תנ"ך על הפרק - בראשית לד - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית לד

34 / 929
היום

הפרק

מעשה דינה

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יה וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ותצא דינה בת לאה. הזכיר בת לאה לומר שהיה אחות שמעון ולוי המקנאין ונוקמין נקמתה ואמר אשר ילדה ליעקב כי גם כל האחים קנאו לה: וישכב אותה ויענה. פירש"י וישכב כדרכה ויענה שלא כדרכה. ור' אברהם כתב בשביל שהיתה בתולה קורא עינוי. והרמב"ן כתב אין צריך כל זה כי כל ביאת אונס קורא עינוי הכא הקדים שכיבה לענוי ובתמר כתיב ויענה וישכב אותה. וי"מ שדינה נתפתת תחלה אבל תמר לא נתפתת לכך הקדים ענוי לשכיבה: וכן לא יעשה. פירש"י שהאומות גדרו עצמם מן העריות. והקשה עליו הרמב"ן שהכנעניים שטופים בזמה ובעריות ובבהמה ובזכור כדכתיב כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ופי' שוכן לא יעשה נמשך אל בישראל כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה בהן על כן אמר בישראל כי אינו נבלה בכנענים: הרבו עלי מאוד מוהר ומתן. כל זה הפיוס שיתנוה לו לאשה מרצונם כי כבר בביתו היתה ולא היה ירא שיקחוה ממנו אלא שהיא לא היתה מתרצית אליו וזהו וידבר על לב הנערה: ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. כתב הרמב"ן ז"ל אע"פ שחמור ושכם דברו אל אביה ואל אחיה לא ענה יעקב אלא בניו דברו במקומו בשביל שהיה להם הדבר לקלון לא רצו שאביהם ידבר בו כלל. והקשה כי נראה מפשט הפסוק שברצון אביהם ובעצתו ענו והוא ידע מענם שהיה במרמה שכיוונו להחלישם ולהרגם וא"כ למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה ברצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה ודאי כולם היו בעצה אחת על זה המענה אלא ששמעון ולוי עשו המעשה וא"כ למה ארר אפם לבדם. ותירץ שמה שאומר הפסוק שענו במרמה לא שהיתה כוונתם להרגם אלא שזו היתה המרמה אולי לא ישמע להם להמול ואפי' אם ישמעו להם חשבו בהיותם כואבים יקחו אחותם מבית שכם וילכו וכך היתה עצתם עם אביהם אלא ששמעון ולוי רצו לינקם והרגו כל העיר ועל זה כעס יעקב שהי' להם להרוג שכם לבדו. ועוד מקשים היאך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם וכתב הרמב"ם שבני נח מצווין על הדינין להושיב שופטי' בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהם ובן נח שעבר על אחת מהם ולא דנוהו להורגו הרי הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם שראו לשכם שגזל את בת יעקב ולא דנו עליו. וכתב הרמב"ן וא"כ הוא זכו למקום בהריגתם ולמה כעס יעקב עליהם אלא אע"ג שנצטוו בני נח על הדינין היינו כגון אם גנב ועשק וגזל וכיוצא באלו וחייב עליהם מיתה אם עבר עליהם שאזהרתן היא מיתתן אבל אם עבר ולא הושיב דיינין אין בזה חטא מות שזו היא מצות עשה ולא אמרינן בהן אזהרתן זו היא מיתתן ואין אנו צריכין לבקש חיוב מיתה לבעלי שכם שכמה עבירות עשו שנתחייבו בהם כגון ע"ז וגלוי עריות דכתיב על ההרים וכו' וכתי' כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם דין אבל ענין בני יעקב עם שכם בעבור שהיו אנשי שכם רשעים רצו לינקם בהם בחרב נוקמת במלך וכל אנשי עירו כי סרים למשמעתו ולא חשבו הברית שכרתו עמהם כי היה להחניף להם ויעקב כעס עליהם על שהביאוהו בסכנה וארר אפם על שעשו חמס לאנשי העיר שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והם היו בוטחי' בדבורם ואולי ישובו אל השם והרגום חנם כי לא הרעו להם כלל ועל זה כעס וארר אפם: ולקחנו את בתינו. ולא אמרו אחותינו כי במקום אביהם היו מדברים: שלמים הם אתנו. בעבור שאנשי העיר היו חושבים שהיו שונאים אותם על שראו אותם עצבים ויחר להם מאד ואולי הם נשמרים מהם ושומרים העיר מפניהם על כן אמרו להם בשלום הם עמנו: רחבת ידים. פי' ר' אברהם מקומות רבים כמו ויד תהי' לך: מקנהם וקניינם וכל בהמתם. פי' הרמב"ן מקנה הם הבהמות אשר הם בעדר כי הם עיקר קנין האדם כדכתי' מקנך אשר בשדה ואשר אינם אתם בעדר כגון הבהמות יחידות בבית בכלל בהמתם א"נ כפל הלשון לחזוק כלו' כל בהמתם אשר הם רבות מאד: ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. פירש"י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי ובפרק ר"א דמילה אינו משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכ"ש ביום הראשון. וי"מ בהיותם עדיין כואבים כי הי' דעתם להורגם ביום הראשון אלא שנתחרטו ונמלכין בענין והיו בזה ב' ימים עד שהסכימו ביום השלישי להורגם ומצאום עדיין כואבים ביום השלישי והרגום. וי"א שהיו רבים ולא הסכימו כלם למול עד יום השלישי שמלו כלם והיו כלם כואבים. וי"א דביום הראשון למילה הרגום ויהי ביום השלישי קאי לעינוי דינה ולעולם יום ראשון למילתם הי':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך