הפטרת יום הכפורים: ההכנעה והענוה
החלק השני של הנבואה
הקדמה
אחר כך בפרק נ"ח מתואר הצום הרצוי.
כך נאמר שם:
א. קרא בגרון אל תַחְשֹׂך, כשופר הרֵם קולך, והגֵד לעמי פשעם ולבית יעקב חטֹאתם.
ב. ואותי יום יום ידרֹשון, ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה, ומשפט אלקיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלקים יחפצון.
ג. למה צמנו ולא ראית, עִנִינו נפשנו ולא תדע, הן ביום צֹמכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגֹשו.
ד. הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרֹף רשע, לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם.
ה. הֲכזה יהיה צום אבחרהו? יום ענות אדם נפשו, הֲלכֹף כאגמֹן ראשו, ושק ואפר יציע, הֲלזה תקרא צום ויום רצון לד'?
ו. הֲלוא זה צום אבחרהו: פַּתֵחַ חרצֻבות רשע, הַתֵר אגֻדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו.
ז. הלא פָרֹס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם.
ח. אז יבקע כשחר אורך, וארֻכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ד' יאספך.
ט. אז תקרא וד' יענה, תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און.
י. וְתָפֵק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע, וזרח בחֹשך אורך, ואפלתך כצהרים.
יא. ונחך ד' תמיד, והשביע בצחצחות נפשך, ועצמֹתיך יחליץ, והיית כגן רוה, וכמוצא מים אשר לא יְכַזְבוּ מימיו.
יב. ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם, וקֹרָא לך גֹדֵר פרץ, מְשֹׁבֵב נתיבות לָשָבֶת.
יג. אם תשיב מִשַּבָּת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עֹנג, לקדוש ד' מְכֻבָּד, וכִבַּדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך, ודַבֵּר דָבָר.
יד. אז תתענג על ד', והרכבתיך על במֳתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, כי פי ד' דִבֵּר.
הנביא מדגיש כאן בפסוקים ו-ז שתכלית הצום היא הצד החברתי: הדאגה לחלשים. אבל המפרשים הוסיפו הסברים לתכלית הצום גם ביחס שבין אדם למקום.
א. הסברי רש"י ורד"ק
כך כתב רש"י בפסוק ד':
לא תצומו כיום - כמשפט היום, לשבור לבבכם, כדי שישמע קולכם במרום.
כעין זה כתב גם הרד"ק בפסוק ה':
הכזה - אין הצום הנרצה התענית מלאכול ומלשתות, וכפיפת הראש כמו האגמון, והוא הגומא שכופף ראשו, ולא הצעת השק והאפר, כי אין המעשים האלה נבחרים ונרצים לפני, אם לא בלב נשבר, ובמעשים טובים, ושוב מדרכים רעים.
גם רש"י וגם רד"ק הסבירו שתכלית הצום היא שבירת הלב, כדי לחזור בתשובה בתפילה ובמעשים טובים, ובעזיבת הדרכים הרעות!
ב. המקור בתורה
הסבר זה ביחס לתענית, שהיא גורמת לשברון לב, יסודו פשוט מהמציאות, והוא כמעט מפורש בתורה.
כך נאמר בפרשת עקב:
פן תֹאכל ושׂבעת, ובתים טֹבים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביֻן, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ד' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
(דברים ח, יב-יד)
מפורש בפסוקים אלה שהשׂביעה מביאה לְרָמוּת הלב ולשכחת ד', וממילא אי השביעה מביאה לכניעה.
כך כתב בספר "מסילת ישרים" (פרק כ"ג):
מפסידי המדה הזאת [-הענוה] הוא הריבוי והשביעה בטובות העולם הזה. וכענין הכתוב, שבפירוש אומר: 'פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך' וגו' (דברים ח, יב-יד). על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאוה, אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי. וכענין שאמרו חז"ל (ברכות לב ע"א): 'אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר'.
ג. הסבר הרלב"ג לעינוי ביום הכיפורים
מצאנו מקור נוסף לענין זה של הכניעה כמרכיב בתשובה - ביחס למצות התענית ביום הכפורים.
כך כתב הרלב"ג (ויקרא טז, כט):
תענו את נפשתיכם - היתה הכוונה בזה שיבדלו מאלו ההנאות, למען יכנע לבבם, ויתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי זה כוון ביום הזה, כדי שתשלם להם הכפרה.
כלומר: לפי הרלב"ג מטרת התענית היא להכניע את לב האדם, כדי שיחזור בתשובה!
ד. דברי הרמב"ם בהלכות תשובה
את חשיבות ההכנעה והענוה, כתב גם הרמב"ם בהלכות תשובה, ביחס לדרכי התשובה.
כך כתב הרמב"ם שם (פ"ב ה"ד):
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ד' בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר: אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע, ולהיות עניו ושפל רוח.
הרמב"ם הסביר שהגלות מכפרת את העוון לא מצד היסורים שבה, אלא מפני שהיא גורמת לו להיכנע, ולהיות עניו ושפל רוח".
יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה מתוך הכנעה וענוה.