לכל אחד מהם מיוחסת לענינו כאלו תאמר שאחר שזכר ענין ראובן וברכתו ברכו שיכפר הקב"ה חטאו וישמור בניו וכן לכל אחד מהנשארים ברכה מתיחסת למה שדבר לו והוא אמרו איש אשר כברכתו ברך אותו שקרא ברכתו הה שנזכר כאן שדבר לו אביו והברכה היתה אחר זה מתיחסת אליו והרא"בע פירש איש אשר כברכתו ברך אותם כמו שהיה רצון השם לברך אותם ככה ברכם אביו כי דברי השם וברכותיו היו בפיו והותרה בזה השאלה הח': ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי וגו' עד סוף הסד'. עם היות שכבר צוה יעקב ליוסף על קבורתו בינו לבינו ראה עתה אחרי ברכותיו לצוות עליה את בניו כלם מפחדו אולי פרעה לא יתן רשות ליוסף לעלות לקבורתו ובעבו' שהיה זה י"ז שנה שירדו למצרים ועזבו את ארצם ואת נחלתם פחד יעקב שמא בניו לא ידעו מענין המערה והמשפט והדין שהי' לו בה וגם פחד וחשש אם החזיקו בה בעליה הראשונים או אדם אחר בהיות יעקב ובניו נסתרים משם ולכן הוצרך להודיע לבניו עתה כל הזכות שהיה לו במערה ההיא כדי שלא יפול עליה שום ערעור וז"ש אני נאסף אל עמי קברו אותי ר"ל שנפשו תהיה במחיצ' אבותיו בעולמ' ולכן קברו אותי אל אבותי ר"ל עם אבותי או אצל אבותי מלשון לכה נא אקחך אל מקום אחר והענין שכמו שנפשו תהיה עם אבותיו כן גופו יקבר עם גופותיה' והקבורה תהי' אל המער' אשר בשדה עפרון אשר במכפל' אשר על פני ממר' בארץ כנען ר"ל בתוך המער' כי מלת אל תשמש בלשון תוך כמו מים חיים אל כלי ובזה ביאר השדה והמער' במצריהם ואם אולי יערערו הבעלים הראשונים או בניהם אשר ילדו לומר של אביה' היתה תאמרו לו אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי ואם יאמרו לזרוע קנאו לא לקבור' הרי לכם השטר שאומ' לאחוזת קבר. וכן בפעל שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה ושמה קברתי את לאה הרי לכם א"כ חזקה וטענ' עמה. ואם יערערו בני ישמעאל לומר כי באה להם הנחלה מאברהם אביהם תאמרו כי שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו והרי א"כ החזק ליצחק ולזרעו לא לישמעאל. ואם יערערו בני עשו כמדומ' לזה. תאמרו ששמה קברתי את לאה ובזה החזקתי במער' גם שיעקב חצב בימיו שם את קברו כדי להחזיק בה וכמ"ש בקברי אשר כריתי לי ועם זה נפסק הדין כנגד כל היחידים שיוכלו לערער. אמנם אם יערערו עם הארץ ויאמרו שאינם רוצים שיהיה בית הקברות לעם נכרי ביניהם אע"פ שרצה היחיד למכור שדהו לכך תאמרו אליהם מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת ר"ל שהם הודו בדבר וקיימו ביניהם ובזה יסתלק כל ערעור והותר' בזה השאלה הט'. וספ' הכתוב שמיד כשהשלי' יעקב לדבר ולצות את בניו אסף רגליו אל המטה כי הוא בדברו היה יושב במטה ורגליו תלויים על הארץ כמ"ש הרא"בע ולכן אסף עתה רגליו והכניסה למטה וישכב וירדם נפשו יצאה בדברו מבלי צער ולא התגעשות אבריו ובזה האופן מת ויאסף אל עמיו כאדם שבא לדבר עם חבירו ובהשלימו לדבר ילך לדרכו. ואמר ויצו יוסף את עבדיו הרופאים שהיו עבדיו לפי שהיה נוהג בטכסיסי המלכים עד שהיו לו רופאים במלאכת החנטה המיוחדת למלכים והם חנטו את ישר' והחנטה היא הוצאת המוח והלב והכבד וכן המעים והמררו' מתוך הגוף וימשחו הגוף מבי' ומחוץ בשמן אפרסמון וימלא הקרבי' מבית ומחוץ ממיני בשמים המיבשים לחלוחית הגוף וצריך בכל יום להחליף הבשמים ובתוך ימים ישאר הגוף יבש וקשה על מתכונתו מבלי שנוי אבר מאיבריו ונראה המת כאלו ישן ולא יתעפש ולא יסרח ולא יתרחקו ממנו בני אדם ועם זה הבשר והעור יותכו מעט מעט עד שישארו העצמות לבד והעד שיוסף נחנט ג"כ שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי כבר כלה הבשר ואמר הכתוב כאן שהחנט' פשוטה היתה ל' יום אמנם השלימ' היא כשימלאו עוד מ' יום עד שיהיו כל הימים שבעים. ובכלם היה הבכי והוא אמרו וימלאו לו מ' יום ר"ל אחר השלשים הנהוגים ולכן ויבכו אותו מצרים ע' יום שבכל יום ויום מהם היו מחליפים הבשמים בגוף יעקב והיו עושים עליו בכי בביתו. ואפשר לפרש ויבכו אותו מצרים ע' יום שחסר בי"ת כאלו אמ' שבכו אותו אנשי ביתו במצרים ע' יום כי שם נחנט ושם היה הבכי ושם היו רופאי המלך ויהי א"כ הבכי ההוא לכל בית יעקב לא לכל מצרים כי רחוק הוא שיבכו אותו כל מצרים הנה הוצרך הכתוב לומר כפי זה הפי' שבכו אותו כל אנשי ביתו במצרים ע' יום מפני שעוד בכו עליו בכיות אחרות בדרך ובגורן האטד. האמנם ר' יוחנן אמר יעקב לא מת אמרו ליה בכדי חנטו (תענית דף ה) חנטיא וספדו ספדיא אמר להם מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וראוי לעיין בדברי המקשה למה הקשה לר' יוחנן מאי חנטו חנטיא וספדו ספדיא והיה לו להקשות מהפסוק האומרים ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגם יוסף אמר אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת ועוד כי מה תשובה השיבו ר' יוחנן מקרא אני דורש כי אין ראיה מהמקרא ההוא שלא מת יעקב ורש"י פי' שהוא עדיין חי בגוף ונפש וענין החטנה הוא כפי דמיונם לא כפי האמת וכב' חשבו אנשים שהיה כוונת ר' יוחנן שיעקב לא מת מיתת הנפש כי היא צרורה בצרור החיים. ואינו מחוור כי זה לא נתיחד ביעקב כי גם על הצדיקים במיתתם נקראים חיים ולא נצטרך לדרוש המקרא עליו אבל תוכן זה הענין הוא שכאשר שמע השומע מאמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת חשב שהיה דעתו שלא נתפרדה החבילה מגופו וע"כ הקשה אם כן מאי הוא אשר ספדו ספדיא וחנטו חנטיא. והמקשה ההוא לא הבין כונת רבי יוחנן. כי הנה השלם ר' יוחנן ראה שבאברהם ויצחק וכן במשה ובאהרן ובשאר נביאים והקדושים אמר הכתוב וימת אלא ביעקב שכאשר ספר הכתוב פטירתו אמר בו ויגוע ויאסף ולא אמר וימת וחשב השלם שהיתה הסבה בזה לפי שהאומה בכללה עם היות שנקראה זרע אברהם ויצחק לא נקראה האומה עצמה בשם אברהם ולא בשם יצחק ולא בשם משה אבל נקראה האומה בשם יעקב וישראל ומזה הצד והבחינה צדק השלם באמרו יעקב לא מת כי עדין לא מת והיא האומה בכללה וכאשר המקשה הקשה עליו מבלי הבנת כוונתו השיב רבי יוחנן לענין הדרוש לא לדברי המקשה כי בידוע היה שחנטו גופו וספדו על הפרד נפשו ממנו אבל אמר מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ועדין ההקשה הזאת וכחה היא שאם היו דברי הנביא הנני מושיעך מרחוק ומארץ שביך אז היה ראוי שיובן שעל זרע יעקב כל הכתוב מדבר שיתמידו לעד אבל עתה שאמר הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מורה שעל יעקב עצמו אמר הנני מושיעך מרחוק ועל בניו אמר ואת זרעך מארץ שבים ואלמלא כן למה תלה היעוד הראשון ביעקב והיעו' השני בזרעו אלא שהראשון על יעקב אבינו נאמר ומאשר אמ' ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק מורה שהבטיחו ששם יעקב וכן שם ישראל יהיו חיים וקיימים לעד כמו שהוא חי וקיים זרעו מסכים למ"ש ישעיה כן יעמוד זרעכם ושמכם כי יקראו תמיד בשם יעקב לפי שיעקב לא מת ושם יעקב וישראל שניהם יושיע מההפס' כי לא ישתנו מדתם ושמם בשום זמן והוא מ"ש הנני מושיעך מרחוק שהוא רחוק זמני לא מקומי ומה טוב סוף הפסוק שאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד שתקרא האומה בשם יעקב תמיד בגלות ובגאולה אמנם מה שאמר יוסף וגם אחיו שיחסו מיתה ליעקב היה כפי פרטיות עצמו שנפרדו חלקיו הנפשיים מהגופיים וזהו דרך החכם ר' יוחנן ולכן לא הוכיח שיעקב לא מת ממה שלא זכר בו הכתוב וימת לפי שאותה הוא היה מבקש ר"ל לתת סבה למה שלא נזכרה בו וימת וממ' שהיתה הסבה בזה לפי שלא מת כי תמיד חי וקיים שם יעקב ושם ישראל באומר ולא מת ולא נפסד ולא נשתנה מהאומה כי כמו שזרעו היה קיים כן היותו מכונה בשמו היה קיים ומזה הצד יעקב לא מת והוא מאמר אמתי ונכון מאד והותרה בזה השאלה הי'. וספר הכתוב שיוסף כל ימי בכי אביו לא התיר עצמו לדבר דבר אפילו לאנשי בית פרעה אבל אחיהם אמרו אל אנשי בית פרעה דברי נא באזני פרעה כי לא רצה יוסף ללכת לדבר בעצמו לפי שאין לבא אל שער המלך בלבוש שק אבל שהם לעצתו ישאלו רשות מפרעה ללכת לקבור את אביו. אמר ואקברה את אבי ואשובה להגיד שלא ישאר בארץ כנען ונתן טעם בהליכתו לפי שהשביעו אביו עליו וגם פרעה השיבו עלה וקבור את אביך כאשר השביעך כי מפני השבועה נתן לו רשות וכדי לכבדו עלו עמו כל עבדי פרעה זקני ביתו ושריו וכן כל זקני ארץ מצרים וכל אחיו ובית אביו ואולי שהלכו עמו זקני פרעה ושריו כדי שישוב יוסף עמהם ולא ישארו שמה כי היה פרעה מפחד שמא ישארו בני יעקב בארץ כנען מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות כמו שעשה אביהם אלא שפרעה ומצרים לא הניחום שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיר בם ולכן כדי לישב דעת המצריים שלא יאמרו בורחים הם הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם והותרה בזה השאלה הי"א. ויירא יוסף שמא יערערו בני עשו על המערה ומפני זה עלו עמו גם רכב גם פרשים חיל כבד וכן היה כי צפו בן אליפז בן עשו בא להלחם בהם ויוסף וחילו תפשו אותו ואת כל גבוריו ויבא אותם מצרים וישב שם בתפישה כל ימי יוסף וכמו שכתב יוסף בן גוריון בתחלת ספר מלחמות בית שני וזכר הכתוב שספדו יעקב עם היותו זקן ושבע ימים כהמר על הבכור עד שבבואם אל גורן האטד אשר בעבר הירדן עשו שמה מספד גדול ועצום ויעש שם יוסף לאביו אבל שבעת ימים ויושבי הארץ המה ראו כן תמהו וחשבו שהיו מביאים שם את מלך מצרים מת כי לא שערו שיעשו הפסד כמוהו כ"א על המלך וז"ש אבל כבד זה למצרים. ואפשר לפרש שיושבי הארץ חששו פן יהיה המספד ההוא סימן רע לארצם לכן אמרו אבל כבד זה למצרים ר"ל למצרים תהיה ובהם תתקיים ולא בנו ומפני זה קראו המקום אבל מצרים. ונכתב הספור הזה להודיע מעלת יעקב והכבוד שעשו לו במותו במצרים ובדרך והותרה השאלה הי"ב. והנה אמר וישאו אותו בניו ארצה כנען להודיע שבני יעקב עשו כאשר צוה להם יעקב אביהם בקבורתו במערה ושמגורן האטד והלאה שהיה ארצה כנען נשאו בניו את ארון אביהם על שכמם ואולי שנשאו אותו במוט בשנים ע"ד מסע הדגלים ג' מבניו לכל רוח והיה נושא אפרים במקום יוסף ומנשה במקום לוי ועם היות שערערו בני עשו על הקבורה הנה בני יעקב ביד רמה קברו את אביהם במערת שדה המכפלה כאשר צוה להם והתבונן אמרו וישב יוסף מצרים הוא ואחיו וכל העולים אתו כי הנה בהליכה עם המת זכר יוסף באחרונה כמו שנא' ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וכל בית יוסף ואחיו לפי שהאבלים בני יעקב היו הולכים באחרית המחנה אבל בחזרתם זכר יוסף בראשונה שנאמר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים וגו' שהיו באים אבלים בתחלה ושאר ההולכים היו באים אחריהם וכן הוא מנהגנו היום הזה שכאשר יוליכו המת לקבור ילכו העם בראשונה והאבלים באחרונה אמנם בחזרתם מהקבורה ישובו האבלים בתחלה ושאר העם אחריהם וספר הכתוב שראו אחי יוסף כי מת אביהם אשר בצלו יחיו ופחדו אולי ישטום אותם יוסף וירע להם בעבור כל הרעה אשר גמלוהו. ואמרם לו ישטמנו והשב ישיב לנו הם אצלי שני מאמרים. הא' לו ישטמנו יוסף כאומר הלואי שישטמנו כי נתחנן לפניו אבל בהיות השנאה נסתרת בלבו הוא יותר רע והב' הוא והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ר"ל והלואי שישב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו והיא שהיינו סבה לגדולתו ומעלתו וככה יהיה הוא סבה לגדולתינו ומעלתינו. ויהיה לפי זה מלת לו מושכה עצמה ואחרת עמה לו ישטמנו יוסף ולו השב ישיב לנו וגו' ולפי שהם פחדו מהיות שנאה בלבו עניהם לכן צוו לאחד מן האוהבים שיאמר אביך צוה לפני מותו ר"ל הלא ידעת שמצוה לקיים דברי המת והנה אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי בלי ספק רעה גמלוך ולכן אחלה שתשא חטאתם. והשנית היא ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ואם לא תשא חטאתם מסבת האחוה הגופיית כיון שהם הפסידוה לא נהגו עמך כאחים שא נא לפשעם מפני האחוה הנפשיית שהם עבדי אלהי יעקב אביך כ"ש ששתי הסבות יש בדבר קורבת האהבה וקורבת הדת וע"ד זה אמר הנביא מלאכי הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו שהם שתי הקורבות. ואפשר לפרש עוד שהם בשם אביהם שלחו לומר ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם שבלי ספק הם כפי כונתם רעה גמלוך והשליח הוסיף לומר לו מעצמו ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ר"ל ועתה כפי מה שראינו שנתגלגלו הדברים ושהכל היה מאת האלדים ראוי הוא שתשא חטאתם לפי שהם במה שעשו היו עבדי אלהי אביך כי הוא יתב' לקיים גזרתו עשאם כלים ושלוחי השגחתו לעשות זה כדי להעלות אותך במעלה ובמדרגה הזאת לכן אין ראוי שתשנאם. ונרא' ששלחו לומר זה ליוסף אחרי קבורת יעקב בהיותם כלם בארץ כנען כדי לדעת כוונתו ואם היא רעה ישארו שמה בארץ כנען ולא ישובו עוד מצרימה וזכר הכתוב שבכה יוסף בדברם אליו זה כי נכמרו רחמיו עליהם וגם הם נפלו לפניו ארצה והוא השיבם התחת אלדים אני ר"ל כל הדברים האלה מושגחים הם וגם אני בלי ספק הייתי פה לרצות השם לענין כלכלתכ' ולכן אל תיראו כי אף שאחפוץ אני להרע לכם אין היכולת בידי כי איני תחת אלדים ובמקומו להרע או להטיב כי לא לאדם דרכו והראיה על זה כי אתם חשבתם עלי רעה אלדים חשבה לטובה ר"ל אותה מחשבה שאתם חשבתם עלי למכור אותי לעבד אלדים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב אשר אתכם ולפי שידעתי שהכוונה האלהית היא להחיות אתכם ושלכן שלחני לפניכם לכן אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כי גם אני שלוח ההשגחה כמו שהייתם אתם ונחמם ודבר על לבם להסיר יגונם ופחדם ואז שבו עמו מצרימה כי לולי דבריו ותנחומיו לא היו חוזרים שמה ולזה אמר הכתוב שנית וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו. ואחרי שהשלי' הכתוב ספורי יעקב נעתק לספר עניני יוסף ממה שקרה לו אחרי מות אביו. ואמר שחיה יוסף מאה ועשר שנים ונמצא שעמדו ישראל במצרים ע"א שנה בהשקט ועוד כ"ב שנה עד מות לוי שחי קל"ז שנה שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וגם כל ימי קהת בן לוי עמדו בלי שעבוד שנאמר וכל הדור ההוא שהם קכ"ג שנה אחרי מות לוי והיו א"כ כל השנים שעמדו בכבוד ובהשקט בארץ לא להם מאתים ועשרים שנה. ועמדו בשעבוד במצרים כל ימי עמרם בן קהת ק"ל שנה ושמונים שנה של משה הרי ר"י וספר הכתוב שראה יוסף לאפרים בני שלשים ולמנשה בנים שנים ולזה נתקיים מ"ש לו אביו ומולדתך אשר הולדת אחריהם כי הוא עצמו לא הוליד אלא מנשה ואפרים ולפי שהיה יודע יוסף מקבלת אביו ומחכמתו ג"כ שבניו וזרעו ישארו עבדים למצרים נחם אותם ודבר על לבם באמרו אנכי מת ר"ל לא אוכל להועיל לכם עוד אבל עכ"ז אל תתיאשו כי פקוד יפקוד אלדים אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע וגו' שהבטיחם על גאולתם ושתהיה במסות באותות ובמופתים בכח אלדי ולא ברצון המצרים והשביעם שכאשר פקוד יפקוד אלדי' אותם לגאלם יטלו עצמותיו ממצרים. ואמנם למה השתדלו יעקב ויוסף להקבר בארץ כנען כבר התעוררו חז"ל ואמרו למה האבות תובעים קבורת הארץ א"ר אלעזר דברים בגו מאי דברים בגו א"ר יהושע בן לוי התהלך לפני ה' בארצות החיים וגו' ר"ל שהשתדלו האבות בזה עם היות בו מן הטורח והעמל מה שלא יעלם כדי לשמור גופם שהוא תשמיש קדושה יען היתה קבלה בידם שארץ ישראל היא ארץ החיים שבה תחיית מתים וכל בני ישראל המתים חוצה לארץ יהיו מתגלגלים לזמן התחיה עד היותם בה. ולכן היה טרחם להיות נקברים שמה. וכבר יקשה על זה מה שאר"זל ששני חכמים ראוי ארון של מת שהיה בא מן חוצה לארץ להקבר בארץ א"ר אלעזר מה הועיל זה שיצאה נשמתו חוצה לארץ ובא להקבר בארץ קורא אני עליו ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם לא עליתם במיתתכם ותטמאו את ארצי הנראה מזה שהמת בחוצה לארץ לא די שלא הועיל לו להיותו נקבר בארץ אבל הוא חטא גדול שמטמא את הארץ ואיך א"כ יעקב ויוסף השביעו שאחר מיתתם יוליכו עצמותם להקבר בארץ. אבל התשובה על זה היא כי יש רבים מבני אדם שיבלו ימיהם בטוב בתורה ובמצוות ותמיד ילכו לפני ה' בארצות החיים ומפני דבקותם ושלמותם בחייהם הם ראויים להוליכם במותם לא"י ולקברם שמה והאנשים ההמה אינם מטמאים את הארץ כי היו גופותיהם תשמישי קדושה טהורים ונקיים והם המעותדים לתחיית המתים ולזה ראוי שיקברו בארץ החיים ויקומו מבלי גלגול ומבלי צער. ויש אנשים אחרים רבים מאד שיבלו בהבל ימיהם ורצים אחר התאוות הגשמיו' והם אשר בחייהם קרויים מתים וכאשר ימותו יצוו את בניהם לעשות צדקה ומתנות לאביונים מה שלא עשו בימיהם ומהם יצוו ויקברו אותם מעוטפים בציצית ותפילין בהיותם לובשים בחייהם צמר ופשתים יחדו. וכן יש מהם שיצוו שיוליכו את עצמותיהם להקבר בא"י בהיותם בחייהם מרחיקים ומואסים אותה כאלו בחייהם היו רשעים ובמותם נעשו צדיקים ומקימי המצוות. וידוע שזה דעת נפסד והוא לפי שהמצוות יעשו אותם החיים לא המתים וכאר"זל מאי דכתיב ועבד חפשי מאדוניו כיון שמת אדם נעשה חפשי מהמצוות ועל כיוצא בזה א"ר אלעזר בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי כי הנה על רשעי דורו אמר הנביא אותו פסוק שהיו מתחסדים במיתתם ולא בחייהם. וכבר אר"זל שלא יוכל אדם לעשות משעטנז מרדעת לחמורו אבל יוכל לעשות ממנו תכריכין למת. שהורו בזה שהמת הוא פטור מן המצות והחמור החי הוא יותר ראוי אליהם מהאיש המת ולכן לא יועיל לאדם הטוב אשר יעשה במותו אם בחייו לא היה נזהר בזה. הנה התבאר שהאבות הקדושים להיותם בחייהם טהורים וקדושים דבקים באל היה משתוקקים להקבר בארץ הקדושה היה נכון אליהם לצוות שאחרי מותם יוליכום להקבר שמה ושלא נאמר עליהם בחייכם לא עליתם במיתתכם ותבאו ותטמאו את ארצי כי הם בחייהם במחשבתם ותשוקתם היו עולים שמה תמיד ולכן במיתתם גופיהם שהיו תשמישי קדושה לא היו מטמאים את הארץ. והנה לא צוה יוסף שיקברוהו במערת המכפלה כמו שצוה אביו לפי שהיה יודע שלא יקברו שמה כי אם שלשת האבות ונשותיהם בלבד. וכן אמרו במכילתא שאמר יוסף אל אחיו וכשאתם מעלים אותי קברו אותו בכל מקום שתרצו מקובל אני שאיני נכנס בקבורת אבותי שלא יכנס בקבורותיה' אלא שלשת האבות ונשותיהם. ואחשוב אני עוד בזה שבעבור שכל השבטים ונשותיהם לא יוכלו להקבר במערה כי קצר המצע לכלם לכן יוסף לא בקש עליו שלא להתגאות על אחיו. וכן לא צוה יוסף את אחיו שמיד אחרי מותו יוליכוהו לארץ כנען לפי שידע שלא יתן פרעה מקום ולא רשות לזה אלא שיקבר במצרים לזכרון גדולתו ומעשיו וזהו מה שאמר וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים. וכבר נזכר בכתוב כי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה. ויצא מזה שהתמיד הוא בממשלתו ומעלתו שמונים שנה מבלי ירידה ולא השפלה כלל והוא דבר גדול ומבהיל מאד לא ראיתי כמוהו בכל ספורי דברי הימים אשר למלכי רומי שריו וסגניו ולשאר העמים. ופה נשלם פי' ספר בראשית הנקרא ספר הבריאה. כי בו ספרה התורה הבריאה הראשונה והשתלשלות הדורות ועניני האבות עד היות ישראל משועבדים במצרים. והשבח לאל המשובח ברוב התשבחו'. והשלמתי אותו בעיר נאפ"ולי רבתי בגוים שרתי במדינו' יפת נוף משוש וצבי היא לכל הארצות. שנת חמשת אלפים ומאתים ושמונים ושתים שנה סימנו ובית תפארתי אפא"ר תל"ח אמן: ישתבח העוזר האמתי אשר עד הנה עזרנו להשלים פירוש ספר בראשית הוא יעזרנו חיל להתחיל ולהשלים פירוש כל יתר ספרי תורתו ונגילה בישועתו. אמן. וכן יהי רצון:
