והפסיק בפרשתו של יוסף. אבל לא מפני שהמעשה הזה קדם למכירתו של יוסף קרוב לעשר שנים שהרי משנמכר יוסף עד שירדו למצרים לא עברו אלא כ"ב שנה בן י"ז כשנמכר ובן ל"ט ברדתם למצרים בן ל' בעמדו לפני פרעה ושבע של שובע ושנתי' של רעב ואלו מנשואי יהודה עם בת שוע עד שירדו למצרי' הם יותר מל' שנה שהרי מנשואי יהודה עד שהיה חונן בנו ראוי לתת זרע לאחיו עברו לפחות ט"ו שנה ואחר כך וירבו הימים עד שנולד פרץ וזרח ואין פחות מב' שנה הרי י"ז ועד שנולדו לו לפרץ חצרון וחמול עברו לפחו' עוד ט"ו שנה הרי ל"ב שנה דמאן לימ' לן שהיו בני י"ג שנים כשהולידו דילמא בהיותם בני ח' שנה שהרי דורות הראשוני' בני ח' שנה היו כשהולידו כדאיתא בפרק בן סורר ומורה ומייתי לה בסדר עולם וליכא למימר אי הכי היאך נענשו והלא קטנים היו דאם כן אפי' את"ל שהיו בני י"ג שנה כשהולידו קשיא שהרי אין ב"ד של מעלה מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה:
ויט מאת אחיו. כי הנטיה בכל מקום היא בערך אל דבר אחר:
נשתתף עמו. נעשה לו שותף בסחורה או במקנה דאל"כ למה נטה מאחיו והלך אליו:
כנעני תגרא. כמו כנען בידו מאזני מרמה לא מזרעו של כנען שהרי הוא ארור ואין ברוך מתדבק בארור ועוד כי אברהם ויצחק הקפידו שלא יקחו בניה' מבנות כנען ואיך לא יקפיד יהודה במה שהקפידו אבותיו:
והיה בכזיב שם המקום. בב"ר:
ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב ואם לא כן מה בא להודיענו. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא ידעתי למה יקרא שם המקום על שם זה ואין במאורע ההוא כל חדש כי די לה שתלד שלשה בנים ובעת לדת' לא נודע אם פסקה או תלד אחר כן רק בעת מותה יודע הדבר ואינה טענה כי יתכן שפסק ממנה שם הוסת שלה חדל להיות לה אורח כנשים בעודה קטנה שהוא דבר חדש בלי ספק ועם זה ידעה שפסקה מלדת וקראה המקום על שם המאורע ההוא שהוא דבר חדש בלי ספק:
רע בעיני ה' כרעתו של אונן משחית זרעו כו' ולמה היה ער משחית. דבשלמא אונן משום דלא לו יהיה הזרע אלא ער מ"ט כו' כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין:
הבן יקרא על שם המת. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר ג"כ יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון ועוד שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ומה היא הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן ולא אמר הכתוב ויאמר אונן אלא וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע עכ"ד: ואני תמה מאד איך חשב על המאור הגדול דנהירין ליה שבילי דכולא גמרא כשבילי דמתיה שלא ראה הא דתניא בפרק שני דיבמות דת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן על שם ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן בנחלה אף שם האמור כאן בנחלה והלא הרב עצמו הביא הברייתא הזאת גבי והיה הבכור ואמר והיה הבכור גדול שבאחין מיבם אותה אשר תלד פרט לאילונית יקום על שם אחיו זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו ואם כן יותר היה לו להרמב"ן ז"ל להקשות לו מדבריו אדבריו ממה שיקשה לו מצד הדין. אבל כוונת הרב בזה שבימים הקדמונים קודם מתן תורה היה מנהג הקרובים לישא את אשת המת האח או האב או היותר קרוב מהמשפחה כמו שכתב הרמב"ן עצמו והבן הראשון הנולד לו מאשת המת היו קורין אותו בשמו של מת עד שנתנה התורה ונתחדשה הלכה שלא ישא אשת המת מכל קרוביו רק האח לבדו ושיקום היבם על שם אחיו המת ליטול נחלתו בנכסי אביו ולא יצטרך לקרוא את שם בנו הראשון בשם אחיו המת ועוד שאי אפשר לפרש כאן והקם זרע לאחיך על הנחלה שהקם במקום המת לנחלה הוא היבם שהוא אחי המת לא הזרע הנולד לו מאשת המת אבל מוהיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת שדרשו בו לנחלה לא קשיא דהתם דרשו שפיר והיה הבכור אינו הזרע הנולד מאשת המת כפי המובן מפשט הכתוב רק הוא היבם ופי' הבכור הגדול שבאחים גם אשר תלד אינו הזרע הנולד רק היבמה ופירוש אשר תלד פרט לאילוני' ופירוש יקום על שם אחיו המת שהוא הבכור דברישיה דקרא שהוא היבם ועוד מדפריך בגמרא לרבא דאמר אע"ג דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי ואי לאו ג"ש למאן קמזהר רחמנא אי ליבם יקום על שם אחיך מיבעי ליה משמע דהכא דקא"ל יהודה ליבם בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך ואכתי לא אתיא גזרה שוה דקודם מתן תורה הואי בקריאת שם הבן בשם אחיו המת קמיירי והראיה על זה מדכתיב בתריה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע משמע מפני שאינו נקרא על שמו דאי שיקום היבם על שם אחיו בנחלה הוא דקאמר ליה מאי וידע כי לא לו יהיה הזרע דקאמר. ומה שטען עוד שרוב בני אדם מתאוים לעשות כן ומה רעה היא זאת עד שהוצרך לשחת ארצה אינה טענה כי הפרש גדול יש בין הקורא את בנו בשם קרובו המת ברצונו ובין הקורא אותו מצד שהוא חובה עליו כי אז נראה שאין הזרע ההוא שלו רק של אחיו המת ומה שאמרו בבראשית רבה בא אל אשת אחיך ויבם יהודה התחיל במצות יבום תחלה אינו רוצה לומר שנהג אותה בכל תנאיה כמשפט היבום אלא שהוא התחיל לנהוג המצוה הזאת בחיוב כמו שנצטוו בה ישראל אחר מתן תורה ולא כמו שהיה קודם מתן תורה שהיו נוהגים בה הקרובים מעצמם על צד החמלה והרחמנות בלבד שהרי יהודה חייב לבנו ליבם והוכרח בנו לקיים החוב המוטל עליו בעל כרחו עד שהביאו זה לשחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו ואילו היה מצוה אותו אביו על צד החמלה בלבד כדי להקים זרע לאחיו לא היה שומע לו ליבם אותה עד שיוכרח לשחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו כי רחוק הוא לומר שמחמת בושתו לבטל רצון אביו שמע לקולו בגלוי ובסתר היה משחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו כי היה יכול להנצל מצווי אביו בשיאמר שהאשה ההיא מאוסה בעיניו ואין דעתו נוחה בה וכיוצא בזה אבל זאת ראיה גמורה שמצד החובה שחייבו אביו מצד התורה חוייב לעשות כן ובסתר היה עובר במצוה הזאת והיה משחת ארצה לבלתי הקים זרע לאחיו:
דש מבפנים וזורה מבחוץ. ב"ר משמע שהם סוברים שהיה שוכב עמה כדרכה והיה זורה מבחוץ כדי שלא תתעבר וקשה מברייתא דפרק ד' אחין דקתני כל כ"ד חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ דברי רבי אליעזר אמר לו הללו אינן אלא כמעשה ער ואונן ופירשה רב נחמן כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן כמעשה ער ואונן לענין השחתת הזרע דכתיב ביה ושחת ארצה וכו'. וי"ל דרש"י ז"ל סובר דההיא ברייתא דאמר לו הללו אינן אלא כמעשה ער ואונן סוברת דער ואונן נמי כדרכן שמשו והיו דשין מבפנים וזורין מבחוץ כמו בכ"ד חדש של יניקה מפני שפשטיה הכי משמע והא דמשני רב נחמן כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן אינה אלא דחייה בעלמא ומכיון דמפשטא דברייתא משמע שער ואונן שמשו כדרכן כמו בכ"ד חדש של יניקה והיא מסכמת בזה עם הב"ר ועם פשט הכתוב של ושחת ארצה ורש"י ז"ל דרכו תמיד להמשיך העניינים על פי פשוטו של מקרא אפי' במקום שהמדרש חולק עליו כמו שגלה דעתו בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן וכ"ש במקום שהמדרש מסכים בו הוכרח להניח דברי רב נחמן שהן שלא כפשט הברייתא ושחולקים עם הבראשית רבה ועם פשט הכתוב דושחת ארצה ולפרש הברייתא דהללו אינן אלא כמעשה ער ואונן כמעשה ער ואונן ממש שהיו דשין מבפנים וזורין מבחוץ דומיא דכ"ד חדש של יניקה ולא כדפירש אותה רב נחמן:
כלומר דוחה היה אותה בקש. פירוש מלת כי האמור פה אינה נתינת טעם על שבי אלמנה עד יגדל שלה בני הכתוב שמאחר שהוחזקה לקטלנית באמרו פן ימות גם הוא כאחיו איך אפשר שיתננו לה אחר שיגדיל אלא הכי קאמר שמה שאמר לה עד יגדל אינו אלא דחייה ולא שהיה דעתו כן כי כבר הוחזקה קטלנית וירא פן ימות גם הוא כאחיו ותהיה מלת כי נתינת טעם על דוחה היה אותה בקש החסר מהמאמר לא על שבי אלמנה עד יגדל שלה הכתוב בפרשה ומה שהחזיק אותה לקטלנית במיתת שני בניו ער ואונן הוא אליבא דרבי דאמר בתרי הויא חזקה כדתניא בפרק הבא על יבמתו נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי ולא כרשב"ג דאמר בתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה משום דבפרק הבא על יבמתו סתם לן תנא כוותיה דר' דתנן ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא וכן בכתובות בפרק נערה שנתפתתה במתניתין דהמקדש את בתו וגרשה ויהיה פירש כאחיו וכמו שמתו אחיו אליבא דרבי וכדרך שמתו אחיו אליבא דרשב"ג. ומה שפירש רש"י גבי העדאת שור המועד בפסוק או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום שפירושו או לא היה תם אלא נודע כי שור נגח הוא היום ואתמול ושלשום הרי ג' נגיחות דמשמע דבתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה לא קשיא דבפרק הבא על יבמתו אמר ליה רב יוסף בריה דרבא לרבא בעאי מיניה דרב יוסף הלכתא כרבי ואמר אין הלכתא כרשב"ג ואמר אין אחוכי אחיך בי אמר ליה לא סתמי הן ופשיט לך נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג ופרש"י סתימות של משנה הן יש שסתמה כרשב"ג ויש שסתמה כרבי דאיכא מילתא דמחזקינן לה בתרי זימני ואיכא מלתא דבעינן תלתא זימני ומשום הכי פשט לך כמר וכמר ופירשו התוספות גבי שור המועד רבי לא פליג אקרא דתמול שלשום דמיירי דבתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה אלא כלומר התם מתקיימין דברי רשב"ג דלא מתחזק מועד אלא בתלתא זימני:
ויעל על גוזזי צאנו ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו. פי' מלת ויעל אינה דבקה עם על גוזזי צאנו כי לא תפול בם עלייה רק היא דבקה עם מלת תמנתה שבסוף הפסוק ומפני שנשאר על גוזזי צאנו בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו הוכרח להוסיף מלת לעמוד ואמר לעמוד על גוזזי צאנו כמנהג הבעלים לעמוד על פועליהם לראות במלאכתן:
ותתעלף כסתה פניה. דאל"כ מאי כי כסתה פניה הכתוב אחר זה דמשמע שכבר הוזכר למעלה:
בפתיחת עינים. לא בפתח ממש כמשמעו שאין לשון פתח נופל על העינים אלא לשון פתיחה ופי' עינים פרשת הדרכים ונקראת עינים מפני שכל העינים פתוחות לה אבל בב"ר ומייתי לה בפ"ק דסוטה אמרו אמר רבי אלכסנדרי חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים ומה היא בפתח עינים מלמד שתלתה עיניה בפתח שכל העינים מצפות לראותו והיא מערת אברהם אבינו ע"ה ואמרה יהי רצון מלפניך יי' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית:
לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים. פי' ולא מפני שנתיאשה מלהנשא לו דנהי דנתיאשה משלה בנו לא נתיאשה מלהנשא לאחר ולמה הפקירה עצמה אצל יהודה אלא עכ"ל שמפני שנתיאשה מזווג זרעו של יהודה כשראתה שגדל שלה בנו ולא נתנה לו לאשה והיא היתה מתאוה להזדווג עם אותה המשפחה הפקירה עצמה אצל יהודה כדי להעמיד ממנו בנים:
כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה. לא ולכן חשבה לזונה כי אדרבא דרך הנשים הצנועות לכסות פניהם בשוק וכך הקשו בסוטה משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה בתמיהה אלא עכ"ל לפי פשוטו של מקרא דהכי קאמר ויראה יהודה יושבת בפרשת דרכי' ויחשביה לזונה מפני שדרך הזונות לשבת בפרשת דרכים ואח"כ אמר כי כסתה פני' כלומר ומפני זה לא הכירה שאילו היה מכירה לא היה מחשב אותה לזונה גם לא היה בא עלי' כי כלתו היא כדכתיב כי לא ידע כי כלתו היא שאע"פ שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח הוא היה נוהג עצמו ע"פ התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כלה כדאיתא ביומא ולפיכך התחיל גם במצות יבום כמו שאמרו בב"ר גבי בא אל אשת אחיך ויבם אותה כדלעיל. וא"ת איך הותר לו לבא על הזונה והלא עד כאן לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינ' מזומנ' לזנות שהרמב"ם ז"ל סובר שלוק' מן התורה משם לאו דלא תהיה קדשה והראב"ד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו אבל המזומנת לזנות שהיא הקדש' המופקרת לכל שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה וא"כ היאך הותר ליהוד' לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדש' לאשה דהא בפ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן אמ' לה התקדשי לי במנ' והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן והא דתניא קדשה במשכון מקודשת אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרים שהיה בידו כבר וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין. ושמא י"ל דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה לא היה אלא לפיוס בעלמא אבל מ"מ קדש' אח"כ בכסף או בשטר ואא"כ בא עליה אבל בב"ר אמרו אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזמן לו הב"ה מלאך הממונה על התאוה אמר ליה להיכן אתה הולך מכאן מלכים עומדים מכאן גואלים עומדים מיד ויט אליה אל הדרך על כרחו שלא בטובתו. וא"ת נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו מכל מקום תמר הצדקת איך התיר' את עצמ' להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה וליכא למימר כיון דער ואונן שלא שמשו בה כדאמר רב נחמן בפרק ארבע' אחין ואינה כלתו בכך ממה שאמרו בפרק ארבע מיתות בן נח שבא על אשת חברו וכו' פטור מ"ט באשתו ולא באשת חברו וכו' דנהי דלא חייבתו תורה באשת חברו אלא כדרכה מ"מ לענין אישות בעולת בעל אמר רחמנ' וכו' דעד כאן לא קא מיפלגי רבי ורבנן בפר' קמא דקדושין גבי באו עליה עשר' אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא ועוד תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן וכו' אלא לב"ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו מאי איכא למימר. יש לומר דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו כדאיתא בפ"ק דסוטה אמר רבי שמואל בר נחמני מאי ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני ופרש"י שנתנה עינים לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמה שאין חשש בדבר גיורת אני ואיני עובדת עבודת כוכבים עד שאיני ראויה לו פנויה אני ומותרת לכל אדם יתומה אני שהייתי קטנ' במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה אלא לאב שזכהו הכתוב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולהך סברא צריך לומר דלאו בתו של שם היתה שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם ויעקב היה כשנעש' זה הפועל יותר מבן ק"י שנה. טהורה אני מנדה. וההיא דב"ר דאמרי יהוד' התחיל במצות יבום דמשמע דקדושי ער ואונן קדושין גמורין היו. צ"ל שכל זמן שלא מיאנ' אף על פי שהיא בת מיאון יש בה מצות יבום. אבל לאפרים מקשא' דאמר בתו של שם הית' ודנוה בשריפ' דהשתא אי אפשר לומר שהית' יתומה קטנ' כשנשאת לער ואונן צ"ל דלאו בתו ממש אלא מזרעו:
חותמך ופתילך עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה. דתרגום ויצקת לו ד' טבעות זהב ארבע עזקן דדהב ותרגום ופרשו השמלה ויפרשון שושיפא ונתן טעם למה נקרא הטבעת בשם חותם והשמל' בשם פתיל ואמר טבעת שאתה חותם בה ושמלה שאתה מתכסה בה פי' שנקרא הטבעת בשם חותם להיותו חותם בה והשמל' בשם פתיל להיותו כסות של ד' כנפות שהוא מתכס' בה פי' שבה הציצית והפתילים כי פי' שמלה שאת' מתכס' בה רומז על זה כמאמר הכתו' גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה. והרמב"ן טען ואמר ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר והפתילים בלשון רבים ואם תאמר על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות הציצית ואחר כך יזלזל בו לתת אותו לזונה עכ"ד: ונראה לי שאינה טענה כי מה שאמר שאיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה מי הניד לו שהיתה השמלה ההיא גדול' כסרבל עד שכשילך ערום ממנה יהיה לו לבושת אפשר שהשמלה ההיא היתה סודר קפן בעל ד' כנפות הנקרא טלית קטן שאין הפרש בין היותו ערום ממנה ובין היותו לבוש כי לרוב קטנותו אינו עושה בו רושם כלל בין מציאותו והעדרו ונקראת בשם פתיל ופתילים בעבור הציציות שלה. ומה שטען עוד חלילה שיזלזל יהודה במצות הציצית לתת אותה לזונה יותר היה ראוי לו לטעון איך הותר לו ליהוד' לבא על הזונה אבל לפי מה שפירשנו אנחנו על זה אין כאן טענ' כלל:
גבורים כיוצא בו. כי פי' לו הדומים לו דאם לא כן לו למ' לי:
מקודשת מזומנת לזנות. מגזרת התקדשו ובאתם אתי בזבח כליל התקדש חג שהם ענין הכנה והזמנה אבל גבי הרי את מקודשת לי אמרו מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן מאי לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש ופירשו התוספות להיות מקודשת לעולם בשבילו כמו הרי הן מקודשות לשמי' להיות לשמים:
יהיה שלה מה שבידה. שיהיה תי"ו תקח תי"ו לנקבה נסתרת ופירוש תקח תזכה כי עד עתה לא זכתה בהן כי היו לפקדון בידה:
פן נהיה לבוז אם תבקשנה. לא שן נהיה לבוז אם יהיו עומדין בידה לפקדון ולא תזכה בהן כי אין הבזיון רק מבקשתם לא מהעדר זכייתם אך מפני שבהעדר זכייתה תחוייב בקשתם לקח זה תמורת זה ואמר תקח לה במקום אל תבקשנה:
כי מה עלי לעשות. לאמת דברי שנדרתי לה אנכי אשלח הוסיף זה קודם מאמר הנה שלחתי מפני שבזולת זה יהיה מאמר הנה שלחתי דבק עם תקח לה או עם פן נהיה לבוז ואין טעם לא למאמר תקח לה כי הנה שלחתי ולא למאמר פן נהיה לבוז כי הנה שלחתי והמפרש ואני הנה שלחתי וזה לאות כי תקח לה אינו נכון כי פי' תקח לה עזוב אות' שתזכה בם ופי' זה לאות כי תקח לה הוא זה לאות כי כבר החזיקה אותם לעצמה וא"כ יהיה מאמר תקח לה מתפרש פע' כך ופע' כך:
כמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. כדאית' בפ"ק דנדה סומכוס משום רבי מאיר אומר הכרת העובר ג' חדשים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ויהי כמשלש חדשים ופריך בגמ' זכר לדבר קרא כתיב וראיה גדולה היא ומשני משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' ופרש"י שמא ניכר עוברה לשליש ימיה וכי ילדה לט' הוי שליש ימי עבורה ג' חדשים וכי ילדה לז' הוי שליש ימי עבורה ב' חדשים ושליש והא דקאמר הכא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם דמשמע אבל לא ראשון ושני שלמים ושליש החדש השלישי או ההפ' הוא לקוח מההיא דפרק החולץ דשלח רבי חייא בר אבין מארסין בתוך ג' חדשים ואין כונסין וכן עושין מעשה וכן היה רבי אליעזר הגדול מלמדנו משום רבי חנינא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ובב"ר סומכוס אומר משום רבי מאיר מניין שאין העובר ניכר במעי האשה אלא עד ג' חדשים מהכא ויהי כמשלש חדשים רבי הונא בשם רבי יוסף לא סוף דבר ג' חדשים אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ואם כן הכא דכתיב ויהי בעת לדתה ולא וימלאו ימיה ללדת כמו גבי רבקה דמשמע להלן למלאים וכאן לחסרים כדפרש"י לקמן יהיה שליש ימי עבורה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ואע"ג דאמר רבי יעקב מנהר פקוד בפרק בן סורר ומורה ש"מ מדרבי כרוספדאי דאמר כל ימיו של בן סורר ומורה אינם כי אם ג' חדשי' בלבד יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימיה דאי ניכר לשליש ימי' למ' לי ג' חדשים בתרי ותילתא סגי. כבר נדחו דבריו ואמרו לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה והכא זיל בתר רובא הוא ופרש"י דאזלינן בתר רוב נשים שיולדות לט' שאין עוברן ניכר בפחות משלשה חדשים ומה שהכריח לרז"ל לומר רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ולא אמרו שני חדשים ושליש סתם ל"ש שני חדשים הראשונים שלמים ושליש החדש השלישי ל"ש שליש החדש הראשון וב' החדשים האחרונים שלמים הוא מלישנא דקרא דמדקאמר כמשלש דמשמע כהשתלש החדשים ולא קאמר כשלשה משמע שצריך שישתלשו החדשים בשווי דומיא דערי מקלט דכתיב בהו ושלשת ואמרו שצריך שיהיו משולשין בשווי מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון וכן במגילה גבי הטיל בה ג' חוטי גידין בשוה דאמר רב נחמן ובלבד שיהיו משולשין ואמרו שצריך שיהו משולשין בשווי מראש הדף עד הגיד כמגיד לחברו כו' אף כאן כמשלש חדשים צריך שיהו משולשין בשווי ויהיו שליש חדשי עבורה ואין זה אלא ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם שמאחר שרובו ככלו בכל מקום ה"ל כאילו שלשתן שלמים שבזה יהיה הג' חדשים של שליש ימי עבורה בשווי. ומה שהקפידה תורה לומר כמשלש להודיענו שיהיה השליש של חדשי עבור היולדת לז' רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ולא שני חדשים שלמים ושליש החדש האחר. אפשר שיהיה הטעם בזה מפני שאין העובר ניכר בשליש ימי עבורה אלא כשהיה הרוב מכל החדש וחדש של שליש ימי עבורה משום דחדשה גרים דכה"ג אשכחן בפרק בנות כותיים דתנן כמה הוא קשויה רבי מאיר אומר אפילו מ' ונ' יום רבי יהודה אומר דיה חדשה פי' דיה אם נטהר את הקושי שלה חדש א' דהיינו החדש הט' אבל אם קשתה שלשה ימים בתוך י"א ימי זיבה בחדש הח' אפילו מקשה והולכת כל תשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימי' של חודש הח' ואמר רב אדא בר אהבה ש"מ קסבר ר' יהודה שיפורא גרי' ופרש"י כלומר החדש התשיעי גורמת לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה הלכך כל הדמים שרואה בו בקושי אינן אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו ואפי' בתחלת תשיעי הוי ולד דקסבר היולדת לט' יולדת למקוטעין ופרש"י שיפורא שתוקעין בו ב"ד בקדוש החדש. והקשו התוספות היכי מוכח מינה דחדש לבנה גרים דילמא חדש תשיעי של אחר ח' חדשים של שלשים יום להריונה גרים אפי' הוא מתחיל מאמצע חדש הלבנה ותרצו אם כן ה"ל למימר דיה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש העובר דהיינו חדש הלבנה ומשום הכי בעינן הכא רובו של כל אחד ואחד מהשלשה חדשים של לבנה:
הרה שם דבר מעוברת כמו אשה הרה. אמר זה מפני שמלת וגם מורה שהיא פועל כמלת זנתה שאלו היתה שם אינו נופל עליה מלת וגם רק זנתה והיא הרה ועוד שתחסר מלת היא לומר וגם הנה היא הרה ואע"פ כן הוכרת לומר שהוא שם מפני שאילו היתה פועל היה ראוי להיות הרתה:
בתו של שם היתה שהיה כהן לפיכך דנוה בשרפה. ב"ר והא דכתיב שבי אלמנ' בית אביך פי' במשפחת בית אביך כמו בית אהרן ברכו את ה' או באותו הבי' שהי' דר בו אבי' לא בבי' שדר בו עתה שהרי שם כבר מת מעת שהי' יעקב אבינו בן נ' שנה ועכשו היה יעקב יותר מבן ק' שנה וכן הא דאמרי' בפ' אין מעמידין זנות בבית דינו של שם גזרו אותו דכ' ויאמ' יהודה הוציאוהו ותשרף אלמא באותה שעה עדיין היה חי. צריך לומר שמפני שקבל יהודה כל התור' כלה מאביו שקבלו מבית דינו של שם נקר' גם יהוד' בי' דינו של שם אבל ההיא דאפרים מקשאה דאמר בתו של שם הית' צ"ל דפליגי אההיא דפ"ק דסוט' דאמר' בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה ואמר' יתומה אני והייתי קטנ' כשהשיאוני אמי ואחי ומאנתי בנשואי ער ואונן ואינה כלתו של יהודה שאפי' את"ל שנולדה לו לשם בסוף ימיו עדיין בשעה זה היתה יותר מבת נ' שנה או שמא י"ל דבתו של שם לאו דוקא בתו אלא בת בנו:
לפיכך דנוה בשרפה. ב"ר הרמב"ן ז"ל כתב שרש"י ז"ל הביא הבריתא הזאת ולא פירשה ואני לא ידעתי הדין הזה שבת כהן אינה חייב' שריפה אלא בזנות עם זיקת בעל ארוסה או נשוא' כמו שמפורש בסנהדרין אבל בת כהן שומרת יבם שזנתה אינ' במיתה כלל ובין בת ישראל בין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא ואם תאמר שהיה היבום נוהג' בבני נח והוא להם בכלל אשת איש ואזהרה שלהן זו היא מיתתן והלא הם אומרים שיהודה התחיל במצות יבום תחלה וכן מוכיח בסנהדרין שאין יבמה בבני נח חייבת כלל עכ"ד: ונראה לי שאין הטעם שאמרו בב"ר בתו של שם היתה ולפיכך דנוה בשריפה אלא על מין המיתה למה בשריפה ולא במין אחר אבל לא על המיתה עצמה ופי' ולפיכך דנוה בשריפה כלומר ולא במיתה אחר' אבל מה שגזרו עליה מיתה נוכל לומר שעשו זה לכבודו של יהודה שהיה נשיא וקצין עליהם והיתה נבלה גדולה להיות כלתו הרה לזנונים או מפני שהיה הדור פרוץ ופרצה מצא וגדר בה גדר כההיא דסנהדרין שאמרו מעשה בא' שהטיח את אשתו תחת התאנה והלקוהו ואחד שרכב בשבת וסקלוהו ולא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך וכן משמע בהדיא מההיא דפ' אין מעמידין דפריך הגמ' דרך זנות ב"ד של שם גזרו דכ' ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף אלמא מה שדנוה במיתה משום גזרה הוא ולא מדינא ואף על פי שאמרו בפרק ד' נדרים אמר רבי זכריה אמר רבי ישמעאל בקש הקב"ה להוציא הכהונה משם שנאמר ומלכי צדק וגו' והוא כהן וכיון שהקדים ברכתו של אברהם לברכתו של מקום שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם וברוך אל עליון א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת העבד לברכת רבו מיד הוציאה מאברהם שנאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני מה כתיב בתריה נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דבורו של מלכי צדק מ"מ לא נטלה ממנו אלא מזרעו כדמסיק התם בהדיא והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן ואף על פי שאין בתו כהנ' דנוה בשריפה משום כבודו של אביה שהוא כהן שהרי השריפה שחייב' תור' לבת כהן אינו אלא מפני כבוד אביה כדכתיב את אביה היא מחללת באש תשרף ולפי זה צ"ל דתמר בתו של שם ממש היתה ולא בת בנו דבכבוד אביה הקפידה תורה כדכתיב את אביה היא מחללת ולא לכבוד אבי אביה וההיא דאפרי' מקשאה פליגא אההיא דסוטה:
שלש נפשות. היא ושני בנים שבבטנה ואע"פ שבאותה שעה לא ידעה אם יש תאומים בבטנה כדכתיב ויהי בעת לדתה והנה תאומים משמע שלא ידעה זה עד עת לדתה מ"מ כיון דאיגלאי מילת' למפרע שהיו תאומים תפשו בלשונה ג' נפשות במקום שתי נפשות שאמרה היא:
צדקה ממני צדקה בדבריה ממני היא מעוברת. הוסיף מלת בדבריה אחר מלת צדקה גם הוסיף היא מעוברת אחר מלת ממני מפני שבזולת תוספת מלת בדברי תהיה מלת צדקה דבקה עם מלת ממני ויהיה פירושו צדקה יותר ממני כמו ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני ואין זה נופל פה אבל עם תוספת מלת בדבריה תהיה מלת צדקה דבקה עם מלת בדבריה שיהיה פירושו שהיא צודקת בדבריה ומפני שנשארה מלת ממני לבדה ואינה מורה על ענין כלל הוצרך להוסיף עליה היא מעוברת ותהיינה שתי מלות צדקה ממני שני משפטי' האחד שצדקה בדבריה והשני שממני היא מעוברת וכך הוא גם כן לדעת רז"ל שדרשו שיצאת בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים רק שבמקום ששני המשפטים יהיו של יהודה יהיו לדעת רז"ל האחד של יהודה והאחד של הקב"ה ומה שהכריח את רז"ל לומר שהאחד הוא של הקב"ה ולא שיהיו שניהם יחד של יהודה הוא משום דמנא ידע יהודה לומר שממני היא מעוברת שמא מתוך שהיתה פרוצה ביותר הפקירה עצמה לכל כדמשמע מאיה הקדשה היא בעיני' שפירושו המזומנת לכל ובאו עליה גם אחרים ונתעברה מהם שהרי בסוטה פרק קמא פריך הגמרא הכי ומשני יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים כלומר דברים נעלמים שנגזרו לפני בעבורה:
כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה. כבר פירשתי זה בפסוק כי על כן ראיתיך פניך כראות פני אלהים:
י"א לא הוסיף וי"א לא פסק. טעם האומרים לא הוסיף מפני שכבר קיים זרע לבניו ולא רצה להיות עמה יותר אע"פ שהיתה אשתו גמורה כדת וכהלכה וטעם האומרים לא פסק מפורש בסוטה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם קול גדול ולא יסף ופרש"י כיון שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה שוב לא פסק ממנה:
הוציא האח' את ידו לחוץ ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה. תיקן בלשונו זה כמה עניינים אמר הוציא במקום ויתן מפני שמלת ויתן יד משמע שכיון העובר לתת לה ידו ואין כן האמת רק שהעובר הוציא את ידו לחוץ גם הוסיף אחר ויתן יד מלת האחד מפני שלא פי' הכתוב מי משניהם היה המוציא ולא אמר המוציא או הנותן כמו שאמר גבי ויגד המגיד וגבי ויאמר האומר משום דהתם לאו באנשים מיוחדים קמיירי אלא סתמא מאן דהוא אבל הכא בתאומים שבבטנה קמיירי אלא שלא פי' הי מנייהו לפיכך אמר האחד שפירושו האחד משניהם גם הוצרך להוסיף עוד אחר זה ולאחר שקשר' על ידו השני החזירה מפני שלא יתכן לומר ויהי כמשיב ידו אלא א"כ יאמר תחלה שהחזירה:
פרצת חזקת לא מלשון פרצה:
כנגד ארבע חרמים. ב"ר אבל בסנהדרין פרק נגמר הדין אמרו ויען עכן את יהושע ויאמר אמנם אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמי' שנים בימי משה ואחד בימי יהושע ר' יוחנן משם רבי אלעזר ב"ר שמעון אמר ה' ד' בימי משה ואחד בימי יהושע אלמא בין למר ובין למר אינן ארבעה ושמא י"ל דההי' דב"ר לא קמיירי אלא באותן שהיו בימי משה וכרבי יוחנן ומה שלא רמז הכתוב רק באותן שהיו בימי משה ולא באותו שהיה בימי יהושע מפני שבאותן שבימי משה לא נענש בהן שעדיין לא עברו את הירדן דהתם בעי הגמרא ועד השתא מ"ט לא איענש א"ר יוחנן משום רבי אליעזר ב"ר שמעון לפי שלא נענשו על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן:
ויקרא שמו זרח על שם זריחת מראית השני. דכיון דשם פרץ אינו אלא משום מעשה שהיה צריך לומר נמי ששם זרח אינו אלא משום מעשה שהיה:
