דוד נשאר מאחור
לאחר שראה דוד כי הקב"ה החל לעזור לו, וכן ראה שאבשלום ואנשיו חצו את הירדן, וקדושת עבר הירדן פחותה מזו של ארץ ישראל, רצה דוד לדכא את המרד דווקא בעבר הירדן ולהמנע משפיכת דמם של בני ישראל בארץ הקדושה. דוד חילק את אנשיו לשלושה והעמיד בראש כל חלק מצביא מהולל כדי שגם בדרך הטבע תתנהל המלחמה כהלכה [אגב, שבט יהודה בנגוד לשבט בנימין מנצח בשלוב נס וטבע]. דוד רצה לצאת בראש צבאותיו כפי שכל מצביאי העם (ואף הוא עצמו במלחמות אחרות) הלכו בראש החיילים. ברם, המצביאים הבכירים שהם: יואב, אבישי ואיתי התנגדו לכך משלשה טעמים, שני טעמים צבאיים וטעם שלישי רוחני:
(א) כל המצביאים ובעיקר יואב היו מעוניינים למנוע שפיכות דמים מיותרת. לכן רצו שדוד לא ילך עמהם וכשיווצר מגע עם חיילי אבשלום וימותו כמה מחייליו, השאר ינוסו ולא ימשך המרדף, כי אין להם כוונה לפגוע בחיילי יהודה אלא אך ורק בדוד והרי דוד לא נמצא בחזית. כך אפשר למנוע שפיכות דמים מיותרת.
(ב) אם המלך לא יצא עם חייליו, יחשבו כי עם המלך נמצאים עוד הרבה חיילים שיכנסו למלחמה בעת הצורך וסביר להניח כי אלה שעדיין לא הוטלו למערכה הם גבורים יותר מחבריהם ולא ישימו לב על הרג שאר החיילים.
(ג) הטעם הרוחני: כל מלחמה מסוכנת, ותוצאותיה אינן ידועות ולכן יש צורך להתפלל, קל וחומר במלחמה זו. והרי כוחו של דוד גדול בתפלה ואם יצא איתם לא יוכל להתפלל כראוי. לכן מן הראוי שלא יצא למלחמה כי תפילתו תביא את הנצחון אפילו אם בדרך הטבע לא תהיה אפשרות לנצח. לפיכך נאמר: "כִּֽי־עַתָּ֥ה כָמֹ֖נוּ עֲשָׂרָ֣ה אֲלָפִ֑ים"(שמואל ב יח ג). והרי עשרת אלפים מרמז על נצחון על טבעי(כפי שהסברנו לעיל).
דוד נענה לבקשת מפקדיו, נשאר בעורף ושם התפלל על נצחונם בשדה הקרב.