שמוט כל בעל משה ידו שמוט את ידו של בעל משה. פי' המקרא הזה מסורס שהשמט' אינה נופלת אלא על ידו של בעל שלא יהיה לו יד לבקש חובו והוסיף מלת של מפני שאח' מלת ידו בוי"ו וצ"ל ידו של מי ואמר של בעל משה גם הוסיף מלת את להורות שידו הוא הפעול כי בזולת מלת את היה ידו הפועל כמו והשיגה ידו:
רק אם שמוע תשמע אז לא יהיה בך אביון. שמלת רק דבקה עם אפס כי לא יהיה בך אביון כאילו אמר זה שהבטחתיך שלא יהיה בך אביון אינו רק אם שמוע תשמע דהיינו בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אבל מלת רק לא תפול רק על מלת אינו: וכי יהיה בך אביון התאב תאב קודם. פי' היותר אביון מהם:וקרא עליך יכול מצוה ת"ל ולא יקרא. בפרשת כי תצא ואע"פ שהמקרא ההוא בשכר יום והמקרא הזה בהלואת עני מ"מ תרוייהו בעני קמיירי כתיב הכא ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל יי' וכתיב התם כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל יי' וכן שנינו בספרי ורע עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך יכול מצוה שלא לקרא ת"ל וקרא עליך יכול מצוה לקרא ת"ל ולא יקרא עליך יכול אם קרא עליך יהא בך חטא ואם לאו לא יהא בך חטא ת"ל והיה בך חטא מ"מ א"כ למה נאמר וקרא עליך אל יי' ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר משאינו קורא:
כי בגלל הדבר הזה אפי' אמרת ליתן אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה. וכך שנינו בספרי אם אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר מעש' אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה לא אמר ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר על כך שנ' כי בגלל הדבר הזה כי פירשו בגלל הדבר הדבר הזה כמו בגלל הדבור כמו שדרשו גבי על דבר שרי על פי דבורה שאמרה למלאך הך ומכה דאל"כ הדבר למה ליה ה"ל למכתב כי בגלל זה יברכך:
על כן מפני כן. בספרי לא לשון הואיל כמו כי על כן לא נתתיה לשלה בני כי על כן לא נתתיך לנגוע אליה כי על כן באו בצל קורתי כי שם חובר עמם מלת כי וכל כי על כן שבמקרא לשון הואיל הוא כמו שכתב רש"י בפרשת וירא אבל כאן שהוא בלתי מלת כי פירושו מפני כן:
לאמר עצה טובה אני משיאך לטובתך. בספרי כאילו אמר לאמר לכם עצה טובה דאם לא כן לאמר למה לי הא אין לשון דבור קודם ממנו עד שיבא אחריו לשון אמירה כמנהג הכתוב בכל מקום:
כי ימכר לך ע"י אחרים ובמכרוהו ב"ד בגנבתו הכתוב מדבר והרי כבר נאמר כי תקנה עבד עברי ובמכרוהו ב"ד. בפ"ק דקדושין מוקי לי' להאי קרא במכרוהו ב"ד ופרש"י שם דכי ימכר ע"י אחרים משמע ותימה היכי משתמע מכי ימכר על ידי אחרים דילמא כי ימכר דומיא דונמכר לך שפירושו ע"י עצמו וליכא למימר מיתורא דקרא מפיק לה דעכ"ל דקרא דכי ימכר ע"י אחרים משמע שמכרוהו בית דין דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור כי ימוך אחיך ונמכר לך דאימא אפכא כי ימכר על ידי עצמו משמע דאי במכרוהו בית דין הרי כבר אמור כי תקנה עבד הא אין הכתוב מדבר אלא במכר עצמו ושמא י"ל דסתם כי ימכר על ידי אחרים משמע כסתם בנין נפעל בכל מקום ע"י אחרים משמע מלבד מועטים כמו ועמשא לא נשמר שהוא ע"י עצמו שפירושו לא שמר עצמו מן החרב ולכן גבי ונמכר לך דכתיב ביה כי ימוך אחיך ופי' ואמר ונמכר לך עכ"ל שהוא ע"י עצמו כמו ועמשא לא נשמר וגבי כי ימכר לך אחיך שלא פירש כלום מתפרש כסתם כל בנין נפעל שהוא ע"י אחרים:
אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. שכתב כאן או העבריה שאף היא תצא בשש ועוד חדש כאן הענק תעניק לו ותימה למה לא אמר ועוד חדש כאן שהעברי אינו יוצא בראשי איברים מדהקיש עברי לעבריה כמו שכתוב בפרשת משפטים בפסוק לא תצא כצאת העבדים ושמא יש לומר שלא אמרו כל פרשה שנאמרה ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה אלא בחדוש המבואר בכתוב בלבד לא כמו זה שיוצא מכת ההקש וכי האי גונא כתבתי בפסוק אך כאשר יאכל אליבא דהרמב"ם ז"ל שפירש אותו לבכור כ"מ:
יכול אין לי אלא אלו בלבד ת"ל אשר ברכך מכל מה שברכך בוראך ולמה נאמרו אלו מה אלו מיוחדין שהן בכלל ברכה כו' יצאו פרדות. בפ"ק דקדושין ופרש"י מה אלו בכלל ברכה צאן פרה ורבה וכן גדולי קרקע וא"ת כלהו למה לי בחד מנייהו סגי כבר תרצו בגמרא דאי כתב רחמנא צאן ה"א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כתב רחמנא גורן ה"א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן יקב ל"ל למעוטי פרדות ופרש"י למעוטי פרדות דלא תימא אשר ברכך רבוייא הוא וריבה הכל והה"נ פרדות אף ענ פי שאינן בכלל פרים ורבים:
עבד עולם יכול כמשמעו ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל. במכילתא ולא תימא דההוא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים קודם היובל קמיירי אבל נרצע אימא לעולם כמשמעו דבמכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל מושב אל משפחתו נפקא הא אני מקיים ואיש אל משפחתו תשובו בנרצע ב' וג' שני' קודם היובל והה"נ דהוה מצינן לאוקומי קרא דושב אל משפחתו בנרצע שנים ושלש שנים קודם היובל וקרא דאיש אל משפחתו תשובו במכרוהו בית דין שנים וג' שנים קודם היובל אלא דממלת איש משמע דבר הנוהג באיש ולא באשה ואי זו זו זו רציעה שאינה נוהג אלא באיש כדכתיב ורצע אדוניו את אזנו ולא את אזנה אבל מכרוהו בית דין אע"פ שגם זה אינו נוהג אלא באיש כדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה מ"מ שם מכירה נוהגת באישה אבל שם רציעה אינה נוהגת באשה כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דקדושין וכבר הארכתי בזה בפרשת משפטים ע"ש:
ואף לאמתך תעשה כן הענק לה. פי' אהענק תעניק לו קאי ולא על הרציעה דסמיך ליה והיינו דמסיים יכול אף לרציעה ת"ל אם אמר יאמר העבד עבד נרצע ואין אמה נרצעת:
מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום בין בלילה כו'. שרבו מוסר לו שפחה כנענית והולדות לאדון ואע"ג דכתיב אם אדניו יתן לו אשה האשה וילדיה וגו' אי לאו האי קרא ה"א שלא בא הכתוב אלא להתירה לו לעבד עברי שאם אדניו יתן לו שפחה להוליד לו ממנה בנים היא מותרת לו אבל אין רבו כופהו על זה להכי אתא האי קרא דמשנה שכר שכיר להודיענו שרבו כופה על זה דאל"כ מאי משנה שכיר שכיר דקאמר הרי בידו שלא יקחנה:
כל הבכור תקדיש ובמקום אחר הוא אומר אל תקדיש אינו מקדישו לקרבן אחר. כדתניא בת"כ ובספרי מייתי לה בערכין בשלהי פרק המקדיש שדהו רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש א"א לומר תקדיש שכבר נאמר לא יקדיש וא"א לומר לא יקדיש שכבר נאמר תקדיש אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח ופרש"י כתוב אחד אומר תקדיש גבי בכור דכתיב כל הבכור תקדיש וכחוב אחד אומר אל תקדיש אך בכור אשר יבוכר ליי' לא יקדיש איש אותו מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם ובא אחר עליו פי' שיקדים אותם בקדושה אחרת כגון לעולה וכיוצא בה ומה שכתב הרמב"ן ז"ל על דברי הרב בזה הנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה הוא ליי' בעצמו והנה הוא כמו שוללת ר"ל שפי' לא יקדיש איש אותו אין צורך שיקדיש איש אותו ופירוש תקדיש ליי' אלהיך האמור בפרשת ראה שינהוג בו קדושה שלא יעבוד בו ולא יגוז אותו ושיאכלנו לפני השם יהיה לפי פשוטו של מקרא שהרי דברי הרב בזה מדרש רז"ל הוא ולא יוכל לחלוק עליו אבל קשה אם כן היה לו לומר ולפי פשוטו שיאמר אין צורך כו' לא והנכון שנראה מזה שמדרש רז"ל אינו נכון:
וכאן למד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה. דאל"כ תקדיש למה לי הרי קדוש ועומד הוא מעת צאתו מרחם אמו אלא ללמד שאע"פ שהוא קדוש מעצמו מצוה לקדשו בפה לומר הרי אתה קדוש לבכורה:
ד"א אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר לא תקדיש וא"א לומר לא תקדיש כו'. הא כיצד מקדישו אתה הקדש עלוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו. אף על פי שבפי' לא יקדיש אין הפרש בין לישנא קמא ללישנ' בתרא דלתרוייהו לקרבן אחד קמיירי שלא יקדיש איש אותו לשם עולה וכיוצא בו כדתניא בערכין בפרק המקדיש שדהו מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח מ"מ בפירוש תקדיש נחלקו בו רבי ישמעאל ורבנן דרבנן סברי שבא תקדיש ללמד שמצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה ור' ישמעאל סבר שבא ללמד שמקדישו הקדש עלוי ולישנ' קמא אתיא כדרבנן ולישנא בתרא אתיא כר' ישמעאל אבל מה שפי' פה מקדישו אתה הקדש עלוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו ובפרק המקדיש שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עלוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן צ"ע:
מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה. דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך ופרש"י שבא ללמד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה שיבערם מן הבית בשלישית:
שנה בשנה אם שחטו בתוך שנתו אוכל אותו היום ויום א' משנה אחרת למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד. שכן שנינו בספרי תאכלנו שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל לשני ימים יום אחד לשנה זו ויום אחד לשנה הבאה:
