א בַּשָּׁנָ֣ה הַ֠תְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּ֨הוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָ֜ה בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂרִ֗י בָּ֠א נְבוּכַדְרֶאצַּ֨ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֤ל וְכָל־חֵילוֹ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיָּצֻ֖רוּ עָלֶֽיהָ׃ ב בְּעַשְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ לְצִדְקִיָּ֔הוּ בַּחֹ֥דֶשׁ הָרְבִיעִ֖י בְּתִשְׁעָ֣ה לַחֹ֑דֶשׁ הָבְקְעָ֖ה הָעִֽיר׃ ג וַיָּבֹ֗אוּ כֹּ֚ל שָׂרֵ֣י מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ בְּשַׁ֣עַר הַתָּ֑וֶךְ נֵרְגַ֣ל שַׂר־אֶ֠צֶר סַֽמְגַּר־נְב֞וּ שַׂר־סְכִ֣ים רַב־סָרִ֗יס נֵרְגַ֤ל שַׂר־אֶ֙צֶר֙ רַב־מָ֔ג וְכָל־שְׁאֵרִ֔ית שָׂרֵ֖י מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ ד וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁ֣ר רָ֠אָם צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְכֹ֣ל ׀ אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה וַֽ֠יִּבְרְחוּ וַיֵּצְא֨וּ לַ֤יְלָה מִן־הָעִיר֙ דֶּ֚רֶךְ גַּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ בְּשַׁ֖עַר בֵּ֣ין הַחֹמֹתָ֑יִם וַיֵּצֵ֖א דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָֽה׃ ה וַיִּרְדְּפ֨וּ חֵיל־כַּשְׂדִּ֜ים אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֣גוּ אֶת־צִדְקִיָּהוּ֮ בְּעַֽרְב֣וֹת יְרֵחוֹ֒ וַיִּקְח֣וּ אֹת֗וֹ וַֽ֠יַּעֲלֻהוּ אֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּ֧ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל רִבְלָ֖תָה בְּאֶ֣רֶץ חֲמָ֑ת וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ מִשְׁפָּטִֽים׃ ו וַיִּשְׁחַט֩ מֶ֨לֶךְ בָּבֶ֜ל אֶת־בְּנֵ֧י צִדְקִיָּ֛הוּ בְּרִבְלָ֖ה לְעֵינָ֑יו וְאֵת֙ כָּל־חֹרֵ֣י יְהוּדָ֔ה שָׁחַ֖ט מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ ז וְאֶת־עֵינֵ֥י צִדְקִיָּ֖הוּ עִוֵּ֑ר וַיַּאַסְרֵ֙הוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם לָבִ֥יא אֹת֖וֹ בָּבֶֽלָה׃ ח וְאֶת־בֵּ֤ית הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־בֵּ֣ית הָעָ֔ם שָׂרְפ֥וּ הַכַּשְׂדִּ֖ים בָּאֵ֑שׁ וְאֶת־חֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִַ֖ם נָתָֽצוּ׃ ט וְאֵת֩ יֶ֨תֶר הָעָ֜ם הַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּעִ֗יר וְאֶת־הַנֹּֽפְלִים֙ אֲשֶׁ֣ר נָפְל֣וּ עָלָ֔יו וְאֵ֛ת יֶ֥תֶר הָעָ֖ם הַנִּשְׁאָרִ֑ים הֶגְלָ֛ה נְבֽוּזַר־אֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים בָּבֶֽל׃ י וּמִן־הָעָ֣ם הַדַּלִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר אֵין־לָהֶם֙ מְא֔וּמָה הִשְׁאִ֛יר נְבוּזַרְאֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם כְּרָמִ֥ים וִֽיגֵבִ֖ים בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ יא וַיְצַ֛ו נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל עַֽל־יִרְמְיָ֑הוּ בְּיַ֛ד נְבוּזַרְאֲדָ֥ן רַב־טַבָּחִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יב קָחֶ֗נּוּ וְעֵינֶ֙יךָ֙ שִׂ֣ים עָלָ֔יו וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֣וּמָה רָּ֑ע כִּ֗י אם כַּֽאֲשֶׁר֙ יְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֔יךָ כֵּ֖ן עֲשֵׂ֥ה עִמּֽוֹ׃ יג וַיִּשְׁלַ֞ח נְבֽוּזַרְאֲדָ֣ן רַב־טַבָּחִ֗ים וּנְבֽוּשַׁזְבָּן֙ רַב־סָרִ֔יס וְנֵרְגַ֥ל שַׂר־אֶ֖צֶר רַב־מָ֑ג וְכֹ֖ל רַבֵּ֥י מֶֽלֶךְ־בָּבֶֽל׃ יד וַיִּשְׁלְחוּ֩ וַיִּקְח֨וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֜הוּ מֵחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֗ה וַיִּתְּנ֤וּ אֹתוֹ֙ אֶל־גְּדַלְיָ֙הוּ֙ בֶּן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֔ן לְהוֹצִאֵ֖הוּ אֶל־הַבָּ֑יִת וַיֵּ֖שֶׁב בְּת֥וֹךְ הָעָֽם׃ טו וְאֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הָיָ֣ה דְבַר־יְהוָ֑ה בִּֽהְיֹת֣וֹ עָצ֔וּר בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָ֖ה לֵאמֹֽר׃ טז הָל֣וֹךְ וְאָמַרְתָּ֡ לְעֶבֶד־מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י לֵאמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִי֩ מבי (מֵבִ֨יא) אֶת־דְּבָרַ֜י אֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את לְרָעָ֖ה וְלֹ֣א לְטוֹבָ֑ה וְהָי֥וּ לְפָנֶ֖יךָ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ יז וְהִצַּלְתִּ֥יךָ בַיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָ֑ה וְלֹ֤א תִנָּתֵן֙ בְּיַ֣ד הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָג֖וֹר מִפְּנֵיהֶֽם׃ יח כִּ֤י מַלֵּט֙ אֲמַלֶּטְךָ֔ וּבַחֶ֖רֶב לֹ֣א תִפֹּ֑ל וְהָיְתָ֨ה לְךָ֤ נַפְשְׁךָ֙ לְשָׁלָ֔ל כִּֽי־בָטַ֥חְתָּ בִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הסיפור על קורות ירמיהו נקטע כאן במספר פסוקים המתארים את סופה של הממלכה. ותחילה סיכום היסטורי: בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי, החודש שייקרא טבת, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְכָל־חֵילוֹ אֶל־יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ.
פסוק ב:
בְּעַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בשנה האחת-עשרה לְצִדְקִיָּהוּ, כשנה וחצי אחר שהתחיל המצור, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי, תמוז בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה חומת הָעִיר.
פסוק ג:
הצבא הבבלי נכנס לעיר. וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל שהשתתפו במערכה, וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ, אחד משערי העיר. כנראה קיימו שם ישיבה חגיגית עם כניסתם לירושלים כדי לכלכל את צעדיהם הבאים. שמות השרים ותואריהם: נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר־נְבוֹ. נרגל הוא שמו של אל המלחמה הבבלי, וכן נבו הוא אחד מאלילי בבל. שַׂרְסְכִים רַב־סָרִיס, משרה רמה בחצר מלך בבל, נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב־מָג, הממונה על הקוסמים. וְכָל־שְׁאֵרִית, שאר שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל.
פסוק ד:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה — וַיִּבְרְחוּ. קשה להטיל מצור שיקיף את העיר מכל צדיה באותה מידה של הקפדה, אפילו בעיר לא גדולה כמו ירושלים. נראה שהצבא הבבלי ניסה לפרוץ פנימה דרך מקומות מסוימים בחומה; ולמרות שהבבלים חנו גם כנגד מקומות אחרים, עדיין נשארו פערים בהידוק הכוחות, ומשם הצליחו לחמוק מהעיר. וַיֵּצְאוּ הוא ופמלייתו בלַיְלָה מִן־הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם, וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ, לכיוון הָעֲרָבָה. כנראה ניסה להגיע לעבר הירדן.
פסוק ה:
וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת־צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ. צדקיהו המלך לא ברח לבד אלא לווה במשפחתו ופמלייתו. ייתכן שאילו ברח כאדם פרטי שזהותו אינה ידועה, היה עולה בידו לחמוק מן הכשדים, אבל הוא לא עשה כן ולכן נתפס. וַיִּקְחוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת. נבודראצר לא השתתף בעצמו במצור הממושך על העיר, שהייתה קטנה יחסית, ואולי שהה בה רק בתחילתו. באותה שעה ישב בבסיסו המרוחק בצפון סוריה, ולשם הביאו את צדקיהו. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים. נבוכדנאצר, שהוא שהמליך את צדקיהו וקיבל את התחייבותו לנאמנות, האשים את צדקיהו בבגידה, בהפרת הברית ובחילול שבועת האמונים שלו.
פסוק ו:
על כן — וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו, כדי שיראה מה עולה בגורלם, וְאֵת כָּל־חֹרֵי, שרי, אצילי יְהוּדָה, שהיו מהמנהיגים שהתנגדו בתוקף לבבל אשר ברחו עם צדקיהו או נתפסו בפני עצמם, שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל לפניו.
פסוק ז:
ולאחר מכן אֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, בשלשלאות נחושת לָבִיא, להביא אֹתוֹ בָּבֶלָה אזוק כשבוי.
פסוק ח:
ובינתיים בירושלים אֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּית הָעָם, בתי העם. או: בתים שמתאספים בהם, כגון בתי כנסת ואולי בית המקדש, שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ. וְאֶת־חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ, הרסו.
פסוק ט:
וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, שהרי הבבלים לא הרגו את כל התושבים, וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו, אלו שעברו לצד האויב, כפי שיעץ ירמיהו, וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים מחוץ לירושלים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, שר גדול הממונה על הענשת אנשים וטביחתם, כתפקיד שמילא פוטיפר סריס פרעה בזמנו, לבָּבֶל.
פסוק י:
וּמִן־הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם מְאוּמָה, הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. שלא כאשורים, שהגלו עמים שלמים, הבבלים בחרו להגלות את השכבה העליונה של החברה בלבד. בגלות הראשונה של יהויכין לקחו הבבלים עמם את מנהיגי המדינה, ועכשיו הם חזרו והגלו שכבה נוספת של מנהיגים, אנשי צבא ובעלי רכוש. נבוזראדן השאיר בארץ רק את דלת העם — חסרי רכוש שאין בכוחם להתעצם, וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים, שדות לעיבוד בַּיּוֹם הַהוּא. הוא חילק ביניהם שטחים חקלאיים על מנת שיישארו במקום, שכן לא רצה שהארץ תהפוך שממה.
פסוק יא:
ועתה לקורות ירמיהו כאשר נלכדה ירושלים: וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־יִרְמְיָהוּ, שאותו הפקיד בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לֵאמֹר׃
פסוק יב:
קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים, השגח עָלָיו, וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע, כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ — כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ. עליך להעניק לו את כל החופש להחליט על צעדיו.
פסוק יג:
וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, שהיה כנראה המפקד המקומי של הצבא הבבלי והממונה מטעם המלך על כל ענייני הארץ, וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב־סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב־מָג וְכֹל רַבֵּי, גדולי מֶלֶךְ־בָּבֶל כדי להוציא את ירמיהו בכבוד גדול.
פסוק יד:
וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה, שבה היה עצור, וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן לְהוֹצִאֵהוּ מחצר המטרה אֶל־הַבָּיִת. את גדליה התכוונו הבבלים למנות כנציב מטעמם בארץ יהודה, ובידיו נתנו את ירמיהו לאחר שחרורו. וַיֵּשֶׁב ירמיהו בְּתוֹךְ הָעָם.
פסוק טו:
וְאֶל־יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר־ה' בִּהְיֹתוֹ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר׃
פסוק טז:
הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ לְעֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי, שהעלה אותך מהבור בניגוד להחלטת השרים, לֵאמֹר: כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא אֶת־דְּבָרַי אֶל־הָעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה, וְהָיוּ, יתרחשו הנבואות הללו לְפָנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא,
פסוק יז:
וְהִצַּלְתִּיךָ בַיּוֹם־הַהוּא, נְאֻם־ה', וְלֹא תִנָּתֵן בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אַתָּה יָגוֹר, ירא מִפְּנֵיהֶם.
פסוק יח:
כִּי מַלֵּט אֲמַלֶּטְךָ, וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל, וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל כִּי־בָטַחְתָּ בִּי. נְאֻם־ה'.