קראוהו בהיותו קרוב
בעיון הקודם הסברנו את מעלתם הגדולה של עשרת ימי תשובה שבהם הקב"ה קרוב לקוראיו ונמצא להם. עכשיו נאיר פן הפוך של הפסוק ונשים לב לקוץ שבאליה. דווקא מתוך חסד התשובה המתקבלת בקלות בימים אלה, עולה חטאתם הכבדה של אלה שאינם מנצלים חסד זה. עיון זה מבוסס על דברים שכתב רבי יצחק בלאזר מגדולי בעלי המוסר בספרו כוכבי אור.
מי שלא שב בתשובה בימים אלה אשר הקב"ה הוא מצוי וקרוב והתשובה מתקבלת מיד...יגדל עוונו וכבדה חטאתו ביותר...הוא מה שאמר הנביא 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' ואמרו חז"ל אלו הימים שבין ר"ה ליוכ"פ אין הכוונה להורות כי בימים האלה אשר הקב"ה מצוי וקרוב והם מוכשרים ביותר לתשובה וצעקה, וע"כ טוב ויפה אז לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. אולם הכוונה הוא כי בהימים האלה בהמצאו ובהיותו קרוב, אז יגדל החוב על האדם לדרוש ה' ולעזוב רשע דרכו. כי מידת רחמיו וחסידותו של הקב"ה אשר בימים האלה הוא מצוי וקרוב אצל האדם, תוכל להתהפך על האדם לפוקה ולמכשול עוון גדול, אם האדם ימנע בכ"ז מלשוב בתשובה
(כוכבי אור ה)
ובהמשך הוא מצטט את דברי רבנו יונה בשערי תשובה:
(שערי תשובה שער ראשון ב)
ובספר ראשית חכמה כתב:
כיוון שמעלת התשובה גדולה כל כך אין מן הראוי שיתרשל האדם מלשוב בתשובה כי ימינו פשוטה לקבל שבים...ומי שאינו שב עונשו גדול בעוה"ב
(ראשית חכמה שער התשובה א)
לפי יסוד זה מתרצים קושיה ידועה בדברי הרמב"ם:
כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות. מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו - צדיק, מי שעוונותיו יתירות על זכויותיו - רשע, מחצה על מחצה - בינוני...ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם...כשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי עולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה
(משנה תורה הלכות תשובה ג א-ג)
והעיר ה"לחם משנה": "ואם תאמר כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה, הא מחצה על מחצה, ורב חסד מטה כלפי חסד?" [ומשום הספק והשוויון היה צריך לזכותו], והסביר הלחם משנה "כבר תירצו, דהיכא דלא עשה תשובה הווי עוון אחד נוסף על העוונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עוון אחד נוסף על העוונות", וממילא עוונותיו מרובין והוא חייב מיתה.
ר"י בלאזר עצמו מקשה על אותו קטע ברמב"ם קושיה אחרת. מדוע כתב הרמב"ם "הבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה"- "הרי בינוני הוא מי שמעשיו שקולין, מחצה זכויות ומחצה עוונות, נמצא כי אין חסר לו רק מצווה אחת להכריע כף הזכויות על העוונות. ואם כן אף אם לא ישוב כלל, יוכל לזכות בדין בקל, כי ע"י מצוה אחת [אחרת, כלשהיא] שיעשה הרי הוא נמצא צדיק ונחתם לחיים".
באמת, בגמרא המשמשת מקור לפסק הרמב"ם כתוב באופן כללי: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות". ופירש רש"י: "עשה מצוה אחת נמצא זכויותיו מכריעין ונמצא צדיק"(קידושין מ:). וכן "א"ר יוחנן שלושה ספרים נפתחין בראש השנה... בינוניים תלויים ועומדים מר"ה ליוכ"פ, זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה" (ראש השנה טז:), אבל הרמב"ם פסק שמצוה זו חייבת להיות דווקא מצוות התשובה: "ואם לא עשה תשובה נחתם למיתה" - מדוע דווקא תשובה? (ברמב"ם מהדורת פרנקל מביא שגם במקורות דלהלן יש דיון בשאלה זו: משנה כסף; בארות המים; אלשיך פרשת אמור; אגודת אזוב ו-ג; תולדות יעקב יוסף סוף פרשת מצורע ופרשת פנחס; עמק הבכא עמ' קמו; משנת ר' אהרון, דרשות ב, עמ' קמט).
לפי היסוד שהציב הרב בלאזר לעיל, ובהבנה כי "שקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם" הוא מתרץ יפה:
כי מי שלא שב בתשובה גם ביום הזה הוא יום הכיפורים אשר הוא זמן תשובה לכל, וקץ מחילה וסליחה לישראל, והקב"ה הוא מצוי וקרוב ["בהמצאו" "בהיותו קרוב"] הנה מניעת התשובה בלבד ביום הקדוש הזה הוא עוון גדול ונורא מאוד נוסף על כל חטאיו...ולזאת אם לא יעשה תשובה לא תועיל לו מה שיוסיף מצוה אחת להכריע כף הזכויות. כי לעומת זה הנה העוון הגדול של מניעת התשובה ביום הזה הוא מכריע כף העוונות, ומי יודע עד כמה תכבד משקלו נגד כמה וכמה מצוות באין מספר. הוא מה שכתב הרמב"ם...כי מאחר שנגמר דינו ביום הכיפורים אין חכמה ואין עצה לזכות בדין ע"י הוספת איזה מצוה או מצוות [כמו בשאר ימות השנה] כי ביום הזה אחת היא התשובה ואם עשה תשובה נחתם לחיים.
וכך מספרת הגמרא: "רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [רש"י: הטבח חטא לו], לא אתי קמי במעלי יומא דכפורי. אמר איזיל אנא לפיוסי ליה [כיוון שהטבח לא בא לרב, אמר רב אלך אני אצלו]...הוה יתיב וקא פלי רישא [רש"י: משבר עצמות ראש של בהמה] דלי עיניה וחזייה. אמר ליה אבא את! זיל לית לי מילתא בהדך [הרים הטבח ראשו וראה את רב, אמר לו: לך, אין לי עסק איתך] בהדי דקא פלי רישא אשתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטלא" [כששבר הטבח עצמות ראש הבהמה, נזרקה עצם והרגה אותו] (יומא פז.). על רב ורב זירא מסופר שנהגו במידת חסידות, "כי מי שחטאו להם ולא באו אצלם לפייס אותם ולבקש מהם מחילה, הם היו ממציאים עצמם ומתקרבים לחוטאים שחטאו כנגדם...אולי כאשר החוטא יראה אותם ולא יצטרך לטרוח, אפשר יתן החוטא אל לבו לבקש מהם מחילה...כי כן הוא יתברך מתנהג בחסידות הזו עם ישראל" (כוכבי אור שם). ומידת חסידות זו, שהטבח לא ניצל אותה, גרמה למותו.
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", חס ושלום לא נהיה כאותו הטבח שאמר "זיל לית לי מלתא בהדך". הקב"ה קרוב והוא נמצא לידנו. נצעק בקול גדול 'אית לן מילתא בהדך' - "השיבנו ה' אליך ונשובה".