תנ"ך על הפרק - יהושע יב - מדוע לא נזכר משה בפסוק א' כשם שנזכר יהושע בפסוק ז'? / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע יב

199 / 929
היום

הפרק

וְאֵ֣לֶּה ׀ מַלְכֵ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכּ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּֽרְשׁ֣וּ אֶת־אַרְצָ֔ם בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרְחָ֣ה הַשָּׁ֑מֶשׁ מִנַּ֤חַל אַרְנוֹן֙ עַד־הַ֣ר חֶרְמ֔וֹן וְכָל־הָעֲרָבָ֖ה מִזְרָֽחָה׃סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן מֹשֵׁ֡ל מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְת֤וֹךְ הַנַּ֙חַל֙ וַחֲצִ֣י הַגִּלְעָ֔ד וְעַד֙ יַבֹּ֣ק הַנַּ֔חַל גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהָעֲרָבָה֩ עַד־יָ֨ם כִּנְר֜וֹת מִזְרָ֗חָה וְ֠עַד יָ֣ם הָעֲרָבָ֤ה יָם־הַמֶּ֙לַח֙ מִזְרָ֔חָה דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית הַיְשִׁמ֑וֹת וּמִ֨תֵּימָ֔ן תַּ֖חַת אַשְׁדּ֥וֹת הַפִּסְגָּֽה׃וּגְב֗וּל ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן מִיֶּ֖תֶר הָרְפָאִ֑ים הַיּוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּר֖וֹת וּבְאֶדְרֶֽעִי׃וּ֠מֹשֵׁל בְּהַ֨ר חֶרְמ֤וֹן וּבְסַלְכָה֙ וּבְכָל־הַבָּשָׁ֔ן עַד־גְּב֥וּל הַגְּשׁוּרִ֖י וְהַמַּעֲכָתִ֑י וַחֲצִי֙ הַגִּלְעָ֔ד גְּב֖וּל סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּֽוֹן׃מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְהוָ֛ה וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הִכּ֑וּם וַֽ֠יִּתְּנָהּ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־יְהוָ֜ה יְרֻשָּׁ֗ה לָרֻֽאוּבֵנִי֙ וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשֶּֽׁה׃וְאֵ֣לֶּה מַלְכֵ֣י הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ הִכָּ֨ה יְהוֹשֻׁ֜עַ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ יָ֔מָּה מִבַּ֤עַל גָּד֙ בְּבִקְעַ֣ת הַלְּבָנ֔וֹן וְעַד־הָהָ֥ר הֶחָלָ֖ק הָעֹלֶ֣ה שֵׂעִ֑ירָה וַיִּתְּנָ֨הּ יְהוֹשֻׁ֜עַ לְשִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל יְרֻשָּׁ֖ה כְּמַחְלְקֹתָֽם׃בָּהָ֣ר וּבַשְּׁפֵלָ֗ה וּבָֽעֲרָבָה֙ וּבָ֣אֲשֵׁד֔וֹת וּבַמִּדְבָּ֖ר וּבַנֶּ֑גֶב הַֽחִתִּי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ הַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃מֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ אֶחָ֑ד מֶ֧לֶךְ הָעַ֛י אֲשֶׁר־מִצַּ֥ד בֵּֽית־אֵ֖ל אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ חֶבְר֖וֹן אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ יַרְמוּת֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ לָכִ֖ישׁ אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ עֶגְלוֹן֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ גֶּ֖זֶר אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ דְּבִר֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ גֶּ֖דֶר אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ חָרְמָה֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ עֲרָ֖ד אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ לִבְנָה֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ עֲדֻלָּ֖ם אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ מַקֵּדָה֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ בֵּֽית־אֵ֖ל אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ תַּפּ֙וּחַ֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ חֵ֖פֶר אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ אֲפֵק֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ לַשָּׁר֖וֹן אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ מָדוֹן֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ חָצ֖וֹר אֶחָֽד׃מֶ֣לֶךְ שִׁמְר֤וֹן מְראוֹן֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ אַכְשָׁ֖ף אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ תַּעְנַךְ֙ אֶחָ֔ד מֶ֥לֶךְ מְגִדּ֖וֹ אֶחָֽד׃מֶ֤לֶךְ קֶ֙דֶשׁ֙ אֶחָ֔ד מֶֽלֶךְ־יָקְנֳעָ֥ם לַכַּרְמֶ֖ל אֶחָֽד׃מֶ֥לֶךְ דּ֛וֹר לְנָפַ֥ת דּ֖וֹר אֶחָ֑ד מֶֽלֶךְ־גּוֹיִ֥ם לְגִלְגָּ֖ל אֶחָֽד׃מֶ֥לֶךְ תִּרְצָ֖ה אֶחָ֑ד כָּל־מְלָכִ֖ים שְׁלֹשִׁ֥ים וְאֶחָֽד׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

מדוע לא נזכר משה בפסוק א' כשם שנזכר יהושע בפסוק ז'?

הקדמה

נאמר בפרקנו:

א. ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וירשו את ארצם, בעבר הירדן מזרְחה השָמש, מנחל ארנון עד הר חרמון, וכל הערבה מזרָחה.
ב. סיחון מלך האמֹרי, היושב בחשבון, מֹשֵׁל מערוער אשר על שפת נחל ארנון ותוך הנחל וחצי הגלעד, ועד יבֹּק הנחל, גבול בני עמון.
ג. והערבה עד ים כנרות מזרָחה, ועד ים הערבה ים המלח מזרָחה, דרך בית היְשִׁמות, ומתימן תחת אשדות הפסגה.
ד. וגבול עוג מלך הבשן מיתר הרפאים היושב בעשתרות ובאדרעי.
ה. ומֹשֵׁל בהר חרמון ובסלכה ובכל הבשן, עד גבול הגשורי והמעכתי, וחצי הגלעד, גבול סיחון מלך חשבון.
ו. משה עבד ד' ובני ישראל הכום, ויתנה משה עבד ד' ירֻשה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה.
ז. ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל בעבר הירדן ימה, מבעל גד בבקעת הלבנון ועד ההר הֶחָלָק הָעֹלה שֵׂעירה, ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירֻשה כְּמַחְלְקֹתָם.
ח. בהר ובשפלה ובערבה ובאשדות ובמדבר ובנגב, החִתי האמֹרי והכנעני הפרִזי החִוי והיבוסי.

כאשר משוים את פסוק א' לפסוק ז' רואים שבפסוק א' נאמר: "ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל", ואילו בפסוק ז' נאמר: "ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל".

יש לשאול: מדוע לא נזכר שמו של משה בפסוק א'?

כבר שאל שאלה זו האברבנאל (באמצע פרק י):

השאלה הששית באמרו: 'ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל', ולמה לא אמר: 'אשר הכו משה ובני ישראל', כמו שאמר למטה: 'ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל'? וככה היה ראוי שיזכיר במשה! ועם היות שזכרו בסוף (בפסוק ו), עדיין יקשה למה לא זכרו בתחילה?

בתשובה לשאלה זו נאמרו מספר הסברים וניתן ללמוד מהם לימודים גדולים לדורות.

א. הסברו של האברבנאל על פי הפשט

אמנם כבר התיחס לשאלה זו הרלב"ג, שקדם לאברבנאל, אבל נפתח בהסברו השני של האברבנאל, כיון שהוא נראה הפשוט ביותר מצד אחד, ומצד שני מפורש ברש"י שהוא חולק עליו.

כך כתב האברבנאל (בפסוק א'):

ואני אחשוב שאמרו: 'ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וירשו את ארצם', הוא כלל למה שכבשו ישראל בימי משה ובימי יהושע גם כן, ואחר זה יפרט ויאמר: 'מעבר הירדן מזרחה השמש' וגו', 'משה עבד ד' ובני ישראל הכום ויתנה משה ירושה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה', כאילו אמר: אמנם אשר היה מעבר הירדן, שהיא כך וכך, משה ובני ישראל הכום. ומשה, כמו שהוא כבשה, ככה הוא חלקה לשבטים אשר נתן אותה. ואחר שזכר במשה, זכר מה שקרה ליהושע, וזהו אמרו עוד: 'ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל' וגו', והוא עצמו, יהושע, חלקם ונתנם לישראל ירושה במחלקותם.

כלומר: החצי הראשון של פסוק א' הוא כלל, שמתיחס הן לכיבושי משה והן לכיבושי יהושע, כפי שמתפרט בהמשך פסוק א' ובפסוקים הבאים.

אבל רש"י כתב בפסוק א': "אשר הכו בני ישראל - בימי משה". נראה מרש"י שהוא בא להוציא מדברי האברבנאל שאמר שהחצי הראשון של הפסוק הוא כלל שמתיחס גם לכיבושי משה וגם לכיבושי יהושע, ולהדגיש שהפסוק מתיחס רק לכיבושי משה.

מדוע הדגיש רש"י שהפסוק מתיחס רק לימי משה?

נראה שכן מוכח מהטעמים!

אילו היו המלים "ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וירשו את ארצם" כלל, שמתפרט בהמשך, היה צריך שבסופן יופיע סוף פסוק, או לפחות אתנחתא. אבל בסופן לא מופיע סוף פסוק, ואפילו לא אתנחתא, אלא רק זקף קטן, ומוכח אם כן מהטעמים שהמשפט אינו נגמר בסוף מלים אלו, אלא רק אחרי המלים "בעבר הירדן מזרְחה השָמש", שם מופיע האתנחתא, או אחרי המלים "מנחל ארנון עד הר חרמון, וכל הערבה מזרָחה", שם מופיע סוף פסוק!

ב. הסבר הרלב"ג

כתב הרלב"ג (בפסוק א'):

ואלה מלכי הארץ - זכר תחילה מה שנעשה על ידי משה מזאת המלחמה, ואמר בזה תחילה: 'אשר הכו בני ישראל'. והנה ראוי שייחס זה למשה עמהם, כי על ידו נעשה. ולזה זכר בסוף (בפסוק ו') כי: 'משה עבד ד' ובני ישראל' עשו זה. והנה לא הזכיר בזה תחילה שם משה, להורות כי משה, אף על פי שגדלה מעלתו מאד, הנה היה ניצוחו אלה המלכים בזכות ישראל, מצד ברית ד' יתעלה עם אבותיהם, כמו שנזכר בתורה.

לפי הרלב"ג הנביא רצה להדגיש שכל מה שזכה משה היה מכח עם ישראל, בזכות הברית של ד' עם האבות, ולא מכוחו של משה.

יש לשאול: מדוע אם כן לא נכתב כך גם לגבי יהושע? הרי גם מה שזכה יהושע היה מכח עם ישראל ולא מכוחו הוא.

נראה לומר שדווקא לגבי משה, שלא קם עוד כמוהו, רצה הנביא להדגיש דבר זה, אבל לגבי יהושע זה פשוט שהוא זכה מכח עם ישראל, ולא היה צריך להדגיש זאת.

יסוד זה שכתב הרלב"ג מופיע ברש"י על התורה בשני מקומות.

1. הסבר רש"י בספר שמות

בעקבות חטא העגל נאמר בפרשת כי תשא:

וידבר ד' אל משה: לך רד, כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים.
(לב, ז)

כתב על כך רש"י:

לך רד - רד מגדולתך. לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם.

מקור דבריו הוא בגמרא במסכת ברכות (לב ע"א), וכך נאמר שם:

וידבר ד' אל משה לך רד, מאי 'לך רד'? אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי?.

2. הסבר רש"י בספר ויקרא

בתחילת חומש ויקרא (א, א) נאמר:

ויקרא אל משה, וידבר ד' אליו מאהל מועד לאמר.

כתב על כך רש"י:

לאמר - צא ואמור להם דברי כבושין: בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה, שנאמר: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות, וידבר ד' אלי לאמר' (דברים ב, טז-יז), אלי היה הדבור.

מקור דבריו של רש"י הוא במדרש "תורת כהנים" שם.

3. הרחבת דברי חז"ל במכילתא

במכילתא בתחילת פרשת בא הרחיבו בענין:

ר' עקיבא אומר: לאמר צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו, שנאמר: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב המחנה וידבר ד' אלי לאמר' (דברים ב, טז-יז).
אמר ר' שמעון בן עזאי: איני כמשיב על דברי, רבי אלא כמוסיף על דבריו. ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דבר אלא בזכות ישראל, שנאמר: 'ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם' (יחזקאל ג, טו), וכתיב: 'ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ד' וגו' (שם, טז). וכתיב: 'ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ד' אל ירמיהו' וגו' (ירמיה מב, ז).
וכן אתה מוצא בברוך בן נריה, שהיה מתרעם לפני המקום: 'אמרת אוי נא לי כי יסף ד' יגון על מכאובי' (שם מה, ג) מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים? יהושע שמש משה, ושרתה עליו רוח הקודש. אלישע שמש אליהו, ושרתה עליו רוח הקודש. מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים? 'יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי' וגו', ואין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: 'ותנח עליהם הרוח' (במדבר יא, כו), ואומר: 'נחה רוח אליהו על אלישע' (מלכים ב ב, טו) ואומר: 'ונחה עליו רוח ד'' (ישעיה יא, ב). בא וראה מה המקום משיבו: 'כה תאמר אליו: כה אמר ד': הנה אשר בניתי אני הורס' וגו' 'ואתה תבקש לך גדולות? אל תבקש' ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר: 'ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע' (מלכים ב ח, ד) ואומר: 'קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם' (ירמיה לג, ג). אמר ברוך בן נריה: אם אין כרם אין סייג, אם אין צאן אין רועה, מפני מה? 'כי הנני מביא רעה אל כל בשר וגו' ונתתי לך את נפשך לשלל אל המקום אשר תלך שם' (שם מה, ה). הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכותן של ישראל.

ג. הסבר נוסף של האברבנאל

עוד כתב האברבנאל:

ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וגו'. כשרצה לזכור המלכים והארץ שכבש יהושע, רצה לזכור בתחילה מה שכבש משה בעבר הירדן, אחר זה יספר מלכי הארץ אשר הכה יהושע וכל בני ישראל וגו'. ועם היות שבסוף ספור מה שכבש משה אמר: 'משה עבד ד' ובני ישראל הכום', עדיין יקשה למה בתחילה לא אמרו גם כן, כמו שזכרו ביהושע בתחילה?
ואפשר לומר שלפי שמשה השמיד שני מלכים לבד, ויהושע אחד ושלשים מלכים, לא היה כבוד ומעלה למשה שיהיה כבוש סיחון ועוג על ידו, ולכן יחסם לבני ישראל בראש הדברים.

לפי זה לא נזכר שמו של משה לכבודו! כדי שלא תהיה לו פחיתות כבוד שהוא הכה רק שני מלכים, ואילו יהושע הכה שלושים ואחד מלכים.

עוד כתב האברבנאל:

וממה שראוי שתתבונן הוא, אם היה שכאן בא לזכור המלכים שהכה משה, למה הביא הארצות שכבש מהם? והיה ראוי שיאמר לבד סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן, כמו שעשה במלכים שזכר שהכה יהושע. והאמת הוא שרצה להודיע שעם היות שמשה הכה שני מלכים לבד, היו אותם השנים שקולים כנגד עשרים מלכים מאותם שהכה יהושע, ולזה הזכיר ריבוי ארצותם ועריהם הרבים, ומפני זה אמר אחר זה: 'ואת נשיאי מדין, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, נסיכי סיחון יושבי הארץ' (יג, כא), ואמר זה להודיע שהיו תחת ממשלת סיחון נסיכים, שהיו כמו מלכים מאשר כבש יהושע.

כלומר: כדי להראות את גדולתו של משה פירט הנביא לא רק את שמותם של סיחון ושל עוג, אלא גם את ארצותם, ובפרק הבא גם את חמשת מלכי מדין שהיו נסיכים של סיחון, כדי להראות כמה גדולים היו סיחון ועוג, וכמה היו ארצותיהם גדולות.

ד. הסבר ה"כלי יקר"

הסבר אחר כתב ה"כלי יקר":

ולעניות דעתי נראה לפי שישראל הכו בימי משה אותם המלכים, ולא השאירו שריד ופליט, לכן אמר: 'ואלה מלכי הארץ אשר הכו בני ישראל וירשו את ארצם', שהיה ירושה כתקנה אחר מיתת בעליהם, ובסוף הענין אמר שנחזיק טובה לראש הדור: 'משה עבד ד' ובני ישראל הכום'. אבל בכיבוש יהושע, שהשאירו מן הגויים אשר אמר ד': 'לא תחיה כל נשמה', אמר: 'אשר הכה יהושע ובני ישראל', לא תלה בהם ההכאה, אלא ביהושע, ולזה לא אמר: 'יהושע ובני ישראל הכום'.

לפי ה"כלי יקר" נראה שהזכרת שמו של משה בסוף הענין ולא בתחילתו, מדגישה יותר את מעלתו של משה, שלא השאיר להם שריד.

ה. הסבר הרי"ף שנדפס עם האברבנאל

הסבר אחר כתב הרי"ף שנדפס עם האברבנאל:

לא זכר משה בכאן, אף על פי שעל ידו נעשה, משום כבודו דאמר: 'וירשו את ארצם', והוא לא זכה לזה, לכן המתין עד לבסוף ואמר: 'משה עבד ד' ובני ישראל הכום, ויתנה משה עבד ד' ירֻשה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה'.

לפי הרי"ף לא נזכר משה בפסוק א', מפני שהוא נפטר, והוא לא זכה לראות את הירושה של ישראל.

סיכום

נאמרו חמישה הסברים לאי הזכרת שמו של משה בפסוק א':

  1. לפי האברבנאל על פי הפשט הפסוק הראשון הוא כלל, שמתפרט בהמשך.
    הערנו על פירוש זה שרש"י אינו מסכים לו, וגם מהטעמים משמע שלא כפירוש זה.
  2. לפי הרלב"ג הנביא רצה להדגיש שכל מה שזכה משה היה מכח עם ישראל, בזכות הברית של ד' עם האבות, ולא מכוחו של משה.
  3. לפי האברבנאל בהסברו הנוסף הדבר נעשה לכבודו של משה, שלא תהיה לו פחיתות כבוד שהוא הכה רק שני מלכים, ואילו יהושע הכה שלושים ואחד מלכים.
    עוד כתב האברבנאל שכדי להראות את גדולתו של משה פירט הנביא לא רק את שמותם של סיחון ושל עוג, אלא גם את ארצותם, ואת חמשת מלכי מדין שהיו נסיכים של סיחון, כדי להראות כמה גדולים היו סיחון ועוג וכמה היו ארצותיהם גדולות.
  4. לפי ה"כלי יקר" אי הזכרת שמו של משה בתחילת הענין אלא רק בסופו מדגישה יותר את מעלתו של משה, שלא השאיר להם שריד.
  5. לפי הרי"ף לא נזכר משה בפסוק א', מפני שהוא נפטר, והוא לא זכה לראות את הירושה של ישראל.

יהי רצון שנזכור תמיד את מעלת עם ישראל, ואת הבטחות ד' לעם ישראל, וניזהר בכבודם של גדולי ישראל, ונזכה לכבוש את כל ארץ ישראל.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך