"משוש חתן על כלה" ושומרי החומות
גם בנבואה שבפרקנו, כמו ברבות מנבואות הנחמה של ישעיהו, משתמש הנביא בדימוי של איש ואישה לתיאור היחס בין ה' לעמו. הדימוי המיוחד של יחסים אלו לאהבתו של החתן את כלתו מובא בדברי הנביא "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפציבה ולארצך בעולה, כי חפץ ה' בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (ישעיה סב ד-ה).
המלבי"ם מציין שהשמחה בזמן הגאולה תהיה כ"משוש חתן על כלה" כדי לעקור את ההרגשה, שאחרי תקופת הגלות, אחרי העת של הסתרת הפנים של ה' מעמו בעקבות בגידתם בו, תהיה פגישתם המחודשת כפגישת אישה ובעלה בנישואין שניים, שהשמחה אינה שלמה. בנישואין מחודשים מעורבת שמחת הבניין החדש בעצב חורבן הבית הקודם, ותהא הסיבה לחורבנו אשר תהא. וכבר לימדונו חז"ל על חשיבותם של נישואים ראשונים: "אמר ר' שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנאמר: 'ואשת נעורים כי תמאס', מתני לה ר' יהודה לר' יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה... ואישה אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" (סנהדרין כב.-כב:).
על כן מפרש המלבי"ם, "נגד מה שאמר 'וארצך תבעל' אומר 'כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך', שלא תהיה שיבת ישראל לארצם דומה כשבים אל ארץ שהיתה שממה פעם אחת, עד שידמו במשלם כמי שהייתה לו אישה וגרשה ושב לקחתה, שהוא אינו בחור והיא אינה בתולה. רק ידמו כבחור הבועל בתולה. כי הארץ תדמה בטובה ויופיה כאילו לא היתה חרבה מעולם, והם ידמו בשלוותם כאילו לא גלו מעולם. ונגד מה שאמר 'כי חפץ י-הוה בך' אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך כשב אל עם שכעס עליהם פעם אחת, עד שידמה במשלו למחזיר גרושתו שאין האהבה שלימה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיה – רק [ידמה] כ'משוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם ולא כעס עליה מימיו... ולא תזכרנה הצרות הראשונות'.
כיצד מדלגת הנבואה המופלאה על התקופה הקשה של החטא ועונש הגלות? כיצד מבטיח ישעיהו שהשמחה של חזרת ה' לעמו תהיה "כבחור הבועל בתולה, כי הארץ תדמה כאילו לא הייתה חרבה מעולם, והם ידמו כאילו לא גלו מעולם", והרי הארץ הייתה חריבה, והעם גלה מארצו והמציאות היא של מחזיר גרושתו ולא של בחור ובתולה? איך מוחקים אלפיים שנות גלות כאילו לא היו?
קסם הדילוג על תקופת המשבר ביחסים בין ה' לעמו - על הבגידה מזה, ועל הסתרת הפנים והעונש מזה - נעוץ בהרגשה ההדדית שבין ה' לעמו, הרגשה שהנביא משמש לה פה בנבואתו. גם בשעת ההרחקה לא היה כאן גט כריתות. הייסורים היו ייסורי תוכחות אב אוהב, ושצף קצף העזיבה היה אך לרגע. הנביא מבשר "כי לך יקרא חפצי-בה" בעתיד, בזמן הגאולה, ועם זאת הוא מדגיש שגם עכשיו, בגלות המרה, "חפץ ה' בך". גם בזמן הפירוד – ה' חפץ בעם ישראל, וחפץ קבוע זה ותשוקה נצחית זו הם הערובה להבטחת הנביא שלעתיד לבא יימשכו זה לזה לא כמחזיר גרושתו, אלא "כי יבעל בחור בתולה" (ועיין ישעיה נ א ובפירוש מהר"י קרא שם).
והרגשה זו קיימת לא רק מצד ה' לעמו אלא גם בכיוון ההפוך, מצד העם לא-להיו. על כך מדבר הנביא בפסוק הבא: "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דומי לכם" (סב ו). מי הם השומרים המופלאים שהופקדו לא לחשות ולהזכיר לה' את צרות עמו?
רש"י מפרש על פי הגמרא במנחות (פז.): "מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה, מאי אמרי? 'אתה תקום תרחם ציון' ". וכן הביא הרד"ק בפירוש ראשון "שהשומרים הם המלאכים והם מתפללים לא-ל על ירושלים שישיבנה לישובה.
אולם מפרשים אחרים צמצמו את השומרים לקבוצות ייחודיות של בני אדם. המלבי"ם סבור ש"השומרים האלה הם הנביאים והצדיקים שבכל דור" והרד"ק בפירושו השני כתב "כי השומרים הם אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלים. ויש לפרש על כל ישראל בגלותם, שהם שומרים וצופים תמיד בניין ירושלים ומזכירים 'בונה ירושלים' ביום ובלילה בתפילותיהם ובברכותיהם". נראה שפירוש השם שומרים אינו כמקובל, מתריעים ומגינים, אלא בעיקר מצפים ומייחלים כלשון "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז', יא'). ופירש רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא וכן 'שומר אמונים' (ישעיהו כו ב)".
וכך חתם רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי: "כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה"(מאמר חמישי כז). אלו הם השומרים שהופקדו על חומות ירושלים, ועליהם אומר הנביא "ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירשלים תהילה בארץ"(ישעיה סב ז). בזכותם אינה נחשבת שיבת ה' לעמו, ושיבת העם לא-להיו, להחזרת גרושה בנישואים שניים, אלא כ"משוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך".