ורבותי' אמרו פעמים שאתה מתעלם כו' כדתניא בפ' אלו מציאות והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם פירש"י והתעלמת מהם ללמד בא שמותר להתעלם. פי' כאילו אמר לא תשגיח לראות את שור אחיך או את שיו אם הם נדחים אבל תתעלם מהם כשאי אפשר לך ואח"כ חמר השב תשיבם לאחיך כשאפשר לך ופעמים שאי אתה מתעלם דכתיב בסיפיה דקרא לא תוכל להתעלם והה"נ דהוה מצי למימר ופעמים שאתה משיבם לאחיך שנ' השב תשיבם לאחיך אלא דעדיפא ליה לומר ופעמים שאי אתה מתעלם שהוא סותר של והתעלמת ופי' והוא בבית הקברות האבידה בבית הקברות ופי' ואינו לפי כבודו שישבנה ופי' או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו שהיה בטול מלאכתו בשעת השבת האבדה מרובה מדמי האבדה:
עד דרוש אחיך וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנה אלא דרשהו שלא יהא רמאי. בפרק אלו מציאו' ופרש"י עד דרשך את אחיך ומלת אותו הוא להודיע שאחיך פעול כאילו אמר עד דרוש את אחיך ומעיקר' קס"ד שאחיך הוא הפועל ואותו שב אל האבוד ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנו והשיבו לו שאחיך הוא הפעול ואיתו הו' אחיך ובא לבאר שהוא פעול והפעול הוא מי שהמציאה בידו שידרוש את בעל האבדה שלא יהא רמאי אבל שידרו' את בעל האבדה מה סימנים היו לו לאבוד לא מצי למימר משום דאיכא לאקשויי וכי תעלה על דעתך שיתנוהו לו בלתי שיאמר הסימנים וכמו שא"א להעמידו כפי הקס"ד מכח הקושי' של וכי תעלה על דעתך כו' ה"נ א"א להעמידו בסימנים מכח הקושיא הזאת אבל בספרי שבו בלשון אח' עד דרוש אחיך וכי עלת על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן את סימניו א"כ למה נאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לא ולפי זה לא נצטרך לומר שמתחלה היה סובר שאחיך הוא הפועל ואותו הוא הפועל והוא האבד ואח"כ השי' לו שאחיך הוא הפעול אותו הוא אחיך ובא להודיע שהוא פעול אלא בין לדעת המקשה בין לדעת המשיב אחיך הוא הפעול ואותו הוא אחיך אלא שהמקשה היה סבור שהדרישה הזאת הוא על הסימנין שדורשין אותו מה סימנין היו לו לאבדתו ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו בלתי שיאמר הסימנים שהיו לו והשיבו שאין הדריש' הזאת על הסימנים אלא אם הוא רמאי אם לא שאפי' אם אמר הסימנים של אבדתו אין נותנין אותה לו דחיישינן שמא רמאי הוא ששמע האובד מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצא מכריז טלית מצאתי קם זה ונותן סימניה:
הקם תקים זו טעינה להטעין משא' שנפל מעליו. דנופלים דקרא דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע כדאיתא בפ' אלו מציאות אליבא דרבנן וקרא דרובץ תתת משאו דטעונייהו עלייהו משמע ובפריקה קא מיירי וא"ת תרתי למה לי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כ"ש כבר תרצו בגמרא אליבא דרבנן דלהכי אצטריכו תרוייהו לומר לך פריקה בחינם וטעינה בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק"ו מטעינה ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר וכך שנינו בברייתא פריקה בחינם וטעינה בשכר ר' שמעון אומר זו וזו בחינם והלכה כדרבנן:
לא יהיה כלי גבר על אשה שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים וכו'. כת"ק דר' אליעזר בן יעקב:
דבר אחר שלא ישיר שער הערוה ושער של בית השחי כר' אליעזר בן יעקב והה"נ שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתקוני אישה כדתניא בספרי לא יהי' כלי גבר על אשה וכי מה בא ללמדנו יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין ת"ל תועבה דבר המבי' לידי תועבה כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין האנשים ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים ת"ל ולא ילבש גבר שמלת אשה וההיא דר' יוחנן דפר' שני נזירים דקאמר המעביר שער של בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש כר' אליעזר בן יעקב וההיא דתניא העברת שער מד"ס כת"ק דר אליעזר בן יעקב ואנקלוס שתרגם לא יהא תקון זיין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני אתתא אליבא דר' אליעזר בן יעקב היא אבל מה שפרש"י אחר זה כי תועבת יי' לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה אתיא אליבא דת"ק דר' אליעזר ונראה שהוא סובר כמותו דאל"כ למה לא פירוש המקרא הזה אליבא דר' אליעזר ב"י או גם אליבא דר' אליעזר בן יעקב כמו שפי' קרא דלא ילבש אליבא דתרוייהו:
לא תקח בעודה על בניה. כי פי' על הבנים בעודה על הבנים ותנן בפרק שלוח הקן היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעים בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעים פטור מלשלח ותניא רובצת ולא מעופפת יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן ת"ל רובצת ויהיה פי' לא תקח האם על הבנים לא תקחנה בעודה רובצת על בניה לאפוקי מעופפת כשאין כנפיה נוגעות בקן שהוא פטור מלשלח:
למען ייטב לך אם מצוה שאין בה חסרון כיס כו' ק"ו למתן שכרן של מצות חמורות. פי' אל יקשה בעיניך על שאמר הכתוב בשכר מצות הקן שהיא מצוה קנה למען יטב לך והארכת ימי' ולא אמר כן במצות החמורות דרבותא אתא לאשמועינן שאפילו במצוה קלה כזאת שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכ' ימים ק"ו למתן שכרן של מצות חמורות:
כלאים חטה ושעורה וחרצן במפולת יד שהחטה ושעורה הם כלאים והכרם שהוא החרצן הוא עמם. כאלו אמר לא תזרע כרמך עם כלאים שהם החטה ושעורה ולאו דוקא חטה ושעורה אלא הה"נ כל שני מיני ירק עם החרצן ואלו אמר לא תזרע בכרמך כלאים הוה משתמע שלא יזרע כלאים בתוך הכרם השתא דכתב לא תזרע כרמך כלאים משמע שהכרם עצמו נזרע עם הכלאים ותניא בספרי מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין אחת משום שדך לא תזרע ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים:
ורבותינו דרשו שוע טווי ונוז. בספרי ובפ"ק דיבמות ופרש"י שוע טווי ונוז מן התורה אינו חייב עד שיהיה הצמר והפשתן מתוקנים יחד היטב שוע לשון חלק שמתרגמינם שעיא נוז ארוג פי' שיהיו הצמר והפשתן יחד מתוקנים במסרק ושיהיו שניהם טווים יחד וארוגים והתוספות הקשו לפירושו א"כ למה לי נוז אפי' שתי תכיפות הוי חבור כדאמרינן יחדיו מיבעי ליה לתוכף שתי תכיפות חבור ותכיפה אחת אינו חבור ועוד הרי אמרו רז"ל נסמכה פרשת כלאים לפ' ציצית כדי להתיר כלאים בציצית ולפי זה היאך ימצא מן התורה כלאים בציצית והלא אין הציצית ארוג בטלית ועוד שהשני חוטים של תכלת צריך שיהיו צמר לבדו בלא פשתן עמו כמו התכלת בכל מקום שאמרו עליו מדשש כתנא תכלת עמרא אבל ר"ת פיר' בספר הישר דנוז הוא משזר כדתנן בפר' אחרון דכלאים ובספרי נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים ופי' נלוז מעוקל כמו חוט משזר ועיקר כלאים מן התורה כשהצמר שוע וטווי ומשזר לבדו ואח"כ תפרן דהיינו שתי תכיפות ולפי זה יתיש' שמצינו כלאים בציצית דבסוף הטלית מקום הנחת הציצת היה רגיל להיות שזור ומה ששנו במסכת כלאים אין חייבים משום כלאים אלא על טווי וארוג שנא' שעטנז אומר ר"ת דאינו מביא דרשא זו אלא להזכיר טווי תדע שלא הזכיר שוע א"כ לא בא לדרוש כל לשון שעטנז וארוג דנקט לאפוקי לבדין וכל אלה הטענות שטענו על רש"י ז"ל כבר כתבתי בפרשת קדושים סברת רש"י ז"ל ושיש לי תשובות מספיקות על כל הטענות שטענו עליו ע"ש:
גדילים תעשה לך אף מן הכלאים לכך סמכן הכתוב. בפ"ק דיבמות אמרו לא תעשה גרידה מנ"ל דאתי עשה ודחי ליה דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וא"ר אלעזר סמוכי' מן התורה מניין שנא' סמוכין לעד לעול' עשויים באמת וישר ופרש"י לא תלבש שעטנז וסמו' ליה גדילים תעשה לך דרשינן סמוכין ושרינן כלאים בציצית אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה ושנינו בספרי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך זכור ושמור מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה ויבמה בדבור א' נאמרו מה שאי אפשר לבשר ודם לומר שני דברים בדבור אחד שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו וא"ת בלא סמיכות המקראות הללו תיפוק ליה כלאי' בציצית שרי מדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ותנא דבי ר' ישמעאל סתם בגדי' שבתורה צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד להו ציצת ורמו ביה תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא תכלת עמרא יש לומר דאי לאו האי סמיכותא ה"א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף פי' עשה ציצית ממין הכנף אם עלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילי' תעשה לך דמשמע עשה ציצי' מצמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין הכא נמי ה"א דתנא דבי רבי ישמעאל אע"ג דלית ליה דרבא דהא דתנא דבי ר' ישמעאל עלית של שאר מינין אינה חייבת בציצי' דהא בגד כתיב ובגד סתם צמר ופשתים מכל מקום אית ליה כדוקיא דרבא דדריש הכנף מין כנף לגבי טלית של למר ופשתים וה"ק רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר צבעיה תכלת אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא קמ"ל דרשא דסמוכין למשרי כלאים בציצית:
ובא אליה ושנאה סופו ושם לה עלילות דברים כו'. בספרי דאל"כ ושנאה למה לי הוה ליה למכתב כי יקח איש אשה ובא אליה ושם לה עלילות:
את האשה הזאת לקחתי מכאן שאין אומרין דבר אלא בפני בעל דין. בספרי דאל"כ הזאת ל"ל:
אבי הנערה ואמה מי שגדלו גדולי' הרעים יתבזו עליה. כדתניא בספרי ולקח אבי הנערה ואמה אין לי אלא שיש לה אב ואם יש לה אב ולא אם אם ולא אב לא אב ולא אם מניין ת"ל והוציאו את בתולי הנערה מכל מקום דאל"כ והוציאו את בתוליה מיבעי ליה א"כ למה נאמר אבי הנערה ואמה הם שגדלו גדולים רעים יבאו ויתנוולו עם גדוליהן:
ואמר אבי הנערה מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש. בספרי דאל"כ ואמרה הנערה אל הזקנים הנה האיש הזה שם לי עלילות דברי' מיבעי ליה שהרי היא הנתבעת ויבא בעל השור ויעמוד על שורו:
ופרשו השמלה הרי זה משל מחוורין הדברי' כשמלה כדתניא בספרי ופרשו השמלה יחוורו הדברי' כשמלה זה א' מג' דברים שהיה ר' ישמעאל דורש מן התורה במשל והיינו כרבנן דר' אליעזר בפרק נערה שנתפת':
ויסרו אותו מלקות. בספרי ומייתי לה בפרק נערה שנתפת' ושואל בגמרא מנ"ל א"ר אבהו למדנו יסרו מיוסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופרש"י כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי בן סורר ומורה ויסרו אותו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו וליתי' לבן שעמו על ויסרו דהכא והדר ילפינן בן דמייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקו' אף הכא מלקות:
ואם אמת היה בעדים והתראה שזנתה לאתר אירוסין. לא אם היה אמת שלא נמצאו לה בתולים כדמסיי' ביה קרא לא נמצאו בתולים לנערה דא"כ אכתי לאו בת סקילה היא דדילמא קודם אירוסין נבעלה וא"נ לאחר אירוסין דילמא לא היו שם עדים והתראה אלא ע"כ לומר דה"ק אם אמת היה הדבר שלא נמצאו בתולים לנערה אלא שזנתה לאח' אירוסין בעדים והתראה כפי מה שטען עליה בעלה שלא נמצאו לה עדים להזי' עדי' בעלה אז והוציאו את הנערה וסקלוה וכן שצינו בספרי לא נמצאו בתולים לנערה אין עדים להזים עדיו של זה שהרי בעלה שטען עליה שלא מצא לה בתולי' לא טען עליה אלא א"כ הביא' עדי' שנבעלה תחתיו אחר שהתרו בה דאם לא כן אין בדבריו ממש ולפיכך כתוב אחר זה ופרשו השמלה שיחוורו הדברים כשמלה לחקור העדים של זה והעדים של זו אם הביאה עדי הזמ' שיזומו עדי' וכן שנינו בספרי ופרשו השמלה יבאו עדי' של זה ועדיו של זו ויחוורו דבריהם לפני זקני העיר ואח"כ כתב ולקחו זקני העיר וגו' ויסרו אותו וגם יענשו אותו אם עדי' זוממי' ואח"כ כתיב ואם אמת היה הדבר כפי מה שטען עליה שזנתה תחתיו בעדים והתראה שלא נמצאו לה עדים להזים עדי בעלה אז יוציאוה וסקלוה.
אנשי עירה במעמד כל אנשי עירה. כדתניא בספרי וסקלוה אנשי עירה וכי כל אנשי עירה רוגמין אותה אלא במעמד כל אנשי עירה ונ"ל דהכי פירושה וכי כל אנשי עירה רוגמין אותה והלא עיקר הרוגמין אותה הם העדים כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה ותנן בפר' נגמר הדין בית הסקילה היה גבוה שתי קומות א' מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל ופריך הגמרא מאי ואם לאו רגימתו בכל ישראל דקאמ' והתניא מעולם לא שנה בה אדם ומשני מי קאמינא דעביד דאי מצרך קאמינא אלמא רגימי' העם אינה אלא היכא דלא מית לאו מדחיית העד האחד ולא מנתינת האבן על לבו של העד השני שזהו דבר רחוק מאד ומעולם לא שנה בה אדם אלא דאי מצריך קאמר וא"כ היאך תלה הכתוב רגימתה של זאת באנשי עירה אלא מאי אנשי עירה במעמד כל אנשי עירה כאילו אמר וסקלוה באנשי עירה באבנים שפירושו בתוך אנשי עירה וחסר בי"ת כמו לזנות בית אביה בבית אביה:
ומתו גם שניהם להוציא מעשה חדודין שאין האשה נהנת מהם. בספרי דאל"כ שניהם ל"ל הרי בפי' כתיב האיש השוכב עם האשה והאשה אלא לומר לך בששניהם שוים בהנאה לאפוקי מעשה חדודין שהאיש נהנה ולא האשה שאז אין שום אחד מהם במיתה ומדהוה ליה למכתב ומתו שניהם וגומר וכתב גם שניהם שכל אתין וגמין רבויין דרשו לרבות הבאים אחריה'. והרמב"ן ז"ל כתב ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטריך לרבות אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי שניה' ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה וכו' וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדום מזו עכ"ד. וראיתי קצת מפרשים שפירושו שלא תאמר מאתר שדינם של נואף ונואפת נגמר למיתה הרי הם חשובים כמתי' ואם באו הם וזנו הוא באחרת והיא באח' אין ממיתין האחרונים על ידם דכיון שנגמר דין ראשונים למיתה לא חשיבי מעשיהן כדאמרי' בעלמא גברא קטילא קטיל קמ"ל גם לרבות הבאים אחריה' דקטלינן להו בקשתי כל ספרי רש"י במאמר זה וכלם פירשו תחלה ומצאה איש בעיר ולפיכך שכב עמה ואח"כ פירשו ומתו גם שניהם להוציא מעשה חדודין שהוא בפרשה הקודמת לה שלא כסדר ולא מצאתי בזה טעם נכון:
ומצאה איש בעיר לפיכך שכב עמה פרצה קוראה לגנב הא אילו ישב' בביתה לא אירע לה. בספרי דאל"כ בעיר למה לי:
כי כאשר יקום וגו' לפי פשוטו זהו משמעו כו' ורבותי' דרשו בו הרי זה בא ללמד כו'. כדתניא בפ' כל שעה ובפרק בן סורר ומורה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח לנערה מאורסה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ופרש"י וכי מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה והלא כבר פי' בה אונס פטור מולנערה לא תעשה דבר אלא נר' שרוצח בא ללמד כאן ונמצא שהוקש להיות למד מכאן וה"ק הרוצח כנערה שניהם שו' וכל אחד למד מחבירו ניתן להצילה ניתן רשות לרואה הנואף שרודף אחריה שיצילה ממנו בנפשו של רודף כדכתיב ואין מושיע לה הא אם יש מושיע צריך להושיעה בכל אשר הוא יכול ואפילו בהריגתו אם אינו יכול להצילה באחד מאיבריו יהרג ואל יעבור אם אומרים כותים הרוג ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבור עבירה זו מסבר' דמאי חזי דילמא דמא דידך סומק טפי והאי דקאמר אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור יש נוסחאות שכתוב בהן תהרג ואל תעבור והתוספות כתבו יהרג ואל יעבור פירוש הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן בבן סורר ומורה וכן בריש כתובות פריך ולדרוש להו דאונס שרי ור"י אומר דשפיר גרסינן תהרג דהא דמשמע בבן סורר ומורה ובכתובו' דלא מחייבה לממסר נפשה היינו שהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה אבל לעשות מעשה כגון שאומרים לה שתביא הערוה עליה או תהרג יש לה ליהרג ולא לעשות מעשה דמרוצח ילפינן ורוצח נמי לא מחיי' לממסר נפשיה אלא כשאומרים לו להרג בידים אבל אם אומרים לו הנח עצמך ליזרק על התינוק או תהרג אינו חיי' למסור עצמו כדי להצי' חבירו דאדרבה איכא למימר מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי ומהו לדידיה אם אומרים לו הנח ויתקעו אותך בערוה או תהרג יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לאו מעשה קא עבידנא כיון שהן תוקעין אותו דאין קשוי אלא לדעת כדאמרינן בריש הבא על יבמתו ומה שהוא מתקשה חשבינן לי' מעש':
