תנ"ך על הפרק - שמואל ב טז - דוד מגיע לשיא רוחני חדש / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל ב טז

279 / 929
היום

הפרק

וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֛א נַ֥עַר מְפִי־בֹ֖שֶׁת לִקְרָאת֑וֹ וְצֶ֨מֶד חֲמֹרִ֜ים חֲבֻשִׁ֗ים וַעֲלֵיהֶם֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּמֵאָ֧ה צִמּוּקִ֛ים וּמֵ֥אָה קַ֖יִץ וְנֵ֥בֶל יָֽיִן׃וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָא הַחֲמוֹרִ֨ים לְבֵית־הַמֶּ֜לֶךְ לִרְכֹּ֗בולהלחםוְהַלֶּ֤חֶםוְהַקַּ֙יִץ֙ לֶאֱכ֣וֹל הַנְּעָרִ֔ים וְהַיַּ֕יִן לִשְׁתּ֥וֹת הַיָּעֵ֖ף בַּמִּדְבָּֽר׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ הִנֵּה֙ יוֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר הַיּ֗וֹם יָשִׁ֤יבוּ לִי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת מַמְלְכ֥וּת אָבִֽי׃וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר לִמְפִי־בֹ֑שֶׁת וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ הִֽשְׁתַּחֲוֵ֔יתִי אֶמְצָא־חֵ֥ן בְּעֵינֶ֖יךָ אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל׃וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כָּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכָל־הָעָם֙ וְכָל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ׃וְכֹֽה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל׃הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ יְהוָ֜ה כֹּ֣ל ׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר מָלַ֙כְתָּ֙תחתותַּחְתָּ֔יווַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה בְּיַ֖ד אַבְשָׁל֣וֹם בְּנֶ֑ךָ וְהִנְּךָ֙ בְּרָ֣עָתֶ֔ךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה׃וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑הכיכֹּ֣היְקַלֵּ֗לוכיכִּ֤ייְהוָה֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן׃וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ יְהוָֽה׃אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְהוָ֖הבעוניבְּעֵינִ֑יוְהֵשִׁ֨יב יְהוָ֥ה לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּעָפָֽר׃וַיָּבֹ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ עֲיֵפִ֑ים וַיִּנָּפֵ֖שׁ שָֽׁם׃וְאַבְשָׁל֗וֹם וְכָל־הָעָם֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וַאֲחִיתֹ֖פֶל אִתּֽוֹ׃וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֞א חוּשַׁ֧י הָאַרְכִּ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֤אמֶר חוּשַׁי֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם יְחִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־חוּשַׁ֔י זֶ֥ה חַסְדְּךָ֖ אֶת־רֵעֶ֑ךָ לָ֥מָּה לֹֽא־הָלַ֖כְתָּ אֶת־רֵעֶֽךָ׃וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלֹם֒ לֹ֕א כִּי֩ אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר יְהוָ֛ה וְהָעָ֥ם הַזֶּ֖ה וְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ללאל֥וֹאֶהְיֶ֖ה וְאִתּ֥וֹ אֵשֵֽׁב׃וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶֽעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָבַ֙דְתִּי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כֵּ֖ן אֶהְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃וַיֹּ֥אמֶר אַבְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲחִיתֹ֑פֶל הָב֥וּ לָכֶ֛ם עֵצָ֖ה מַֽה־נַּעֲשֶֽׂה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲחִיתֹ֙פֶל֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם בּ֚וֹא אֶל־פִּלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הִנִּ֖יחַ לִשְׁמ֣וֹר הַבָּ֑יִת וְשָׁמַ֤ע כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־נִבְאַ֣שְׁתָּ אֶת־אָבִ֔יךָ וְחָ֣זְק֔וּ יְדֵ֖י כָּל־אֲשֶׁ֥ר אִתָּֽךְ׃וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יו לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־אִ֖ישׁבִּדְבַ֣ר הָאֱלֹהִ֑ים כֵּ֚ן כָּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

דוד מגיע לשיא רוחני חדש

סאת היסורים של דוד טרם התמלאה והנה הופיע גורם חדש בשם שמעי בן גרא. כידוע היה שמעי תלמיד חכם גדול ובהמשך נראה שהיה גם רבו של שלמה. הוא היה משבט בנימין והצטרף למורדים נגד דוד. ראה את דוד החל שמעי מקלל אותו והתבטא נגדו בבטויים חריפים מאד. הגמרא(שבת קה.) אומרת: "והוא קללני קללה נמרצת נוטריקון נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא". שמעי השתלח בדוד ואמר לו בטויים קשים ופוגעים. המדרש(ילקוט שמעוני רמז קנא) אומר: "וילך דוד ואנשיו בדרך ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו". שואל הילקוט בשם מדרש תהלים: "וכי באויר היה לילך? אלא שהלכו בדרך ענוה, ושמעי הולך בצלע ההר שהזכיר מעשה הצלע(מעשה בת שבע), והוא שדוד אמר: "כי אני לצלע נכון"(תהילים לח יח), אמר ליה והנך ברעתך מהו והנך? אמר רבי אבא בר כהנא אסקופי(עגלת צב מכוסה) של בת שבע מהלכת לפני דוד". פירוש הדברים: כאשר ברח דוד מירושלים לקח עמו את בת שבע והיא נסעה במרכבה לפניו. על כך אמר שמעי שגם עתה כאשר דוד נענש על מעשה בת שבע ונטרד מירושלים אינו יכול לפרוש מהרעה שעשה ולוקח אתו את בת שבע. לכך התכוון שמעי במלים: "והנך ברעתך", כלומר גם במצב כזה אתה ברעתך.

השאלה היא, הרי שמעי ראה את דוד מתיסר על חטאו ונטרד ממלכותו והרי היסורים ממרקים ומדוע אם כן מזכיר לו את דבר החטא? מסבירים המפרשים ששמעי אמר לדוד שאמנם היסורים מכפרים אך לא לכל אחד, אלא דווקא למי שפורש מהחטא. אבל דוד שעדיין מחזיק בחטאו לא יכפרו לו היסורים, ולכך התכוון שמעי "והנך ברעתך" - החטא עדיין רובץ עליך משום שלא פרשת ממנו, גם עתה לאחר שחייב אתה לעזוב את ירושלים. שמעי הוסיף ואמר כי מרד בן באביו מוכיח שדוד איש דמים וה' מענישו קשות. דבריו של שמעי קוממו את אבישי, אחי יואב, שיעץ לדוד להסיר את ראשו של שמעי כי אין לך מורד במלכות גדול ממנו. דוד דחה את דברי אבישי על הסף ואמר: "מה לי ולכם בני צרויה כה יקלל כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן? ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני? הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'"(שמואל ב טז י-יא). המלבי"ם שואל מדוע כפל דוד את דבריו ואמר: כה יקלל וכי ה' אמר לו קלל? מסביר המלבי"ם שדוד אמר לאבישי כי אין לו להתרגש מדברי שמעי, כי אם מקלל מעצמו לא יצמח שום נזק לא לדוד ולא לעבדיו ושמעי יכול לקלל ככל אשר יחפוץ כי כולם יודעים שדוד לא הרג את אבנר ואת איש בושת והוא לא לקח את מלכות ישראל בחזקה. ואם ה' אמר לו לקלל אם כן הניחו לו ויקלל.

המקובלים מסבירים כי בכל פעולות האדם נכנסת נשמה. ההסבר לכך: כאשר מרים האדם את ידו אנחנו רואים יד של בשר ועצמות מתרוממת. אולם ברור הדבר כי לא הבשר והעצמות הם אשר מתרוממים אלא הנשמה שהקב"ה הכניס ביד היא המאפשרת לגוש החומר להתרומם. כאשר האדם מדבר הרי לא מיתרי הקול הם המדברים. כלי הדבור פועלים כאשר הנשמה שהיא חלקו של הקב"ה באדם נכנסת לתוך מיתרי הקול ואז יכול האדם לדבר, וכאשר לוקח ה' את הנשמה מהאדם לא יכול האדם לפעול מאומה ובלשון הבריות נקרא מת. כאשר רצה הקב"ה שירבעם בן נבט לא יפגע בנביא עדו בשעה ששלח המלך את ידו לעבר הנביא, יבש ה' את ידו של המלך, כלומר, לקח מידו את הנשמה שהיתה בה וממילא לא יכל לתפוס את הנביא. גם אצל שמעי היה צריך הקב"ה לשלול ממנו את כושר הדבור בזה שהיה לוקח את הנשמה שבמיתרי הקול ואז שמעי לא יכל לקלל. עתה לאחר שה' השאיר בשמעי את הנשמה בכלי הדבור והוא מקלל משמע שהקב"ה מסכים שידבר והוא כביכול אמר לו קלל, כלומר באה בהסכמתו, אחרת היה צריך לשלול ממנו אפשרות זו ואם ה' חפץ בכך, מה אני יכול לעשות ומדוע תסיר את ראשו?

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך