א וַֽיְהִי֙ בַּשָּׁנָ֣ה הָרְבִיעִ֔ת לִיהוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה הָיָ֞ה הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב קַח־לְךָ֮ מְגִלַּת־סֵפֶר֒ וְכָתַבְתָּ֣ אֵלֶ֗יהָ אֵ֣ת כָּל־הַדְּבָרִ֞ים אֲשֶׁר־דִּבַּ֧רְתִּי אֵלֶ֛יךָ עַל־יִשְׂרָאֵ֥ל וְעַל־יְהוּדָ֖ה וְעַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם מִיּ֞וֹם דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ מִימֵ֣י יֹאשִׁיָּ֔הוּ וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ג אוּלַ֤י יִשְׁמְעוּ֙ בֵּ֣ית יְהוּדָ֔ה אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י חֹשֵׁ֖ב לַעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם לְמַ֣עַן יָשׁ֗וּבוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֔ה וְסָלַחְתִּ֥י לַעֲוֺנָ֖ם וּלְחַטָּאתָֽם׃ ד וַיִּקְרָ֣א יִרְמְיָ֔הוּ אֶת־בָּר֖וּךְ בֶּן־נֵֽרִיָּ֑ה וַיִּכְתֹּ֨ב בָּר֜וּךְ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֗הוּ אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֧י יְהוָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלָ֖יו עַל־מְגִלַּת־סֵֽפֶר׃ ה וַיְצַוֶּ֣ה יִרְמְיָ֔הוּ אֶת־בָּר֖וּךְ לֵאמֹ֑ר אֲנִ֣י עָצ֔וּר לֹ֣א אוּכַ֔ל לָב֖וֹא בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ ו וּבָאתָ֣ אַתָּ֡ה וְקָרָ֣אתָ בַמְּגִלָּ֣ה אֲשֶׁר־כָּתַֽבְתָּ־מִפִּי֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י יְהוָ֜ה בְּאָזְנֵ֥י הָעָ֛ם בֵּ֥ית יְהוָ֖ה בְּי֣וֹם צ֑וֹם וְגַ֨ם בְּאָזְנֵ֧י כָל־יְהוּדָ֛ה הַבָּאִ֥ים מֵעָרֵיהֶ֖ם תִּקְרָאֵֽם׃ ז אוּלַ֞י תִּפֹּ֤ל תְּחִנָּתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָרָעָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ ח וַיַּ֗עַשׂ בָּרוּךְ֙ בֶּן־נֵ֣רִיָּ֔ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא לִקְרֹ֥א בַסֵּ֛פֶר דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ ט וַיְהִ֣י בַשָּׁנָ֣ה הַ֠חֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִ֨ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֔י קָרְא֨וּ צ֜וֹם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה כָּל־הָעָ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְכָל־הָעָ֗ם הַבָּאִ֛ים מֵעָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃ י וַיִּקְרָ֨א בָר֥וּךְ בַּסֵּ֛פֶר אֶת־דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֵּ֣ית יְהוָ֑ה בְּלִשְׁכַּ֡ת גְּמַרְיָהוּ֩ בֶן־שָׁפָ֨ן הַסֹּפֵ֜ר בֶּחָצֵ֣ר הָעֶלְי֗וֹן פֶּ֣תַח שַׁ֤עַר בֵּית־יְהוָה֙ הֶֽחָדָ֔שׁ בְּאָזְנֵ֖י כָּל־הָעָֽם׃ יא וַ֠יִּשְׁמַ֗ע מִכָ֨יְהוּ בֶן־גְּמַרְיָ֧הוּ בֶן־שָׁפָ֛ן אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה מֵעַ֥ל הַסֵּֽפֶר׃ יב וַיֵּ֤רֶד בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ עַל־לִשְׁכַּ֣ת הַסֹּפֵ֔ר וְהִ֨נֵּה־שָׁ֔ם כָּל־הַשָּׂרִ֖ים יֽוֹשְׁבִ֑ים אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֡ר וּדְלָיָ֣הוּ בֶן־שְׁ֠מַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָ֨ן בֶּן־עַכְבּ֜וֹר וּגְמַרְיָ֧הוּ בֶן־שָׁפָ֛ן וְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־חֲנַנְיָ֖הוּ וְכָל־הַשָּׂרִֽים׃ יג וַיַּגֵּ֤ד לָהֶם֙ מִכָ֔יְהוּ אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שָׁמֵ֑עַ בִּקְרֹ֥א בָר֛וּךְ בַּסֵּ֖פֶר בְּאָזְנֵ֥י הָעָֽם׃ יד וַיִּשְׁלְח֨וּ כָל־הַשָּׂרִ֜ים אֶל־בָּר֗וּךְ אֶת־יְהוּדִ֡י בֶּן־נְ֠תַנְיָהוּ בֶּן־שֶׁלֶמְיָ֣הוּ בֶן־כּוּשִׁי֮ לֵאמֹר֒ הַמְּגִלָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤אתָ בָּהּ֙ בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֔ם קָחֶ֥נָּה בְיָדְךָ֖ וָלֵ֑ךְ וַ֠יִּקַּח בָּר֨וּךְ בֶּן־נֵרִיָּ֤הוּ אֶת־הַמְּגִלָּה֙ בְּיָד֔וֹ וַיָּבֹ֖א אֲלֵיהֶֽם׃ טו וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו שֵׁ֣ב נָ֔א וּקְרָאֶ֖נָּה בְּאָזְנֵ֑ינוּ וַיִּקְרָ֥א בָר֖וּךְ בְּאָזְנֵיהֶֽם׃ טז וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעָם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים פָּחֲד֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־בָּר֔וּךְ הַגֵּ֤יד נַגִּיד֙ לַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יז וְאֶ֨ת־בָּר֔וּךְ שָׁאֲל֖וּ לֵאמֹ֑ר הַגֶּד־נָ֣א לָ֔נוּ אֵ֗יךְ כָּתַ֛בְתָּ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִפִּֽיו׃ יח וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ בָּר֔וּךְ מִפִּיו֙ יִקְרָ֣א אֵלַ֔י אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַאֲנִ֛י כֹּתֵ֥ב עַל־הַסֵּ֖פֶר בַּדְּיֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֤וּ הַשָּׂרִים֙ אֶל־בָּר֔וּךְ לֵ֥ךְ הִסָּתֵ֖ר אַתָּ֣ה וְיִרְמְיָ֑הוּ וְאִ֥ישׁ אַל־יֵדַ֖ע אֵיפֹ֥ה אַתֶּֽם׃ כ וַיָּבֹ֤אוּ אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חָצֵ֔רָה וְאֶת־הַמְּגִלָּ֣ה הִפְקִ֔דוּ בְּלִשְׁכַּ֖ת אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֑ר וַיַּגִּ֙ידוּ֙ בְּאָזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֖ת כָּל־הַדְּבָרִֽים׃ כא וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהוּדִ֗י לָקַ֙חַת֙ אֶת־הַמְּגִלָּ֔ה וַיִּ֨קָּחֶ֔הָ מִלִּשְׁכַּ֖ת אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֑ר וַיִּקְרָאֶ֤הָ יְהוּדִי֙ בְּאָזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּבְאָזְנֵי֙ כָּל־הַשָּׂרִ֔ים הָעֹמְדִ֖ים מֵעַ֥ל הַמֶּֽלֶךְ׃ כב וְהַמֶּ֗לֶךְ יוֹשֵׁב֙ בֵּ֣ית הַחֹ֔רֶף בַּחֹ֖דֶשׁ הַתְּשִׁיעִ֑י וְאֶת־הָאָ֖ח לְפָנָ֥יו מְבֹעָֽרֶת׃ כג וַיְהִ֣י ׀ כִּקְר֣וֹא יְהוּדִ֗י שָׁלֹ֣שׁ דְּלָתוֹת֮ וְאַרְבָּעָה֒ יִֽקְרָעֶ֙הָ֙ בְּתַ֣עַר הַסֹּפֵ֔ר וְהַשְׁלֵ֕ךְ אֶל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֣ר אֶל־הָאָ֑ח עַד־תֹּם֙ כָּל־הַמְּגִלָּ֔ה עַל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽח׃ כד וְלֹ֣א פָחֲד֔וּ וְלֹ֥א קָרְע֖וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֑ם הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו הַשֹּׁ֣מְעִ֔ים אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ כה וְגַם֩ אֶלְנָתָ֨ן וּדְלָיָ֤הוּ וּגְמַרְיָ֙הוּ֙ הִפְגִּ֣עוּ בַמֶּ֔לֶךְ לְבִלְתִּ֥י שְׂרֹ֖ף אֶת־הַמְּגִלָּ֑ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ כו וַיְצַוֶּ֣ה הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵ֨ל בֶּן־הַמֶּ֜לֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָ֣הוּ בֶן־עַזְרִיאֵ֗ל וְאֶת־שֶֽׁלֶמְיָ֙הוּ֙ בֶּֽן־עַבְדְּאֵ֔ל לָקַ֙חַת֙ אֶת־בָּר֣וּךְ הַסֹּפֵ֔ר וְאֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיַּסְתִּרֵ֖ם יְהוָֽה׃ כז וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֶֽל־יִרְמְיָ֑הוּ אַחֲרֵ֣י ׀ שְׂרֹ֣ף הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה֙ וְאֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֨ר כָּתַ֥ב בָּר֛וּךְ מִפִּ֥י יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ כח שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת וּכְתֹ֣ב עָלֶ֗יהָ אֵ֤ת כָּל־הַדְּבָרִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר הָי֗וּ עַל־הַמְּגִלָּה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ כט וְעַל־יְהוֹיָקִ֤ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ תֹּאמַ֔ר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה אַ֠תָּה שָׂרַ֜פְתָּ אֶת־הַמְּגִלָּ֤ה הַזֹּאת֙ לֵאמֹ֔ר מַדּוּעַ֩ כָּתַ֨בְתָּ עָלֶ֜יהָ לֵאמֹ֗ר בֹּֽא־יָב֤וֹא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ וְהִשְׁחִית֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְהִשְׁבִּ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ ל לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עַל־יְהֽוֹיָקִים֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֥וֹ יוֹשֵׁ֖ב עַל־כִּסֵּ֣א דָוִ֑ד וְנִבְלָתוֹ֙ תִּֽהְיֶ֣ה מֻשְׁלֶ֔כֶת לַחֹ֥רֶב בַּיּ֖וֹם וְלַקֶּ֥רַח בַּלָּֽיְלָה׃ לא וּפָקַדְתִּ֨י עָלָ֧יו וְעַל־זַרְע֛וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו אֶת־עֲוֺנָ֑ם וְהֵבֵאתִ֣י עֲ֠לֵיהֶם וְעַל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלִַ֜ם וְאֶל־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה אֵ֧ת כָּל־הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃ לב וְיִרְמְיָ֜הוּ לָקַ֣ח ׀ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֗רֶת וַֽיִּתְּנָהּ֮ אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ֮ הַסֹּפֵר֒ וַיִּכְתֹּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ מִפִּ֣י יִרְמְיָ֔הוּ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הַסֵּ֔פֶר אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֛ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וְע֨וֹד נוֹסַ֧ף עֲלֵיהֶ֛ם דְּבָרִ֥ים רַבִּ֖ים כָּהֵֽמָּה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה הי"ד תחלתה ויהי בשנה הרביעית ליהויקים וכו' עד הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי שלח אותו. ויש בנבואה הזאת עשרים פרשיות. הראשונה, ויהי בשנה הרביעית. השנית, ויקרא ירמיהו את ברוך וגומר. השלישית, ויהי בשנה החמשית. הרביעית, ויהי כשמעם את כל הדברים. החמישית, ויאמרו השרים אל ברוך. הששית, וישלח המלך את יהוא. הז', ויהי דבר ה' אל ירמיהו. הח', לכן כה אמר ה' על יהויקים. הט', וימלוך מלך צדקיהו. הי', ויהי דבר ה' אל ירמיהו. הי"א, ויצא ירמיהו מירושל'. הי"ב, כה אמר ה' הנתן תנתן. הי"ג, וישלח המלך צדקיהו. הי"ד, ויאמר ירמיהו אל צדקיהו. הט"ו, ויאמר המלך צדקיהו אל ירמיהו. הי"ו, ויאמר ירמיהו לא יתנו. הי"ז, ויאמר צדקיהו אל ירמיהו. הי"ח, ויבאו כל השרים אל ירמיהו. הי"ט, והיה כאשר נלכדה ירושלם. הכ', ואל ירמיהו היה דבר ה'. ושאלתי בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה מה היתה המגילה הזאת שצוה הש"י לנבי' שיכתוב, ואם נאמר שהיה הספר הזה יקשה למה קראה מגילה והוא ספר בפני עצמו וירמיהו כתבו לא ברוך בן נריה וכן ספר מלכים, ואם אמרם זה על מגילת איכה כמו שהוא קבלת חכמים ז"ל איך אמר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהוד' ועל כל הגוי' כי במגלת איכה לא באו כל הנבואות ההם אלא בזה הספר, וגם יקשה למה כתב מגילת איכה ע"י ברוך וספר מלכים וספר זה כתבם ירמיהו בעצמו:
פסוק א:
השאלה השנית במה ששאלו השרים לברוך איך כתבת את כל דברים האלה מפיו ותשובתו להם מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו, כי הנה השאלה יראה שאין בה צורך כי הלא ידעו איך יכתוב האדם מה שאומרים לו ומה השאלה על זה גם התשובה יראה תפל מבלי מלח מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר בדיו ומי לא ידע בכל אלה ומה החדוש אליהם הלא ידעו שכותבים בדיו:
פסוק א:
השאלה השלישית במה שנאמר כאן ששלח המל' צדקיהו אל יהוכל בן שלמיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן אל ירמיהו הנביא לאמר התפלל נא בעדינו את ה' אלקינו וכו', ויראה שזהו מה שנזכר למעלה בנבואה הי"ב הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' בשלוח אליו המלך צדקיהו את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן לאמר דרש נא בעדינו את ה' כי נבוכד נצר מלך בבל נלחם עלינו וגומר, ואם שתיהן נבואה אחת יקשה שכאן היה אחד מהשלוחים יהוכל בן שלמיה ושם נזכר במקומו פשחור בן מלכיה, ועוד כי תשובת ירמיהו שנזכרה שמה אינה הנזכרת כאן, ויקשה עוד למה נזכרה שתי פעמים הנבואה הזאת ובמקומות מתחלפים כל כך:
פסוק א:
השאלה הרביעית בענין המאסר שזכר הכתוב בירמיהו, כי הנה באו בזה פסוקים סותרים זה לזה לפי שלמעלה בנבואה הי"ב נאמר שהיה ירמיהו כלוא בחצר המטרה וגומר אשר כלאו צדקיהו וגו', וכאשר צוה ירמיהו לברוך שיקרא את המגילה אמר לו אני עצור לא אוכל לבוא בית ה' והיה זה בימי יהויקים ואיך היה עצור כי הנה לא נאסר כי אם בימי מלכות צדקיהו, עוד נאמר למעלה מזה וירמיהו בא ויצא בתוך העיר ולא נתנו אותו בית הכלא נראה שבימי צדקיהו ועל פיו צוה מאסרו לא בימי יהויקים ולא במצות השרים, ואחרי כל זה נאמר ששאל ירמיהו מאת המלך שלא ישיבהו לבית יהונתן שהוא המאס' ששמוהו השרים בו ויצוה המלך צדקיהו ויפקידו את ירמיהו בחצר המטרה ואיך זה כי הוא כבר היה בחצר ההיא ושם ישב עד אשר נלכדה העיר כמו שיזכור אח"ז וראוי לישב כל זה:
פסוק א:
השאלה החמישית בדברי עבד מלך הכושי בבקשו מהמלך על ירמיהו שהיה בתוך הבור וימות תחתיו מפני הרעב כי אין הלחם עוד בעיר, וזה כי לא היה החשש שימות ברעב אלא שימות בבור ומה לו לענין הרעב כי כבר צוה המלך לתת לו ככר לחם ליום ואם לא היה בעיר לחם גם כן ימות ברעב בהיותו בבור כמו בהיותו בחצר המטרה ולמה אם כן תלה ענין עלייתו מן הבור עם הרעב ולא זכר שימות בבור מפני הטיט והקור, והרד"ק כתב שבהיותו בבור לא יראהו אדם לתת לו לאכול ואם כבר לא היה לחם בעיר בין שיהיה בבור או חוץ מהבור תמיד ימות ברעב גם לא אמר דבר מהרואים:
פסוק א:
השאלה השישית בפרשת והיה כי נלכדה העיר וגומר, והיא כי מה הצורך בספו' הזה כאן אחרי שכבר נכתב מפי ירמיהו עצמו בסוף ספר מלכים וגם בסוף הספר הזה נכתב פעם אחרת, גם שכאן לא נכתב כולו כמו שנכתב שמה כי סיפר מתי הבקעה העיר ולא סיפר שהיה בחדש הרביעית ולא סיפר מתי נכנסו הכשדים בה שהיה בחדש החמישי, סיפר משריפת בית המלך ובית העם אם הוא בית כל אחד מהעם ולא זכר שריפת בית ה', גם לא זכר הדברים ששללו מבית ה' כמו שנזכר כל זה שם ומה היה א"כ הצורך בספור הזה כאן. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בספורי הנבואה הזאת הוא להגיד ענין המגילה שעשה ירמיהו לקונן על חרבן ירושלם ובית האלקים, ושכתב אותה ברוך בן נריה מפיו ושקראה אחר כך בבית ה' ומה שעשו השרים על זה עד ששמע אותה מלך צדקיהו ויקרעה וישרפה באש, ושצוה השם לירמיהו שיכתוב מגילה אחרת ככל הדברים אשר היו במגילה הראשונה, וייעדו ברעה אשר יבוא על יהויקים על שרפו את המגילה, ושכאשר מלך צדקיהו בתחלת מלכותו נראה כמתחסד ושלח אל הנבי' שיתפלל בעדו אל ה', והאל יתברך שהיה יודע רשעתם השיבו שלא יבטחו בעלות הכשדיים מעל העיר כי מהרה ישובו עליה ללכדה וישרפוה באש, ושיצא ירמיהו מירושלם ללכת ארץ בנימין ויתפשו' בשער העיר באמרם שהוא נופל אל הכשדים ונתון אותו בבית הכלא והמלך צדקיהו שלח ויקחוהו משם בסתר ושאלו דבר השם והגיד לו והפיל תחנתו לפניו שלא ישיבהו לבית הכלא ויצו המלך לשומו בחצר המטרה ולתת לו ככר לחם ליום והשרים בקשו המלך להמיתו כי היה מרפה ידי אנשי המלחמה והמלך ליראתו מן השרים אמר שיעשו בו כרצונם והם השליכו אותו אל הבור ונטבע שם בטיט, עד שבא עבד מלך הכושי ודיבר אל המלך ובמצותו העלה אותו מן הבור, ואח"כ שאל המלך אל ירמיהו דבר ה' והוא הגיד מה שיעד עליו רעה ובקש ממנו שלא ישיבהו בית יהונתן שהיה כלוא שם ושמו בחצר המטרה וישב שם עד היום שנלכדה העיר, וסיפר מה שקרא כאשר נלכדה העיר למלך צדקיהו ובניו ומה שצוה נבוכדנצר על ירמיהו ומה שניבא על הכושי, וכמו שיתבאר כל זה בפרטיות הפסוקים:
פסוק א:
ויהי בשנה הרביעית ליהויקים וגומר עד וישלח המלך את יהודי לקחת את המגילה. לפי שזכר הנביא למעלה הנבואה שבאה לו על דבר הרכבים שהיה בימי יהויקים מלך יהודה ראה לספר אחריה הנבואות שבאו לו גם כן בימיו על ענין המגילה שעשה ירמיהו לקונן על חרבן ירושלם ובית ה', ומה שנמשך על המגילה ההיא והוא שבשנה הרביעית ליהויקי' צוה השם יתברך לירמיהו (ב) שיקח מגילת ספר ויכתוב עליה כל הדברים אשר דבר אליו על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים וחכמים ז"ל אמרו שזאת היתה מגילת איכה כי צוה לו שתהיה מגילה וגליון, והנה במגילת איכה לא היו כתובות נבואות שנאמרו לירמיהו על יהודה וכ"ש על ישראל שלא ניבא עליהם רעה כי כבר היו גולים בימיו, וכל שכן הנבואות שצוה ודיבר לו על כל הגוים שנכתבו בסוף הספר הזה אינם במגילת איכה ולכן אחשוב שבעבור שבאותה מגילה קינן ירמיהו על ישראל ועל יהודה בחרבנם וגלותם, וגם בה זכר נקמת השם מאויביהם כמ"ש (איכה א, כב) תבא כל רעתם לפניך וגומר ואמר שישי ושמחי בת אדום, לכן כנגד הדברים האלה מהקינות על ישראל ויהודה ועל הייעודים העתידים על האומות נאמר כאן וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים וגומר, לא שיכתוב הנבואות כאשר הם כי אם קינותיו על הרעה וייעודם על הנקמה כמו שנזכרו במגילה ההיא, (ג) ואמר שהיה כל זה לעורר את לבם שישובו בתשובה כדי שיזכו לסליחה ולא יבאו לחרבן כי לא יחפוץ במות המת, (ד) והנה ראה ירמיהו לכתוב זה על ידי ברוך ולא עשה כן בשאר נבואותיו שהוא ירמיהו בעצמו כתב כל ספרו זה וכל ספר מלכים וגם ספר שמואל לדעת לפי שהספרים אשר חוברו בנבואה הנבואה ההיא תעוררהו ותעזרהו לשומה על ספר, אבל מגילת קינות לא נעשתה כי אם ברוח הקודש שהיא מדרגה למטה מהנבואה והוא כח ילוה לאיש לדבר דברי חכמה או תוכחות בלשון צח והדור מאד כמו שאמר הרב המורה בפמ"ה ח"ב, ולהיות מגילת קינות מלשון ירמיהו ומליצתו הוצרך להקל עליו את המלאכה לכתבה ע"י ברוך בן נריה מה שלא עשה בכתיבת הנבואות בעצמם כי המליצה והשיר הנעשה ברוח הקדש צריכה התבודדו' רב ולכן לא יוכל להטריד עצמו בכתיבה. והותרה בזה השאלה הראשונה.
פסוק ה:
והנה צוה הנביא אל ברוך שלהיותו עצור ולא יוכל לצאת משם ולא לבוא בית ה' (ו) ילך הוא ויקרא את המגלה שמה כי הם דברי ה' ודברים יוצאים מנבואותיו עם היותם קינות בעצמם, ושיקרא אותם בבית ה' באזני העם ביום הצום כי אז יתקבצו שמה עם רב מירושלם ומערי יהודה, (ח) יספר הכתוב שעשה ברוך כאשר צוהו ירמיהו, (ט) וביאר איך ומתי עשאו באומרו אח"ז ויהי בשנה החמשית ליהויקים וגומר (י) ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה' וגומר והתבונן אומרו דברי ירמיהו כי זה מעיר ומגלה אמתת דבריהם ז"ל שהיא היתה מגילת קינות שהם היו דברי ירמיהו, ואילו היו דברי נבואות כאשר ניבא מהשם לא היה הכתוב קורא אותם דברי ירמיהו אלא דברי ה', אבל להיותם נאמרים ברוח הקדש היו באמת דברי ירמיהו, והנה ברוך לא הלך לקרא את המגיל' לשרים כי אם אל העם אבל בחר לקראתה בלשכת גמריהו הסופר כדי שהוא להיותו חכם וסופר יראה הדברים, (יא) והנה גמריהו לא היה שם בלשכה אבל היה שם בנו לכן אמר שמכיהו בנו שמע את הדברים מעל הספר רוצה לומר שלא שמעם מפי ברוך אבל עיין בכתיבה ומעל הספר שמעם וקבלם, וקראם דברי ה' לפי שכל דברי הנביאים אף שיהיו ברוח הקדש היו מיחסים אליו יתעלה שקבלו ממנו, (יב) ואז הלך מיכיהו לבית המלך ללשכה שהיו שם השרים ואביו גמריהו עמהם, (יג) והגיד להם מיכיהו את כל הדברים אשר שמע בקרוא ברוך בספר כי הנה שמעם מהספר עצמו, (יד) וישלחו כל השרים בעד ברוך וילך שם עם המגילה, (טו) ויקרא אותה באזניהם, (טז) והם פחדו אל ה' ואת ענשו ואמרו אל ברוך דע לך שאנחנו נגיד למלך את כל הדברים האלה, ואמרו אליו זה כדי שלא יתרעם מהם למה גילו את סודו וגם מפני מה שאמרו לו אח"ז לך הסתר אתה וירמיהו ואיש לא ידע איפה אתם כי הנה פחדו גם כן אולי ישלח המלך להרוג אותם ולכן יעצוהו על זה והפקידו את המגילה שמה בלשכת בן אלישמע הסופר כדי שמשם יקחוה אם ירצה המלך לשמעה, (יז) האמנם שאלו השרים את ברוך הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו וכבר שאלתי כי מה ענין השאלה הזאת ששאלו ממנו הלא היו יודעים איך יכתוב הסופר ומה היתה תשובתו שהוא יקרא אליו והוא כותב על הספר בדיו ומה החדוש אשר בזה, אבל אמתת הענין כך הוא שכאשר ברוך הגיד להם שהוא כתב כל הדברים אשר היו במגילה לפי ששמע אותם מירמיהו חששו השרים אם אמר ירמיהו הדברים האלה לברוך בדרך כללות וברוך מעצמו סידר הדברים והניחם במגילה כאשר הם ואם היה הדבר כן לא יחושו כל כך לפרטי הדברים כי אם לכללות הענין, או אם כתב אותם מלה במלה בעת שהיה אומר אותם ירמיהו והיו אם כן כל הדברים דברי נבואה ויוצאים מפי ירמיהו לא זולת זה ומפני זה שאלו את ברוך הגד נא לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו, רוצה לומר אם אמרם לך בכללות ואיך זכרת אותם כולם ובהכרח הוא שתהיה מוסיף או גורע על דבריו או אם כתבת אותם מלה במלה ככל היוצא מפיו, (יח) והוא השיבם שלא שמע הדברים בכללות אבל מפיו היה קורא אליו מלה במלה ובדברו הוא היה כותב על הספר, והסתכל כי לא אמר ואני כתבתי אלא ואני כותב על הספר בלשון הווה רוצה לומר שכאשר הוא היה אומר דבור אחד היה הוא לפניו כותב אותו מיד באופן שלא שם ברוך במגלה ההיא אלא הדיו והכתיבה בלבד וכל השאר היה מירמיהו ואם כן הדברים כולם היו מפיו ולא היה אחד מהם מברוך. והותרה עם זה השאלה הב':
פסוק כא:
וישלח המלך את יהודי וגו' עד וימלוך מלך צדקיהו וגומר. כאשר סיפר יהודי למלך ענין המגילה ודבריה צוה לו שיביאה לפניו והוא הביאה וקראה לפניו ולפני השרים אשר היו אתו רצה לומר לא השרים ששמעו אותה בלשכה אלא אחרים שהיו עם המלך, (כב) והמלך היה יושב בבית החורף כי היה לו בית מיוחד לקיץ עליות מרווחים וחלונים להכנס בו הרוח כדי לקרר ובית החורף היה במחסה ומסתור שלא יכנס בו הרוח והקור והיה זה בחדש התשיעי הוא כסלו בתוך הסתו, והיה האח לפניו מבוערת ונראה שהאש הגדול שאנו קוראים מדורה הוא האח, וכן ת"י וית נורא קדמוהי מדלקין, ובדברי חז"ל (שבת כ, א) מאי אח רב אמר אחואנא פי' עצי ערבה ושמואל אמר עצים הנדלקים באחוה, ורש"י פירש האח על הכלי שמבערים בו את האש (כג) וכאשר היה יהודי קורא ג' דלתות או ד' רוצה לומר דפין המלך היה קורע אותה ומשליכה אל האש אשר על האח המדורה או מערכת העצים, וחז"ל (בר"ר מב, ד ועוד) פירשו ג' דלתות על הפסוקים אמרו כאשר שמע המלך יהויקים פסוק איכה ישבה בדד וכן פסוק בכה תבכה וכן פסוק גלתה יהודה וכן פסוק דרכי ציון אבלות לא חשש כי אמר אני אמלוך על הנשארים וכאשר שמע היו צריה לראש אמר מעכשיו איני מלך אז יקרעה בתער הסופר, (כד) ואמנם עכ"ז המלך ושריו לא פחדו ולא קרעו את בגדיהם מאותם הדברים שהיו שומעים ולא שבו בתשובה עם היות שהשרים הראשונים ששמעו דברי המגילה בלשכה פחדו את השם כמו שכתוב למעלה, (כה) והם היו שהפגיעו במלך ר"ל שהתחננו לפניו לבלתי שרוף את המגלה ולא שמע אליהם כי הוא ברשעתו ושאר השרים שקודם לכן היו עמו בבית העיזו פניהם ולא שתו לב לדברים ההם, וחז"ל דרשו (מו"ק כו, א) ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעי קריעה ועל זה סמכו שהרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע.
פסוק כו:
והנה צוה המלך לקחת את ברוך שהיה סופר במגילה הזאת ואת ירמיהו שהיה הנביא שניבא אותה והיתה לקיחתם להביאם לפניו להרגם, ועשה הקב"ה עמהם נס שלא מצאום וזהו ויסתירם ה', (כז) וסיפר הכתוב שבאה לירמיה מיך אח"ז נבואה מהשם יתברך ואמר אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים להודיע שלא לבד שרף גליוני המגילה שאף הדברים עצמם שרף, וחז"ל סמכו לזה שהרואה ספר תורה שישרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנ' את המגילה ואת הדברים, והיה זה לפי שאף הגויל מבלי כתיבה אחרי שהיה מיוחד לדברי הנבואה כבר חלה בו קדושה רבה, (כח) וצוהו השם יתברך שיקח מגילה אחרת ויכתוב עליה את כל הדברים הראשונים וגומר, (כט) וייעד את יהויקים תחת אשר שרף את המגילה (ל) שלא יהיה לו בן יושב על כסאו כי יהויכין בנו לא מלך כ"א ג' חדשים והיה כלא היה והוא ימות בדרך בבל ולא ינתן לקבורה, כי תהיה נבלתו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה (לא) באופן שיפקד עליו ועל עבדיו את עונם והוא שריפת המגילה כ"א היה רומז לשאר העבירות היה לו לומר את כל עונותיהם, (לב) והנה ירמיה לקח מגילה אחרת וכתב עליה את כל דברי הספר אשר שרף יהויקים באש ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהנה כי עם היות שהשם יתברך לא צוה אלא שיכתוב במגילה הזאת השנית כל הדברים שהיו בראשונ' הנה ירמיהו הוסיף מדעתו בשנית דברים רבים, וגם זה מוכיח שזו היתה מגלת קינות ושירמיהו עשאה מעצמו ברוח הק' לקונן על מה שהיה עתיד להיות, ולכן הושמה המגלה ההיא בין הכתובים ולא הושמה בתוך הנביאים עם היות המחבר והמסדר אותה נביא לפי שלא נכתבה כי אם ברוח הקדש, וכבר כתבתי במקומות אחרים שהנביאים לא היו נמלטים פעמים מלהשתמש בהשגות חושיהם וכן פעמים היו מדברים ומחברים דבורי שירות ומליצות או קינות ברוח הקדש עם היות שלא היו מגדר הנבואה ומעלתה כמו שביאר הרב המורה בפ"מה ח"ב:
פסוק כו:
ורז"ל (איכה רבה פתיחתא כט) חלקו מה הם הדברים ההמה שהוסיף ירמיהו במגלה השנית הזאת ורבי חמא בר חנינא אמר ונוסף עליהם זה איכה יעיב, דברים זה איכה יועם, רבים זכור ה' כהמה זה אני הגבר, שהוא מן תלתא תלתא, ורבנן אמרי ונוסף עליהם זו אני הגבר שהוא מן תלתא תלתא מלמד שהיה כתוב על המגילה הראשונה איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם, ועוד הוסיף עליהן דברים שהוא אני הגבר שהוא מתלתא תלתא ורבים כהמה הוא זכור ה', וזהו הדעת היותר מתישב ואליו נמשך הרש"י בפירושיו: