לאלהי אביו יצחק חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. ב"ר וכתב הרב ולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם והרמב"ן ז"ל טען ואמ' ואיננו מספיק שהראוי לומ' לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק ובתפלתו אמר אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאמר באברהם ויבן מזבח לה' ואין צורך לפרש בו יותר עכ"ד: ונראה לי שאינה טענה כי אין פי' ולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם ולפיכך תלה הכבוד ביצחק ולא באברהם היותר זקן והיותר נכבד מיצחק שכלם מתייחסי' אליו עד שיטעון שהיה ראוי לכלול שניהם יחד במלת אבותיו דאדרבה אם היה תולה הכבוד לאבי אביו ולא לאביו היתה הקושיא למה תלה הכבוד באבי אביו ולא באביו שהוא היותר קרוב לו כי כן דרך העולם לתת הגדולה והכבוד למי שהוא היותר קרוב לו אלא ה"פ למה לא תלה האלהות לאבי אביו שעל ידו נתפרסם בעולם אבל תלה אותו לאביו שהוא טפל לו שלפי זה שוב אין לטעון למה לא אמר לאלהי אבותיו לכלול לאביו ולאבי אביו יחד והשיבו בזה שאף על פי שהיה ראוי לתלות האלהות לאברהם שהוא העקר בפרסום האלהות ולא ביצחק שקבל מאביו מ"מ כיון שנמשך מזה כבוד לאותו שתולה בו האלהות בחר לתלות הכבוד ההוא לאביו יותר מלתלו' אותו לזקנו מפני שחייב אדם יותר בכבוד אביו מכבוד זקנו:
ובנות בניו סרח בת אשר ויוכבד בת לוי. ולא נזכרה ביורדי מצרים מפני שעדיין לא נולדה עד עת כניסתן למצרים והיא בכלל הבאים מצרימה מפני שנולדה בין חומותיה טרם בואם מצרימה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ומה ירבה בבנותיו ולא זכר מה שפירש הרב גבי ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ורבי נחמי' אמר כנעניות היו ואין אדם נמנע מלקרא לכלותיו בנותיו:
הבאים מצרימה על שם השעה קורא להם הכתוב באים. פי' מה שנכתב הבאים כשכתב משה רבינו התורה שכבר באו קודם ממנו קרוב לר"נ שנה הוא מפני שכתב הענין כאילו היה באותה שעה:
בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני. לא כנענית ממש דאפשר בא אברהם והזהיר את יצחק בא יצחק והזהיר את יעקב ושמעון בנו אזיל ונסיב דכי האי גונא פריך בפסחים פרק אלו עוברין גבי וירא שם יהודה בת איש כנעני ותרצו מאי כנעני תגרא וה"ה נמי דהוה מצי לפרושי כנענית דהכא תגרית שהיתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה אלא משום דכתיב גבי דינה ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו שלא היה צריך לכתבו ודרשו בבראשית רבה רבי יודן אומר גוררין היו אות' ויוצאין ואמר רבי חוניא שהיתה אומר' אנה אוליך את חרפתי ולא רצתה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה הוכרח לפרש כן. אך קשה איך נשאה שמעון שהיא אחותו מאב ומאם בשלמא לשאר השבטים שנשאו התאומו' שנולדו עם כל שבט ושבט אליבא דרבי יהודה איכא למימר שבני לאה נשאו תאומות השבטים של שאר האמהות והשבטים של שאר האמהות נשאו תאומות השבטים של בני לאה אלא שמעון היאך נשא את דינה שהיא אחותו מאב ואם. יש לומר דרבי חוניא שדרש זאת האגדה לא סבר לה להא דרבי אליעזר דאמר אחותו מן האם אסורה לבני נח אלא כר' עקיבא דאמר אחותו בין מן האב בין מן האם מותרת שכל ערוה שאין ב"ד ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליה כדאיתא בסנהדרין פרק ארבע מיתות והא דקאמר ליה אברהם לאבימלך וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי לאו למימרא דאלו היתה בת אמו היתה אסורה לו דהא לאו אחותו הואי אלא בת אחיו וכיון דהכי הוא ל"ש מן האב ול"ש מן האם שריא אלא הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאמא והכי איתא בפרק ארבע מיתות ופרש"י כלומר בת אחי מן האב היא ולא בת אחי מן האם ולאו משום איסורא והיתירא קאמר ליה הכי אלא כדי לתקוני דבוריה קמא דקאמר אחותי היא והכי קאמר ליה אחותי בת אחי הוא דבת אחי בן אבי היא וקרי ליה אחותי דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אבי והא דקאמר ליה אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אבוה אחוה מן האם הוה אסיר' אלא קושטא דמילתא קאמר ליה ומה שפרש"י לעיל גבי וגם אמנה אחותי בת אבי היא ובת אב מותרת לבן נח אתיא אליבא דר' אליעזר דאמר אחותו מן האם אסורה לבני נח ועמרם שנשא את דודתו מוקי לה בפרק ארבע מיתות אליבא דר' אליעזר דהלכתא כותיה באחות אביו מן האב ולא מן האם אבל הכא פירש בן הכנענית אליבא דרבי חוניא שסובר כרבי עקיבא דלא כהלכתא משום דפשוטי המקראות דבן הכנענית דהכא וויקחו את דינה דהתם מתישבי' יותר אליבא דרבי חוניא וכבר כתב הרב שכונתו בפירוש התורה הוא שלא להביא מהמדרשות רק אותן שהן על פי ישובו של מקרא:
ואלה בני לאה ואת דינה בתו הזכרים תלה בלאה והנקב' תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו'. במסכת נדה פרק המפלת ופירשה רבי צדוק לבריית' דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו' מהכא וליכא לאקשויי אי הכי למה לי קרא דכי תזריע דיליף מינה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו' כדר' יצחק בפ' המפלת תיפוק לי מהכא דאיכא למימר דאי לאו קרא דתזריע וילדה לא הוה שמעינן מהכא אשה מזרע' תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דה"א הא דתלה הכתוב הזכרים בלאה היא משום דאי אפשר לתלותם ביעקב משום דמשמע אלה לבדם בני יעקב ותו לא ומה שתלה הנקבה בזכר הוא מפני שלא היתה לו ליעקב נקבה אחרת זולתה ותלה אותה באב כמנהג השתא דכתב קרא דכי תזריע וילדה זכר דמשמע שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר למדנו שמה שתלה פה הזכרים בנקב' אינו אלא מפני שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומינה מה שתלה הנקבה בזכר אינו אלא מפני שכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה ואי לאו קרא דאלה בני לאה ואת דינה בתו לא הוה שמעינן מקר' דתזריע וילדה זכר אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר אבל לא כשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דה"א ל"ש הזריעו שניהם בבת אחת ל"ש הזריע האיש תחלה לעולם יולדת נקבה השתא דכתי' ואת דינה בתו ותלה הנקב' בזכר למדנו שקדימת זריעתו לזריעתה גרמה לידתה של נקבה אבל כששניהם הזריעו בבת אחת אין שם לא זכר ולא נקבה שכל אחד מבטל את חברו. ומה ששנו בפרק המפלת תנו רבנן בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה ולא פירשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופירשו אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הנקבו' בזכר והזכרים בנקבה לומר לך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה דמשמע דמהאי קרא לחודי' הוא דמפיק לה שמא י"ל דר' צדוק נמי אקרא דכי תזריע הוא דקא סמוך ובחר להביא קרא דאלה בני לאה ולא קרא דכי תזריע וילדה זכר משו' דמקר' דאלה בני לאה ואת דינה בתו למדנו שניהם יחד כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכשהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה אבל מקר' דתזריע וילדה זכר ליכא למשמע מיניה אלא כשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וא"ת והא דינה זכר היתה ונהפכה לנקבה כדפרש"י גבי ותקרא את שמהדינה בב"ר אמרו עיקר ברייתה של דינה זכר היה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף יי' לי בן אחר נעשת נקבה. י"ל דאע"פ כן כיון שהיתה עתה נקבה ותלה אותה בזכר אף על פי שעקר בריית' היה זכר דרשינן מינה שפיר איש מזריע תחלה יולדת זכר:
צריכין אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים שהרי לא נמנו. לא שמעתי פירושו דכיון דכתיב מלבד נשי בני יעקב הרי הוא כאילו אמר כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו ששים ושש ועם נשי בני יעקב שבעים ושמנה גם לא שמעתי טעם נכון על מלבד נשי בני יעקב אליבא דרבי נחמיה דאמר כנעניות היו דמהי תיתי לרבויינהו אדאצטריך קרא למעוטינהו והא כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו כתיב והכנעניות אינן מיוצאי ירכו ועוד אם מתו לפני ירידתן למצרים למה הוצרך הכתוב לומר מלבד נשי בני יעקב והלא כל הנפש הבאה כתיב והמתים אינם מהבאים:
ויאסר הוא בעצמו אסר הסוסים למרכבה. לא בצווי כמו ויבן שלמה את הבית דאם כן ויאסר למה לי וכי תעלה על דעתך שהלך ברגליו ועוד הוה ליה למכתב וירכב יוסף את מרכבתו ויעל לקרא' אביו ומסתמא אסרו ומה שהאריך לומר אסר הסוסים למרכבה הוא מפני שאינו נופל האסירה רק בסוסי המרכבה כדכתיב כי אם הסוס אסור לא במרכבה עצמה:
וירא אליו יוסף נראה אל אביו. לא אביו אל יוסף דא"כ יהיה ויאסר ויעל שב אל יוסף ווירא אליו שב אל ישראל אביו וויפול על צואריו ויבך שב אל יוסף על פי קבלת רז"ל שאמרו אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף מפני שהיה קורא ק"ש ואין זה נכון מדרך הלשון ומה שנסתפקו רבותי' ז"ל במכילתא גבי ויצא משה לקראת חותנו וישתחו מי השתחוה למי עד שהוצרכו להביא ראיה מאיש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה ולא אמרו שהוא משה מדכתיב לעיל מיניה ויצא משה ואין מדרך הלשון שיהיה ויצא מורה על משה וישתחו וישק לו שב על יתרו הוא מפני שלא חזר אחר זה אל משה כמו שחזר פה אחר וירא אליו אל יוסף. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי טעם בוירא אליו כי בידוע שנתראו פנים כאשר נפל על צוארו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידו כמו שכתוב ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו והשעה הזאת ראויה יותר להשתחוות לו עכ"ד. אין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען למה אמר וירא אליו כי בידוע הוא שנתראו פנים כאשר נפל על צוארו הנה מצאנו כיוצא בזה אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ובידוע שמאחר שברכו נראה אליו רק כן דרך הלשון כי רחוק הוא לומר שלולא נראה אלי היה עולה על הדעת שברך אותי על ידי שליח כי לא נזכר בכתוב שהיה בימים ההם נביא אחר זולתו. ומה שטען עוד שאין מדרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידו אינה טענה כי יותר כבוד הוא שיפול יוסף על צוארי אביו בהיותו מלך אע"פ שהוא בנו ממה שיפול בנימין שהי' הדיוט על צוארי יוסף הגדול ממנו והחשוב עליו כאב והיותו מלך. ומה שטען עוד שהשעה הזו יותר ראוי' להשתחוות לו מהשעה שהשתחווה לו כשהוציא בניו מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה איננה טענה כי השעה הזו שהיתה תחלת ההראות אחרי כ"ב שנה ואחרי כ"כ צרות שעברו עליו שהיתה עת העלבון היתה ראויה אל הבכי ואל הנפילה אל הצואר יותר מהשתחויה והכבוד ושהעת של לקיחת הברכות מאביו הוא ובניו היתה יותר ראויה אל ההשתחויה והכבוד מהבכי והנפילה על הצואר:
על צואריו עוד לשון הרבות בכיה וכן כי לא על איש ישים עוד. והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאינו כן כי כל עוד בכתוב תוספת על עיקר הוא ואיננו כמו הרבה ופי' כי לא על איש ישים עוד שישים עליו כפי חטאיו ולא יותר ונ"ל שזה הפי' עצמו שפי' הרמב"ן ז"ל הוא הפי' שכיון גם הרב בפירושו שכך נראה מאמרו בפי' לא על איש ישים עוד וכתב אחר זה אף כאן הרבה והוסיף בכי' על הרגיל שפירושו הוסיף על העקר ומה שאמר ולשון רבוי הוא פירושו רבוי על העיקר והוא התוספת וכן מה שאמר שהוא לשון הרבות בכיה פירוש בכיה נוספת על המנהג הנהוג כי דבריו האחרונים מוכיחם על זה:
אמותה הפעם פשוטו כתרגומו. שתרגם אילו אנא מאית הדא זימנא מתנחם אנא בתר דחזתינון לאפך לא שבקש למות מאחר שזכה לראות פניו כפי המובן ממנו דאדרבה מאחר שזכה וראה את פניו ראוי להתפלל שיחיה ויאריך ימים כדי לשמח עם בנו שמתאבל עליו כל כך שנים:
ומדרשו מעתה לא אמות רק הפעם. פי' פעם אחת בלבד דהיינו בעה"ז לא שיתבעני השם מיתתך פעם שנית בעה"ב:
ואמרה אליו אחי וגו' ועוד אומר לו והאנשים רועי צאן. פי' אין כל זה המאמר שמתחלת אחי ובית אבי עד וכל אשר להם הביאו דבור אחד עד שתהיה מלת ואומרה אליו שב אל אחי ובית אבי באו אלי ועל והאנשים רועי צאן גו' אבל דבור אחי ובית אבי באו אלי הוא דבור בפני עצמו ודבור והאנשים רועי צאן עד וכל אשר להם הביאו דבור בפני עצמו ולכן צריך לומר שני פעמים ואמרה אחת בעד אחי ובית אבי והוא הכתוב ואחת בעד והאנשי' רועי צאן:
בעבו' תשבו בארץ גושן והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה וכשתאמרו לו כו' ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם. הוסיף בין מאמר בעבור תשבו בארץ גושן ובין מאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן שתי תוספות תוספת והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה ותוספת וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאים במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם מפני שמאמר בעבור תשבו בארץ גושן יש לו שתי בחינות שיזכו הם לשב' שם ושיסכי' פרעה להושיבכם שם ומאומרם לפרעה אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה יחוייב שירחיק אתכם מעליו כי תועב' מצרים כל רועי צאן ויושיבכם בקצה ארץ מצרים שהיא ארץ גושן וכשיושיבכם שם תזכו אתם בזה מפני שהיא צריכה לכם למקניכם הרי שעם תוספת והיא צריכה לכם הודיענו התועלת המגיע להם מישיבת ארץ גושן עד שיפול עליה בעבור תשבו בארץ גושן המורה שזהו מבוקשם ועם תוספת וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאים במלאכה אחר' ירחיקכם מעליו הודיענו מאי זה טעם חייב ממאמר אנשי מקנה היו עבדיך שיושיבכם פרעה בארץ גושן עד שאמר בעבור תשבו בארץ גושן ושיעור הכתוב כן הוא ואמרת' אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור שיושיבכם בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן ובעבור זה תשבו בארץ גושן שהיא צריכם לכם:
