פסוק א:וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אדם כלשהו לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. קודם חש יעקב שקרבו ימיו למות, אך עכשיו היה חולה ממש. וַיִּקַּח יוסף אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.
פסוק ב:וַיַּגֵּד אדם כלשהו לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ. נראה שיוסף התגורר בעיר הבירה, שהיתה מרוחקת מארץ גושן, וביקוריו אצל אביו לא היו שכיחים. וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, במקום לשכב בה, משום שרצה לקבל את פני יוסף, ואולי גם מפני שישיבה הלמה יותר את אופי השיחה שרצה לנהל אתו.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁדַּי, כינוי לה׳ המבטא את עצמתו ואת גדולתו, נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז, בבית אל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיְבָרֶךְ אֹתִי.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר אֵלַי: ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם״. את שתי ההבטחות הללו קיבל יעקב בחלומו בבית אל בדרכו לחרן, ובחזון שנגלה לו באותו מקום לאחר שנים רבות, כאשר שב לכנען.
פסוק ה:למרות שהגדולות שהובטחו ליעקב טרם התגשמו, הן מעניקות לו את הכוח ואת הרשות לברך ולעצב את העניינים הנוגעים למשפחתו וארצו, ולהעבירן לצאצאיו, כאילו הן שלו כבר בהווה – וְעַתָּה, אחרי ההקדמה הזו ומכוח ההבטחה האמורה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם. אני מאמץ אותם אלי. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. בנך הראשון ובנך השני יהיו מעתה כבני הראשון ובני השני. נכדים מאומצים אלו יעלו בדרגה, ויינתן להם מעמד של בנים.
פסוק ו:וּמוֹלַדְתְּךָ, והילדים אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם. מנשה ואפרים היו בניו הגדולים של יוסף, שנולדו לפני תחילת שנות הרעב. גם אם בזמן הרעב לא נולדו לו ילדים, נולדו לו ילדים לאחר השנים הקשות. כיוון שהם צעירים עדיין, אין הם חשובים לעניין זה, ולכן לְךָ יִהְיוּ, הם יימנו עם משפחתך; אותם לא אאמץ כבנַי. עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. כאשר יחולקו הנחלות בין בני יעקב, הם ייספחו לאחיהם הגדולים יותר. מבחינת השבט והמורשת יכולים הם להימנות עם בני אפרים או מנשה. את שמותיהם של הבנים הללו אין אנו מזכירים עוד.
פסוק ז:וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, כששבתי משדה ארם, מֵתָה עָלַי רָחֵל אמך בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד היתה כִּבְרַת אֶרֶץ, מרחק מסוים לָבֹא אֶפְרָתָה ולא במקום יישוב. משום כך – וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם, לא באפרת עצמה אלא בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִיא – אפרת – בֵּית לָחֶם. כיוון שלא היה מעשי להביאה לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בחברון, קברתיה במקום פטירתה. ואכן, עד היום מצבת קבורת רחל המשוערת איננה בתוך העיר בית לחם, אלא מחוצה לה, ומן הסתם בעבר היתה רחוקה מהעיר עוד יותר.
פסוק ח:וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה? ייתכן שבגלל ריחוק מקום מושבו של יוסף ממקומו, הוא לא הרבה לפגוש את נכדיו. גם אם פגש את נכדיו כמה שנים קודם לכן, הם השתנו בינתיים; ומעבר לכך, ראייתו של יעקב הידרדרה, ועל כן לא זיהה אותם מיד.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם, אפרים ומנשה שהזכרת, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה, כאן. וַיֹּאמַר בהחלטיות: קָחֶם, הבא אותם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.
פסוק י:וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, מחמת זקנתו. בעבר כמעט לא היתה דרך לרפא את ירידת הראייה בזקנה. משנעכרה עדשת העין, יכול היה לקוי הראייה רק להבחין בין אור לחושך. לפיכך, יעקב לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אלא צללים. וַיַּגֵּשׁ יוסף אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם יעקב, וַיְחַבֵּק לָהֶם.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אחרי שנים כה רבות רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, לא ציפיתי, לא האמנתי לראות את פניך, וְהִנֵּה, לא זו בלבד אלא הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. בביטוי ההשתאות הזה, מחזק יעקב את עצמו לקראת הברכה.
פסוק יב:מנשה ואפרים, שהיו צעירים באותה עת, עמדו בינתיים בין ברכי יעקב. וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו. וַיִּשְׁתַּחוּ יוסף לְאַפָּיו אָרְצָה. יוסף לא השתחווה ליעקב אלא לה׳, כהכנה להתגלות.
פסוק יג:וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם, בנו הקטן, בִּימִינוֹ, כדי שיהיה מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, היושב מולו. יוסף הניח שהקטן צריך לעמוד משמאלו של אביו. וְאֶת מְנַשֶּׁה, בנו הגדול, בִשְׂמֹאלוֹ – מִימִין יִשְׂרָאֵל, וַיַּגֵּשׁ אותם קרוב אֵלָיו.
פסוק יד:ושלא כציפייתו של יוסף, שיעקב יושיט את ידיו הישר על ראשי הבנים – וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יד יְמִינוֹ, הסמוכה למנשה, וַיָּשֶׁת, ושם אותה עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא היה האח הַצָּעִיר. וְאֶת שְׂמֹאלוֹ של יעקב הניח עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. שִׂכֵּל, השתמש בידיו באופן מושכל, אֶת יָדָיו. המעשה כוון בעליל, כִּי הביא בחשבון שמְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.
פסוק טו:וַיְבָרֶךְ יעקב אֶת יוֹסֵף, אמנם הברכה התייחסה לבניו, אבל ברכת הבנים היא ממילא גם ברכה לאבות. וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו – אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה, שהוליך והנהיג אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק טז:הַמַּלְאָךְ, שליחו של האלוקים, הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, ששמר עלי עד כה, הוא יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים מכוחו של ה׳, שולחו. הברכה הראשונה: וְיִקָּרֵא בָהֶם, בבנים האלה, גם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי – אַבְרָהָם וְיִצְחָק. קודם לכן אימץ אותם כבניו, ועתה הוא מוסיף שהם יהיו המשך שמו ושם אבותיו. וכשם שאלוקיו הוליך את אבותיו ואותו כל ימיהם – כך יוליך את נכדיו אלו. וברכה נוספת: וְיִדְגּוּ לָרֹב, יתרבו כמו דגים בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
פסוק יז:בתוך כך, וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, יוסף הבחין בכך שאביו החליף את ידיו, ובמיוחד שם לב שימינו של יעקב מונחת על ראשו של אפרים, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו. יוסף ציפה שיעקב יעדיף את בכורו, מנשה. כיוון שיעקב היה כבד ראייה, ולא זיהה בעיניו את הדמויות שעמדו לפניו, חשב יוסף שהוא טעה. ושמא הורע ליוסף על כך שיעקב הבין אותו שלא כראוי, שהניח שיוסף עצמו החזיק את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו. כדי לתקן את מה שנראה לו כטעות – וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, אחז ביד אביו מלמטה, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.
פסוק יח:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה שאני מנסה לשים את ימינך על ראשו – הוא הַבְּכֹר. שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ.
פסוק יט:וַיְמָאֵן אָבִיו, יעקב סירב וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי מיהו הבכור, בְנִי, יָדַעְתִּי גם במצבי זה, כשראייתי כהה. אכן, אינני מונע ברכה מן הבכור, כי גַּם הוּא, מנשה, יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל. וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן, אפרים, יִגְדַּל מִמֶּנּוּ במספר צאצאיו ובעצמתו, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם, ימלא את העולם.
פסוק כ:וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. את צאצאי יברכו במלים האלה: ״יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה״. וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. בניסוח הברכה מקדים אפרים את מנשה, וכך גם בפועל, למרות שמנשה היה האח הבכור, הוא נעשה האח המשני.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, ולא אשוב אל הארץ בכוחות עצמי. אמנם כעת בניו אינם מנועים לשוב לארץ כנען, ובכל זאת יעקב יודע בנבואתו שהם לא ישובו לשם בשנים הקרובות. אך הוא מבשר לבנו: וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם, ולבסוף – וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.
פסוק כב:כיוון שכך, מכוחי כאב וכמוריש, אני מוסיף לך מתנה יתרה מעבר לירושות אחיך – וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ. במקום נחלה אחת, ינחלו בניך שתי נחלות. זוהי משמעותה המעשית העיקרית של מתנת אימוצם של אפרים ומנשה כשבטי ישראל. אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי. ייתכן שמלים אלה ואזכורה של שכם, מרמזים לכך שיעקב מעניק את העיר שכם ליוסף. ואכן עיר זו היתה בנחלת בניו לדורות, ושם נקבר יוסף.
