וה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האל' והאלהים נסה וגומר הנה ראיתי לשאול בספור הזה שאלות: השאלה הא' בהכפל וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ורש"י פירש פקד את שרה על ההריון ויעש ה' לשרה על הליד' ואינו נכון כי אחר שיעד' בידוע שתלד. והרמב"ן כתב שפקד ענינו זכר ושהוא לשון נהוג בעקרות כמ"ש ויזכור אלהים את רחל. ולחנה ויזכרה ה'. וגם זה אינו נכון כי שרה לא הית' נשכחת לשיצטרך לומר בה שזכר' כי הנה המלאך יעד' שתלד והגביל בה המועד שתלד בה ולא היה אם כן בה שכח'. גם כי לשון פקד אין ענינו זכר והעד פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ולא היו נשכחים שמה וכל שכן העשוי להם בכל יום שלא תפול בו השכחה: השאלה הב' באמרו ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו והלא היינו יודעים שילד' אותו לזקוניו כמו שיאמר אחר זה ואברהם בן מאת שנ' בהולד לו את יצחק. ויהיה אם כן אמרו כאן לזקוניו דבור מיותר ואין לו צורך כלל: השאלה הג' מה שהקשה הר"ן למה לא קרא אברהם שם בנו יצחק ביום מלתו וקראו כן ביום הולדו והנה השם הוא המושם והמוסכם עם הבריות וזאת לפנים בישראל תמיד ולמה זה מיהר לקרא שמו ביום הולדו: השאלה הד' באמרו ואברהם בן ק' שנה בהולד לו את יצחק בנו ויקשה זה למה שידענו זקנתו כי הוא נמול בן צ"ט שנה ונאמר לו אז שלמועד ההוא בשנה האחרת תלד שרה כ"ש שבא הפסוק הזה בזולת מקומו אחרי זכרון השם והמילה והיה ראוי לזכרו סמוך ללידה: השאלה הה' במאמר צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי ולא זכרה דבר מאברהם בהיות הזרות והצחוק בחקו ג"כ כמ"ש הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ששם המניעה מצד שניהם: השאלה הו' במה שאמרה מי מלל לאברהם וזה אם מפני שבא המאמר ההוא בזולת מקומו וגם לפי שלא היה לה לתמוה מי מלל לאברהם כי הקב"ה והמלאך ג"כ כל אחד מהם מלל זה לאברהם ורש"י כתב שמי מלל הוא לשבח רומז להב"ה והרמב"ן השיג עליו שלא מצא מלת מי כי אם לבזיון מי אבימלך מי שכם מי דוד מי בן ישי. ותמהתי מדבריו שנראה ששכח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. מי ילד לי את אלה. ואלה מי גדל. מי זה בא מאדום. מי זאת הנשקפה כמו שחר ורבים כאלה: השאלה הז' למה עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ולא ביום הלידה או ביום המילה כמנהגנו היום. והר"ן כתב שאז נדמה לו שהנער היה בריא וחזק ויוצא מסכנות התינוקות ואינו נכון כי אברהם יודע היה שיצחק יבריא ויחזק והאמין בה' כי ביצחק יקרא לו זרע: השאלה הח' למה זה בקשה הצדקת שרה לגרש את ישמעאל מבית אביו בהיותה יודעת שאברהם היה אוהב אותו כאב את בן ירצה: השאלה ט' למה זה בקשה שרה שיגרש אברהם ג"כ את האמה עם בנה כי אם ישמעאל חטא בהיותו מצחק הגר מה חטאה והטעם שנתנה שרה מענין הירושה לישמעאל נתיחס לא להגר אמו כל שכן שהסכים הקב"ה בזה באמרו לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה: השאלה הי' למה זה קרא מלאך אלהים אל הגר ודבר עמה והיא לא היתה ראויה לנבואה והנה הפעם הראשונה שדבר לה המלאך היה לצורך אברהם להשיבה אל ביתו שברחה משם אבל כאן היה די שיפקח אלהים את עיניה כמו שעשה ותרא הבאר ותשק ממנו את הנער ואם הדבור על אודות הנער שהיה בן אברהם למה לא דבר המלאך לנער עצמו שכבר היה בן י"ז שנה או יותר ודבר להגר המצרית. והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלו כלם: וה' פקד את שרה וגומר עד ותרא שרה את בן הגר המצרית. בעבור שאמר למעלה כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. סמך אליו וה' פקד את שרה ר"ל לאויביה עצר ה' ולה שהיתה עקרה פקד אותה לשתלד. ואז"ל שהמתפלל בעד חברו נענה ראשונה לעצמו וכן היה אברהם בעבור שהתפלל על אבימלך פקד ה' את שרה אשתו. ולשון פקידה הוא באמת ביקור והשגחה כמו פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. כי מפני שהיו חושבים שהוא ית' לא היה משגיח בהם אמר להם כן. וכמוהו ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. ה' בצר פקדוך. עד שמפני זה יקראו הנמנים פקודים והמונים אותם יקראו פוקדים. ופי' הפסוק הזה שהמלאך אמר בשם האל שוב אשוב אליך כעת חיה וענין השיבה והביאה היא ההטבה שיתן לו משרה בן כי הפעל מורה על מציאות הפועל ובהיות הפעל כאן היה הפועל כאן ולזה נאמר ויהי ה' את יהושע. ויהי ה' את יוסף להיות טובתו והשגחתו עמו וזה וה' פקד את שרה שהשגיח בענינה ומה שיעד לה ולפי שיש פקידה לטובה ופקידה לרעה כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי הוצרך לפרש כאן שפקידת שרה היתה כשעשה ה' לה כאשר דבר כשנתן לה הבן אשר יעדה בו ולזה לא זכר שפקד את אברהם לפי שהקבול וההריון הוא באשה גם שהיה הדבר הזה יותר זר וקשה בבחינת שרה ממה שהיה בבחינת אברהם ואפשר לפרש וה' פקד את שרה כאשר אמר בתת לה זרע ויעש ה' לשרה כאשר דבר שילדה בן זכר ולא בת ונקרא שמו יצחק כי זהו מה שדבר אליה. ואמנם בבחינת אברהם אמר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו ר"ל שילדה לו עם כל זקנתו הבן הנזכר וזה טעם אמרו לזקוניו שלא אמר זה לרשום הזמן אשר בו ילדה כי אם להגיד שג"כ נעשה לו החסד הזה והפקידה הזאת בבחינת זקנותו. ואפשר זה ג"כ להגיד שיהיה לו יצחק בן זקונים והוא הבן המועיל לאביו העובד אותו. והצריך לו לזקוניו ויורה עם הפירוש הזה אמרו למועד אשר דבר אתו אלהים. כי זהו רושם הזמן שבו נולד לא מה שאומר לזקוניו והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שעשה אברהם בזה ב' דברים הא' שקרא שם בנו הנולד לו יצחק והתבונן אמרו הנולד לו אשר ילדה לו שרה כי הנה באו שתי ההודעות ההנה להודיע שמשתי בחינות קרא שמו יצחק אם בבחינת זקנותו שישחק וישמח עמו ועל זה אמר הנולד לו. ואם בבחינת שרה לזקנותה ועל זה אמר אשר ילדה לו שרה. אם לא נפרשוהו כן יהיה בפסוק הזה מותר רב כי אין ספק שהיה ראוי שיאמר בלבד ויקרא שמו יצחק והדבר הב' שעשה הוא שמל אברהם את יצחק בנו. ואמרו בן שמונה ימים נראה לי שחוזר לשני הדברים יחד לקריאת השם ולהכנסתו בברית ששני הדברים עשה בהיות הילד בן שמונה ימים ונתן הסבה על זה כלו באמרו כאשר צוה אותו אלהים כי הנה באה כ"ף הדמיון במלת כאשר לא להודיע איך עשה זה אלא שעשאו בעבור שצוה אותו אלהים ואמר זה להגיד שעם היות יצחק חביב מאד אצל אביו מפני שבא לו שלא כמנהג הטבעי שבעבור זה היה ראוי שיפחד מלמסרו בסכנת המילה בהיותו רך ויחיד לפני אמו הנה אברהם לא חשב זה לכלום בערך קיום מצות האל שצוהו בקריאת שמו ובמצות המילה והוא אמרו כאשר צוה אותו אלהים. והרמב"ן כתב שביום שנולד קרא שמו יצחק לפי שנצטוה עליו ובלידתו הגיע זמן המצו' ההיא אבל המיל' היה זמנה לשמונה ימים ועשאה כן. ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והותר' בזה השאל' הג' והנה סמך לזה ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו אם לקשרו במה שלמעל' ממנו שאף על פי שהי' בן מאה מל את בן זקונים זה לשמונ' ימים כדי לקיים מצות בוראו. ואמר תמיד בפסוקים האלו מלת בנו סמוכ' עם יצחק להורות כי הוא בעיניו היה הבן העקרי לא ישמעאל כמו שיספר ואפשר לפרש עוד שבא הפסוק הזה הקדמ' לספר שבחה של שרה ודעת' כי עם היות שאברהם קרא שם בנו יצחק בבחינות עצמו ובבחינת אשתו כמו שביארתי ושהי' אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק שהי' זרות רב בחקו בהולדה הנה היא לא יחסר הזרות ההוא אל אברהם כלל כי אם לעצמ' באמרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כלומר שלא היה צחוק בבחינתו כי אם בבחינת'. ואפשר שכפל כל השומע יצחק לי לומר שילעגו ממנ' ממה שצחק' עם בשורת המלאך והותרה בזה השאל' הד' והה'. ואמנם אמרו מי מלל לאברהם ענינו אצלי שכאשר ראתה שרה שמלבד הליד' עוד הגדיל השם לעשות עמה חסד במה שנתן לה חלב בשדיה להניק את בנה כי זה על המעט ימצא בנשים הזקנות שיספיק הטבע לתת בהם דם חומר לעובר ובעוד שיבא לשדים מאותו דם שיתילד ממנו מזון לנולד לכן בראותם שלא היו לה שדים צומקים אבל שדים נכונו להניקו אמרה מאמר אחר מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה ר"ל הנה הליד' הקב"ה יעד עליה לאברהם אבל ההנק' לא אמרה ולא הודיעה וזהו מי מלל לאברהם שלא אמר השם ולא המלאך ולא אדם בעולם לאברהם שתהיה אפשר שתניק בנים שרה עתה שילדה בן לזקוניו. ואין ספק שהחסד הזה עשה הש"י לכבוד יצחק לשלא יניק משדי נשים נכריות בנות כנען. או יהי' פי' כי ידעתי מי מלל לאברהם הניק' בנים שרה עם היות שמלל לו שילדתי בן לזקוניו ולרשום הנס הז' אמר הכתוב ויגדל הילד ויגמל כלומר שעם היות חלב שרה דק ומעט בדרך הזקנות הנה גדל הנער ויגמל כי לא נפסק חלבה עד גמלה אותו ובעבור אותו נס העצום עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק כדי לתת הודא' לאלהיו על הנס הזה ולכן לא עשה משת' על הליד' ולא על המיל' לפי שכבר יעדו עליו אלא על ההגמל וההולד' וההנק' שלא נאמר' לו. והותרו בזה השאלות הו' והז'. והר"ן כתב שבעבור שהתינוק הוא מעותד לסכנות בעוד שהוא יונק שדי אמו לא עשה אברהם המשת' אלא ביום הגמל אותו. ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון: ותרא שרה וגו' עד ויהי בעת ההיא. זכר הכתוב שראת' שרה את ישמעאל מצחק ושירע בעיני' אולי שהי' מצחק מהמשת' שהיו עושים ביום הגמל את יצחק וזה קשור הפסוקים ולכן לא באה ביניהם פרש' וששרה אמרה שכיון שלא יירש בן האמ' עם בנה מה הצורך שישב בביתה להלעיג על מעשיה מוטב שיגרש אותו אברהם מביתו ושילך להתגדל בארץ אחרת ולהיותו נער אמר' שתלך אמו עמו לא לגרש אות' בבחינתה ולא על חטא שחטאת' כי אם שתלך עם בנ' להדריכו במה שיעש'. והפי' הזה הוא כפי המפרשים. אמנם הנכון בעיני הוא שבהיות יצחק יונק שדי אמו בגבול סכנת התינוקות לא בקש' שרה שיגרש את האמ' ואת בנה לפי שאין ספק שיקש' אברהם לעזוב את בנו הודאי ישמעאל איש גדול ושלם בקומתו בעבור הספק שהוא ביצחק בינקותו בחלב נקפא אבל אחרי שגדל יצחק בשניו וקומתו והיה כשאר כל אדם הי' ראוי שיחזיק בו אברהם כבן יורש ויעזוב את הקליפ' וידבק בפרי ומפני זה כשראת' שרה את בן הגר כלומר בן השפח' כי לכך לא קראו בן אברהם כי אם בן הגר לגנותו שהי' משתעשע בבית כבן יחיד בבית ירושתו כאשר היה קודם לידת יצחק ושהי' אהוב מאד בעיני אביו ושכל בני הבית היו משרתים ומשמחי' אותו כאשר הית' באמנה אתו חשש' על זה וחשב' שהיה ראוי שיהי' יצחק המצחק ושישמעאל יעבוד אותו ולפי שישמעאל היה כבר מוחזק בבית משנים רבות והיא לא תוכל להוציאו מחזקתו לא ישר בעיניה שישב עוד בבית והנה הקפיד' על זה למה שילדה אותו הגר לאברהם והי' אפשר שיאמר ישמעאל באחרית הימים שגם הוא היה בן אברהם ושהי' ראוי שיהיו שניהם שוים בירוש' כי הנכסים של אברהם היו ובבחינתו שניהם היו בנים ושוים וזה טעם אמרו אשר ילד' לאברהם מצחק כי מאותה בחינ' שילדה אותו הגר לאברהם הי' הספק בירוש'. והרמב"ן כתב שגרוש הגר לא היה מכוין אל עצמו אלא בעבור הבן והעד כי לא יירש בן האמ' אבל זכר בגרוש את הגר גם כן כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו ועזב את אמו ומת. ונראה שאין הדבר כן כי שרה ג"כ כוונ' לגרש את הגר מן הבית כמו שכו נ' לגרש את ישמעאל והי' זה לפי שאם הית' הגר פלגש לאברהם לא היה ראוי שתשב בביתו עם אשתו הגביר' אבל שתשב לבד' בבית אחר וילך האיש אלי' בהחבא ולכן אם היא תשב תמיד בבית ומתה שם או מת אברהם בחיי' הרי היא בחזקת אשה גמור' ויירשו בני' בנכסיו ומפני זה אמר' שרה גרש את האמ' הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמ' הזאת עם בני עם יצחק ר"ל שאין ראוי שיירש בן השפח' הפלגש כבן האש' הגביר' בשוה. ואם היה כדברי הרמב"ן הי' ראוי שתאמר גרש את בן האמ' הזאת ואת אמו אלא באמת שהגרוש היותר מכוון בעת ההיא הוא גרוש האמ'. ואמרו כי לא יירש בן האמ' הזאת הוא טעם לגרוש האמ' והוא מהטעם שזכרתי שהאש' היולדת לאיש והיא אתו בבית אשר הוא קובע בו דירות היא בחזקת אשתו גמור' ויירשו בניה גם הם מנכסי הבעל במותו. אבל השפח' שהיא פלגש לא תשב בביתו ולא יירשו בני' רק מה שירצ' לתת להם אביהם במתנ' מחיים וכן עשה אברהם שנאמר ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. ואין ספק אצלי שנכלל בהם ישמעאל שג"כ נתן לו מתנות בחייו ולכך אמר פלגשים בלשון רבים שהם הגר וקטורה שאותם נשים היו וישמעאל שב אל ביתו והיה בקבורתו. הנה א"כ גרוש האמ' יותר הכרחי ואם היה מגרש הבן ותשאר האם בבית למה תגרע חזקת הבן שעכ"פ יאמרו שאמו אשה גמור' היתה לאביו והראי' דירתה תמיד בבית ויציאת הבן משם אינ' ראיה כי גם בני הגבירות יוצאים מבית אביהם פעמים רבות וילכו למרחקי ארץ. והנ' עד הנה לא הקפיד' שרה בזה כי חשב' שלא תלך והיה רצונ' וחפצה שיירש ישמעאל כל הבית ולכן רצת' שתשב הגר וישמעאל בנה בביתה. אבל אחרי לידת יצחק חששה למה שאפשר להיות אחרי מות אברהם בענין ירושת נכסיו ולכן ברוב דעתה אמרה גרש את האמה ה את ואת בנה כי לא יירש בן האמ' הזאת עם בני עם יצחק ר"ל עם בני שאני הגבירה והיא שפחתי. ועם יצחק מפני שלמותו ומעלתו בעצמו ויפיו בחלוף ישמעאל. וזכר הכתוב שירע הדבר בעיני אברהם מאד על אודות בנו ובזה גלה שג"כ היה בעיניו רע גרוש האמה עם היות שלא היה בעיניו רע מאד אלא על אודות בנו מהצד שהיה בנו כרחם אב על בנים אבל הש"י בוחן כליות ולב שראה שאלת שרה ובקשת' שהיתה הגונה וראויה אמר לאברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כי בעבור שהוא על שניהם נתעצב על הנער ראשונה ובעצם ועל האמה בשניות הוצרך לנחמו על שניהם וזכר הנער ראשונה כי הוא העקר ועל הענין האמה אמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ר"ל הגר שפחת שרה היא ולכן אם היא חפצה לגרשה שמע בקולה ולענין הנער אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והוא הבן האמתי לא ישמעאל. וכתב הרלב"ג שהית' הסבה מהש"י לגרש את ישמעאל כדי להפרידו מעל יצחק בעבור שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים. והודיעו כי גם את בן האמה ישים לגוי גדול כלומר שעם היותו בן האמה המצרית הנה עיני השגחתו יהיו עליו בעבורו וזכותו ויגדל וירבה במאד מאד ואמר לו זה כדי שלא ירע לו הליכתו כי באשר הוא הולך ה' עמו. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה הח' והט'. וספר הכתוב משלמות אברהם שלא ערער על מאמר קונו אבל השכים בבקר לשלחם גם לא נתן להם כסף וזהב שחשב שיהיה זה בתורת ירושה כי אם לחם ומים כאשר יתנו לעבדים ואמרו את הילד אין ענינו ששם את הילד ג"כ על שכמה עם הלחם והמים כי הוא היה בן י"ו או י"ז שנה ואיך ישימהו על שכמה עם הלחם והמים אבל פירושו שנתן להם לחם ומים ושם הלחם והמים על שכמה של הגר ועל הילד ג"כ ששניהם נושאי' על שכמיהם הלחם והמים. והר"ן כתב שלהיות ישמעאל פרא אדם לא ישמע לקול אביו הוצרכו לאסרו בכבלים ולתתו על שכם הגר יצוה לה שיוליכנו המדבר כי הנה להיותו פרא למוד מדבר שם ינוח לו ולא ישוב לביתו ולכן נתן לו מים. ואם לא היה להוליכו המדבר לא היה צריך אל מים כי הם נמצאים בכל דרך סלולה. וספר הכתוב שטעתה הגר במדבר ומפני שטעתה כלו המים מן החמת קודם בואם למדבר שהיו הולכים שמה. ושבכלות המים מן החמת הוא הכלי אשר בו המים נתעטף הנער בצמא כי כמו שזכר הפלוסוף הצמא יותר קשה לסבול מהרעב. ובראות הגר מצוקת הנער בצמא חשבה שימות מזה ולכן השליכה את הילד תחת אחד השיחים והם האילנות שהיו שם כדי שלא יכהו חום השמש והנה נתרחק' ממנו כמטחוי קשת כי אמר' אל אראה במות הילד והיתה בוכה עליו אבל להיותה מצרית לא שמע אלהים בקולה ר"ל שלא התעורר לרחם עליה כי אם על הנער ועם היות שהנער לא היה קורא ולא צועק הנה אמר וישמע אלהים את קול הנער ע"ד קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כי מיתתו של הבל הית' הצועקת. כן הדוחק והצער שהיה לישמעאל בו היה הקול ששמע אלהים ולכן שמעה הדבור האלהי מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם כלומר מה לך הגר שתצעק האם חשבת שימות הנער בצמא אין הדבר כן כי עם היות שלא ישמע אלהים בקולך לרחם עליו בזכותך הנה שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם מהצער והדוחק. ואפשר לפרש באשר הוא שם שלא שמע קולו להשיבו אל בית אביו אלא להגן ולרחם עליו באשר הוא שם שהוא באותו מדבר והרמב"ן כתב שהודיע אותם שלא תצטרך ללכת משם לבקש מים כי במקום ההוא ירוה צמאו. והנ' באה הנבואה הזאת להגר בעבור אברהם שלא תתיאש מהנער ותעזבהו כי בראות הגר שגורש בנה מבית אברהם בבוז ובקלון כמעט שנתאכזר' עליו ונתיאש' ואולי שבחימה שפוכ' השליכתהו תחת אחד השיחים באמרה שאם עזבו אביו למה תחוש עליו היא יותר ממנו ושעל כן היתה בוכה וצועקת על רוע מזלה וכמתרעמת על אברהם וחשש ית' שמא תעזוב את ישמעאל וגם שתנשא לאדם אחר וישוב ישמעאל לבית אביו או יצטרך אברהם לשים לבבו עליו כי לא יניחנו משולח ונעזב במדבר לכן בא המלאך לחבב את ישמעאל בעיני הגר ולצוותה ולזה אמר קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו וכל זה כדי לקיים מה שנ' לאברהם על ישמעאל בנו שהוא ישגיח בעניניו. הנה א"כ בזכות אברהם ובעבורו ראתה הגר את המלאך בפעם הראשונ' כדי להשיבה אל ביתו ובעבורו באה הנבואה לאבימלך ובעבורו ג"כ באה עתה להגר להצלת בנו והותר' עם זה השאלה הי'. ואמנם אמרו ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים אין ראוי שנחשוב שנברא שם אותו באר לשעתו כי לא תספיק זכותה של הגר ולא של ישמעאל לשיעשה להם נס כנס שנעשה לישראל במדבר אבל היה בארץ ההיא הבאר ההוא ולא היתה הגר רואה אותו והאל ית' העירה והדריכה לבקשו ולמצוא אותו וזהו ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים כי ראתה הבאר ההיא שהיתה שם ואתה תראה שהרב המורה בפ"ב ח"א הביא שלשון פקח נאמר בפסוק הזה על הגלות ידיעה לא על ראות עין. וכונתו היתה מה שזכרתי שהעיר השם את הגר עד שחקר' בלבה ודרשה ומצאה הבאר. וספר הכתוב שהיה אלהים את הנער ההוא לקיים מה שאמר עליו לאברהם ושישב במדבר ההוא ויהי רובה קשת כי מהציד' היה מתפרנס אחרי שיצא מבית אביו בלא כלום ולכן היו בניו בני קדר עד היום יושבים במדברות אנשים מדבריים ושלקחה לו אמו אשה ממצרים כי נטה לטבעיהם ולא לטבע אביו הנכבד. והנה בא הספור הזה כלו בשם אלהים בענין ישמעאל עם היות שבפקידת שרה נאמר וה' פקד את שרה כאשר וגו' לפי שדרוש ישמעאל וענינו היה כלו במדת הדין: ויהי בעת ההיא וגו' עד ויהי אחר הדברים האלה. ספר הכתוב מהצלחת אברהם וכבודו שאבימלך שר העיר ואולי שלכן נקרא אבימלך לפי שלצדקתו ויושרו היה אבי עמו וכפי ממשלתו היה מלך עליהם. ואמנם פיכל שר צבאו חשבו המפרשים שהיה שם אדם שר צבא אבימלך ששניהם באו אל אברהם ר"ל אבימלך ופיכל לאמר לו מה שיזכור. ולדעתי שהלך אבימלך והלכו עמו כל שרי צבאותיו שהיו רבים או מורשיהם ולרמוז לכללותם אמר ופיכל שר צבאו שאינו שם אדם אלא שפי' כל שרי צבאותיו ומורשיהם הלכו עמו אל אברהם. ואין ספק שהיה אברהם עם מקנהו חוץ מן העיר וכמ"ש בסוף זה הספור ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישובו אל ארץ פלשתים מכלל שבאו מן העיר אצל אברהם לדבר עמו כל ההבטחה הזאת. והנה אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה אמר בכל אשר אחה עושה לרמוז אל ג' הצלחות עצומות שראו בעניניו. הא' נצחון המלכים והב' הצלת אשתו משני מלכים לכבוד ולתפארת. והג' בתת לו אלהים זרע קדש בעת זקנתם להמשך שמם וזרעם. ועל כל זה שיבא המלך המושל בכל הארץ אל בית אדם גר בארצו לשאול ממנו שיכרות לו ברית ועל כל זה אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. ולפי שחשבו מזה שהוא יירש את הארץ שאלו ממנו השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כלומר שלא יקח את ארצו מידו ולא מיד בנו ולא מיד בן בנו והוא אמרו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה ר"ל שכאשר לא נגענוך ולא עשינו עמך רק טוב כן אתה לא תעשה עמנו רק טוב. ומה טוב אמר השבעה לי באלהים הנה שרמז אל המקום אשר היה בו אברהם שאמר זה כדי לכבדו לפי שהברית אין ראוי שיכרת כי אם שילך הקטון אצל הגדול לכרות אותו שם ואבימלך כדי לכבד את אברהם רצה שיהיה בהפך שיבא הוא מארצו אל המקום אשר היה בו אברהם עם מקנהו לכרות עמו שם את הברית. ואמר אם תשקור לי לפי שבהיותם אוהבים כאשר ישלמהו רעה תחת טובה יהיה משקר ומורד באהבתו. והנה אברהם השיבו אנכי אשבע וחשבו המפרשים שפירושו אנכי אעשה כדבריך ואשבע על כל מה שאמרת. אבל פירושו אצלי שאברהם לא רצה לישבע אלא על עצמו לא על נינו ונכדו כי היה יודע כי זרעו יירש את הארץ ואיך יתנה על מ"ש לו השם לכן אמר אנכי אשבע כלומר אנכי בעד עצמי אשבע לא בעד יוצאי חלצי. ובעבור שאבימלך שאל זה ממנו כאוהב נאמן הוכיחו אברהם על באר המים אשר גזלו ממנו עבדיו שלא היה זה מדרך האוהב ואבימלך השיבו לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. שרצה בזה שהוא לא צוה לעשות כן למי שעשאו ועל זה אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי כאשר קרה הענין ליסר את החוטא וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום מפי אנשים אחרים ולכן אין עלי אשם בדבר הזה. והנה אברהם רצה לתת לאבימלך חליפין בעד הבאר ההוא כדי שלא ישאר לו עליו זכות כלל. וזה בשבע כבשות אשר היו לו ובעבור שהיה בזיון וקצף לאבימלך שיקח מאברהם דבר מועט כזה ולכן לקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית אחים. ומלבד זה הציב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וכאשר שאלו אבימלך מה הנה שהציב לבדנה השיבו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. כלומר הנה הצאן והבקר שנתתי לך מנחה שלוח' לאדוני אבל שבע כבשות האלה לבדנ' תקח מידי בדרך חליפין בעד הבאר בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ושהוא שלי והר"ן כתב שעבדי אבימלך היו מתעוללים עלילות ברשע נגד אברהם באמרם שחפר את הבאר ההוא מבלי רשות המלך ולכן נתן לו אברהם שבעה הכבשות כדי שיסתלק מעליו כל ערעור שאפשר להיות לו על זה עד שמפני זה קרא למקום באר שבע לפי ששם נשבעו שניהם וגם ששם כרתו שניהם ברית בבאר שבע. והראב"ע כתב ששבועה עקרו שבעה וראוי לדעת למה נקרא שבועה מלשון שבעה וכן למה הציב אברהם שבע כבשות האלה ולא מספר אחר ואולי שהי' זה מפני שהאומות ההן בזמן ההוא הית' אמונתם בשבעה כוכבי לכת והשפעותיהם עליהם ולכן היו נשבעים עליהם ונקראה מפני זה שבועה מלשון שבעה ואברהם מפני זה לדבר אל אבימלך אל לבו וכפי דרך אמונתו הציב שבע הכבשות לבדנ' ונשבעו שניהם בשבוע' האלה ר"ל כ"ש שכל מי שיעבור עליה' ישפעו עליו הכוכבים ממסילותם רעות ואינו רחוק שנקרא' השבועה והקיום ביניהם בלשון הזה שבוע מפני שבע כבשות שהציב אברהם לבדנה ושמשם ואלך נקרא כל קיום שבוע' לזכר אותם שבעה. שכרתו ברית עמהם. האמנם אחרי שעשו כל זה שבו אבימלך ושריו אל ארץ פלשתים לטעות באמונתם ואברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם ר"ל שהיה הסבה הראשונה נמצאת הוא אשר ברא את העולם וחדשו אחר שלא היה והי' הפרסום והקריאה הזאת עם היות שגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ועכ"ז לא נמנע לקרא בשם אלהיו והיה האשל כמו שכתב הרלב"ג אילן גדול אצל הבאר להיות ממנו צל על הבאר כי כן היה לו באלוני ממרא כמ"ש (בב"ר פרשה כ"ד) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו לפי שבימות הקיץ היו אוכלים תחת העץ להתלונן בצלו ולהיות המים אשר תחתיו מים קרים. ובמדרש אמרו מהו אשל רב ושמואל חד אמר פרדס להביא פירות לאורחים וחד אמר פונדק לאכסניאה ר' זעירא בשם ר' יהודה אומר אשל זה סנהדרין כד"א ושאול יושב בגבע' תחת האשל. רצו בזה כפי דעת רב שבעבור הברית שכר' אברהם עם אבימלך עשה אשל קרוב לבאר ההוא והוא ארמון וגינת ביתן כבית מקדש מלך עם פרדס רמונים וכל מיני מגדים להתעדן העוברים והשבים ואורחים בביתו. וחד אמר שלא היה פרדס אלא פונדק לאכסניאה והוא מ"ש חז"ל שפתח היה בביתו של אברהם שכל העינים צופות אליו כלומר באים אצלו. ור' עזריה אמר שלא היה זה לענין המאכל והמשת' הגופנים אלא ג"כ בלמוד החכמה והעבודה האלהית שהיו באים שם ללמוד מאברהם ושהתמידה הישיבה בארץ פלשתים על זה האופן מהעבודת האלהים ימים רבים ולפחות תהיה עד עקדת יצחק שהיו ל"ח שנים:
