כי יקום בקרבך נביא או חולם וגו' עד כי יסיתך. לפי שהזהירם על עבודת בית הבחירה וצוה אותם שלא יוסיפו על הדבר מעבודות הגוים לאלהיהם. הזהירם בפרשה הזאת שלא יתפתה לבבם בשום דבר מעניני ע"ג. וגם כי יצוה בזה נביא או חולם חלום ויתן להם עליו אותות ומופתים. והנה הביא שלש פרשיות סמוכות זו לזו. והם כי יקום בקרבך נביא. כי יסיתך אחיך וגומר. כי תשמע באחד שעריך וגומר. וענין הפרשיות האלה הוא. כי האדם פעמים שיתפתה לחטא אם בלמדו מנביא או חכם שיראוהו חוטא ויתלה עצמו באילן גדול. ופעמי' יתפתה מאחיו ורעיו וקרוביו שימשך אחרי דבריהם ויעשה כמעשיהם ופעמי' שיתפתה לא לעליונים בחכמה ממנו. ולא לקרוביו. כי אם מפני הכלל. שאם יראה אותם חוטאים בכלל. יאמר לו לבו אל תפרוש עצמך מן הצבור. ויהיה אחרי רבים להטות מדרך הישר. וכנגד שלשה מיני הפתויים הללו באו שלשת הפרשיות הללו: הנה בפי' מהפרשה הראשונה הזאת מהנביא יתחלפו המפרשי' והם הולכים על שלשה דרכים. הדרך הא'. הוא דרך הרב המורה בפרק כ"ד חלק שלישי והוא גם כן דעת הראב"ע והרב רלב"ג הולכים לשטת רבי יוסי הגלילי בספרי שהנביא הזה הוא נביא השקר המתפאר בנבואה שאינה בו. ושהמופתים שהביא היו מושגים אליו בקסם או בכשוף. או ששמע האות מנביא אמת ותלה אותה בעצמו כדברי הראב"ע ויתנבא בשם ע"ג. וכבר יקשה אל הדעת הזה אמרו כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגומר. ומה שהשיב לזה הראב"ע שעזבו ולא המיתו הוא טענה בטלה. ועוד כי אם היה נביא שקר איך בא האות והמופת שייעד. ואם היה בכשוף איך קראו אות או מופת: והדרך הב'. הוא מה שאמר ר' עקיבא שמדבר בנביא אמת שחזר להיות נביא שקר. ויהיה לדעתו ונתן אליך אות או מופת בלתי נקשר עם נלכה נעבדה וגו' אבל יאמר שכבר נתן אליך אות או מופת שכבר נתאמתה נבואתו ואחרי ימים חזר להיות נביא שקר. וגם לפי' הזה יקשה אמרו כי יקום בקרבך נביא שהוא הלשון המורה על הנביא שיקום מעצמו כמו (שמואל א' כ"ב) כי הקים בני את עבדי. ועוד כי משפט הכתוב יראה שהאות או המופת נתן על העכו"ם ולא על אמות נבואתו כמו שאמר ובא האות והמופת לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים. ומלת לאמר נקשר עם הקודם: והדרך השלישי הוא מאשר פירשו שהנביא הזה היה נביא אמת ומופתיו אמתיים. אבל היה לנסיון מהש"י. והנה יקשה לדרך הזה קושיא יותר חזקה. והיא איך אמר עליו כי דבר סרה על ה' ואיך צוה להמיתו. ודעתי בפירוש הפרשה כך הוא. שאמר שאם יקום בקרבך נביא והוא יאמר שהשם יתעלה דבר עמו או חולם חלום צודק ושלא הגיע אל מדרגת הנבואה הגמורה. ונתן אליהם אות או מופת ואין הכונה בזה שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כנגד טבעו של עולם. כי הנה הש"י לא יחזיק ביד מרעים לשנות הטבע ולעשות נפלאות על דבר שקר חלילה לו מרשע. אבל היה המופת בדברים עתידים להיות שיגיד אותם לאות ולמופת על נבואתו. כי הראיות החלושות יקראו אות והיותר חזקות יקראו מופת. וזה אולי היה יודע אותו מדרך חכמת הככבים או מצד הכשוף והנחוש. ולכן אמרו ונתן אליך אות או מופת. לפי שהוא לא היה בידו דבר זולת מנהג העולם והנה הדברים אשר יעשו הנביאים בזולת המנהג הטבעי. לא יאמר עליהם לשון נתינה כי אם לשון עשייה. כמו שאמר ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה. ויעש האותות לעיני העם. לעושה נפלאות גדולות לבדו. ועם היות שאמר פרעה תנו לכם מופת. היה לפי שהוא לא היה רוצה שיעש' מכה ודבר בפעל כי אם שיגיד העתיד או דבר נעלם לאמת את נבואתו וכל זה ממה שיורה שאמרו ונתן אליך אות או מופת אינו כי אם שיגיד העתיד לבא בחשבו שיאמינו בדבריו כאשר יצדק בהם שיגיד וזהו אמרו ובא האות והמופת רוצה לומר שהגיע ויצא כמו שיעד עליו. והיה מאמרו נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם. ואמרו אשר לא ידעתם הוא מאמר משה לגנות את דבריו או שהנביא עצמו אמר להם כן. לפי שטבע האדם נוטה תמיד להתאוו' לראות מה שלא ראה עדין ולדעת מה שלא ידע עדיין ולכן היה מפתה אותם שידעו אלהים חדשים אחרים מקרוב באו שלא שערו אותם עדנה. ואין הפרש בין שיאמר שהוא נביא לאותם האלהים ושהם שלחוהו לאמר להם שיעבדוהו. ובין שיאמר שהוא נביא מהשם יתעלה ושהוא שלחו לאמר אליהם שיעבדו את האלוה ההוא. להיותו שותפו בהנהגת העולם או שהוא גדול מכל האלהים לפניו. אין ההפרש בין זה המאמר לזולתו. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא רוצ' לומר לא די שלא תעש' מצותיו אבל גם אל השמיע' והטיית האזן אין ראוי שתטה ותשמע אליו. ואל תתמהו אם כן איך צדקו מאמריו במה שייעד והוא ראוי שהשם יתעלה יבטל הסימן והאות ההוא אשר ייעד לבא כדי שלפני עור לא תתן מכשול כי הנה עשה זה והניח הדבר לטבעו של עולם לפי שמנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם וכבר ידעת שהנסיון הוא לאחד משלש תכליות: אם לתועלת המנסה כדי שידע מה שהיה אצלו בספק וזה לא יאות בהש"י כי הוא חוקר לב ובוחן כליות: ואם לתועלת המנוסה אם היה לבבו טוב וישר יביאהו הש"י לנסיון. כדי שתצא מחשבתו הטובה מן הכח אל הפעל ותצטרף עם מעשיו ויתוסף זכות על זכותו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בב"ר פרשת ל"ד שאמרו ה' צדיק יבחן היוצר הזה אינו בודק אלא הקנקנים השלמים. ואם לתועלת הרואים שיראו ויקחו מוסר מהמנוסה בראותו נסיונו ושעמד בו והנה אמר בענין הזה נסיון אם מהמין השלישי לתועלת הרואים ואם מן המין השני לתועלת המנוסה. וזהו שאמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת. ואין פירושו כדי שהוא יודע. כי אם בעבור שהוא יודע כמו שפרשתי (פ' עקב) בלדעת את אשר בלבבך רוצה לומ' לתועלתכם יהי' הנסיון ההוא בעבור שהוא יתעלה יודע שאתם אוהבים אותו בכל לבבכם ובכל נפשכם כלומר מבלי ספק ופקפוק ורצה שאהבתכם אותו תצא לפעל לזכותם. וה"א הישכם אינה ה"א השאלה והספק כי אם ה"א הידיעה כאילו אמר לדעתו שאתם אוהבים את ה' כי האוהב האמתי לא יפחד מאוהבו ולא יעזבהו ולא יבחר אוהב אחר תחתיו. ולכן הזהירם אחרי ה' אלהיכם תלכו רוצה לומר מה לכם עם דבר הנביאים או החולמים בהיותם בהפך מה שראיתם בעיניכם במעמד הר סיני שאתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו ולכן לכו אחר מה ששמעתם שמה באזניכם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא אחר דברי נביאי השקר והחלומות אשר שוא ידברו. והנה אמר בזה ששה לשונות. אחד. אחרי ה' אלהיכם תלכו. והשני ואותו תיראו. ג' ואת מצותיו תשמורו. ד' ובקולו תשמעו. ה' אותו תעבודו. ו' ובו תדבקון. לפי שמשש בחינות היה ראוי שלא ישמעו אל הנביא או אל חולם החלום ההוא: הראשונה מפאת האלוה רוצה לומר ששם האלהים אחרים לא ידעום. והש"י הוא ה' אלהיהם אשר עשה עמהם להפליא. ואין ראוי אם כן שילכו אחרי אלהים כדברי הנביא ההוא שאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. אלא אחרי הש"י ועל זה אמר אחרי ה' אלהיכם תלכו: הבחינה השנית מפני היראה פן יקצוף האלהים עליה' האם ראוי שיראו משני קצף הש"י. או מפני קצף האלהים אחרי' שלא יוכלו להרע עמהם על זה אמר ואיתו תיראו. רוצה לומר ואל תיראו מאלהים אחרים שאין יכולת בהם: הבחינה הג' מפאת המצות ושלמותם כי אם הש"י צוה לא יהיה לך אלהים אחרים. והאלהים אחרים צוו בהפך. יותר ראוי שנשמור את מצות הש"י ממצות האלוה האחר ההוא. כי מצות הש"י שלמות מכל זולת'. וע"ז אמר ואת מצותיו תשמרו: והבחינה הד' לפי שהקב"ה דבר זה אליהם בעצמו ושמעו דבריו וקולו. ואיסור העכו"ם לא קבלו אותו מפי נביא בלבד כי אם מפי הש"י. מה שאין כן הענין בכאן. כי אפילו מאותן אלהים אחרים לא שמעו קולו ודבריו כ"א דבר הנביא המדבר בשמו. ויותר היה ראוי שישמעו בקול אלהים חיים. משישמעו אל הנביא אשר ידבר בשם אלהים אחרי'. ואינם שומעים קולו: והבחינה הה' משאת העבוד'. ר"ל אתם נתחייבתם לעבוד את הש"י ואתם לא תוכלו לעבוד אלהים רבים. א"כ בחרו לכם כמו שאמר יהושע את מי תעבודו אם לאלוה יתב' אם לאלהי' אחרים. וידוע הוא שיותר הי' ראוי לעבוד את הש"י כפי עבודתו והטבתו וע"ז אמר ואותו תעבודו: והבחינה הו' היא מפאת השכר הנפשי כי אף שנודה שהאלהים אחרים ישפיעו בעה"ז בעובדיהם מה שאינו כן. הנה בעול' הנפשות לא יוכלו להדבק בם. והנה ימי האד' כאפלה ותוהו הם. וראוי שיחושו יותר לשכר הנפשיי מהגשמיי. זה אמרו ובו תדבקון. רוצה לומר אחרי הפרד הנפש מן הגוף בהש"י תדבקון ולא באלהים אחרים. או יהיה אמרו ובו תדבקון תכלית כל המאמר כלו אמר ובו תדבקון בעבור חמש הבחינות אשר זכרתי. ותדבקו בהש"י לא בזולתו ולא תחושו אל דברי הנביא שקר או חולם חלום כוזב. ולפי שאשה הצנועה הכבוד' בת מלך פנימה אשה יראת ה' אין ראוי שתטה את אזנה אל דברי הזונים כ"א שתגער בהם ותעניש' אם תוכל. לכן צוה לאומה שהיא במדרגת האשה המיוחדת להש"י שיענישו המסית ההוא במיתה אכזרית. וזהו אמרו והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם. והסרה הוא שתסורו מאחריו ותלכו לעבוד אלהים אחרים. ולדעת רז"ל שאמרו בהוריות פרק ג' ובאלו הנחנקין שהיה הנביא מנבא בשם האל יהיה כי דבר סרה בדברו בשם ה' מה שלא צוה אותו. ואמנם דעת רבי יוסי הגלילי בספרי דף ס"ב ע"א. ושלהי פ' אלו נחנקין שזכרתי שאמר ראה עד היכן מגיע הכתוב כח עכו"ם שנתן להם ממשלה. ואפילו מעמיד חמה ברקיע אל תשמע להם ולדעת רבי עקיבא שאמר חס ושלום שמעמיד הקב"ה חמה ולבנה ומזלות ברקיע לעכו"ם הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר כחנניה בן עזור (ירמי' כ"ח) ואין ראוי שיובן כפשוטו כי חלילה לנו שנאמין שהאיש אשר עמד בסוד ה' וישמע את דרכיו ונתאמת לנביא לה' ישוב לנבא בשם עכו"ם. ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ. אבל היה דעת החכמים האלה שמרע"ה דבר בזה כמפליג אף במה שאי אפשר להיות כי אף אם יראו אדם שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביא הש"י לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם. כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת מה שהוא בעצמו שקר. ואינו ראוי שיסמכו על דברי נביא ולא על אות ומופת. כי אם על מה ששמעו באזניהם וראו בעיניהם על הר סיני כי בעבור זה היה המעמד ההוא לכל אדם כדי שלא יוכל שום אדם להכחישו כמו שזכר הרב המור' בחלק ב' פרק ל"א. הנה התבאר ממה שזכרתי על דרך הפשט שהכתובים בנביא שקר ידברו ושלא אמר שיעש' מופתים כנגד הטבע כי אם בעתידות שיהיו אם שידעם מדרך משפטי הכוכבי' או דרך אחר מידיעת העתידות ושיהיה ענין הנסיון בעבור שהניחו הש"י לטבעו. והותר בזה הספק הי"א: ואמנם אם יאמר הנביא בשם ה' להוסיף או לגרוע על המצות. או לשנות דבר מהם שינוי מתמיד. ולעקור דבר מן התורה. כגון להתיר החזיר או א' מהעריות קבלו רבותינו ז"ל ביבמות פרק האש' רבה ובספרא שכמשפט הזה יעשה לו מהמיתה. אבל אם יתיר דבר מה הוראת שעה כגון אליהו בהר הכרמל אם כבר היה נביא מוחזק שנתאמתה נבואתו כמו שהיה אליהו בהר הכרמל שהיה מפורסם וידוע שהיה הוא נביא אמת. בנביא אשר כזה ובדבר כזה להוראת שעה אליו תשמעון חייבים אנחנו לשמוע אליו. אבל אם לא היה נביא מוחזק צריך ראשונה לאמת ולהבחין נבואתו. והנה יבאו הדברים על זה אחרי כן: כי יסיתך אחיך בן אמך וגו'. עד כי תשמע וגו'. אחרי שהזהיר על הפתוי הראשון שיתפת' האדם מדברי הנבי' או החכם. זכר בפרש' הזאת הפתוי השני והוא מדברי הקרובים. ועליו אמר כי יסיתך אחיך שהוא בן אמך שהוא ג"כ אח. וזכר עליה ראשונה. לפי שמפאת האחוה וההשתוות אשר ביניהם ישמעו יותר זה לזה ויתיעצו בעניניהם ויאמינו בדבריהם. ואחרי כן זכר או בנך או בחך שהוא יותר רחוק שיתפתה האדם מהם. כי הם ראויים לקבל את מוסר האב ולמודו לא לפתות אותו באמונותיו. אבל יקרה זה בהיו' הבנים והבנות בחזקת בעלי שכל מאביהם וזכר אחר כך אשת חיקך. שהיא רחוקה מקורבת האדם מן האחים והבנים. וזכר הרע באחרונה כי כן הוא אצל הטבע. אע"פ שיש שכן קרוב מאח רחוק. ולכן אמר בו אשר כנפשך. והנה פירש רש"י (שם ט') אשר כנפשך ולא אביך. ואולי התורה לא חששה לזכור האב והאם אם לפי שלא יזהיר את הבנים לשוב מאחרי ה' ואם לפי שלא יפול עליהם המשפט כי הרג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה כי איך יצוה את האדם שיהרג בידיו את אביו ואת אמו אשר החמירה כל כך בכבודם ומוראם וענין ההסתה לא יפול כי אם בשיתן המסית טענות או אמתלאות חזקות בדבר. ולכן יראה שתהיה ההסתה אם באותות הנביא אשר זכר ואם בהצלחות והשפעות שימשכו מהאלוהות ההם שבהם תהיה ההסתה לעבדם. ולכן תאות בנשים ובבנים ובבנו' החוזרי' על תועלת הבית ולזה אמר בסתר. ר"ל עם היות שאמר זה בסתר מבלי עדים. הנה אתה לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו לא תחמול ולא תכסה עליו. רוצה לומר לא תאבה. ולא תחפוץ ולא תרצהו אליו בלב ולא תשמע אליו שתודה לדבריו לומר כן אעשה ואעבוד עכו"ם שאמרת כי המודה בפיו חייב מיתה בהודאתו וכן תרגם אונקלוס. ולא תקבל מיניה. ורש"י ז"ל פי' לא תאהבנו. לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך. את זה לא תאהב ולא תשמע אליו בהתאננו אליך על נפשו. ולפי שאתה תצטרך להיות בזה בעל דין ולהלשינו. ועד להעי' עליו ושוטר לעשו' בו משפט. לכן אמר בו ג' לשונו'. לא תחוס. לא תחמול. ולא תכסה. ואמר בזה לשון חמלה לפי שהיו קרוביו ואולי יכמרו רחמיו עליהם להצילם. ובספרי לא תחמול לא תלמד עליו זכות ולא תכס'. מהעיד עליו בב"ד וכבר בארו חז"ל במשנת סנהדרין פ"ז שלא נתחייב המסית בעדות המוסת אם לא היו שם עדים אחרים בהסתתו. ובעבור שההסתה היתה מביאה אותו למות עולמית צוהו שימדוד אותו מדה כנגד מדה המסית בא להרגך בלשונו והסתתו ואתה הרוג תהרגנו וידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה ונתן הסבה בהריגה ההוא אם אשר יעשה הוא בידו לפי כי הוא בקש להדיחך מה' אלהיך וגו'. והדי זה כאלו בא להרגך כי הריגת הנפש הנה היא קשה מהריגת הגוף. ואת העם לפי שכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה רוצה לומר להסי' שום אדם להדיחו מאחרי דרך ה': כי תשמע באחת עריך וגו' עד בנים אתם וגו'. הנה באה הפרשה הזאת לבאר המין הג' מהפיתוי והוא בהמשך האדם אחר הצבור והקהל אשר הוא בו וכבר אמרו (רש"י ד' י"ג י"ד) בפ' חלק במשנה אין נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה אנשים ושיהיו מדיחיה מתוכה. ולמדו זה ממה שאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך כי בידוע הוא שהעם בכללו לא יטה לחטא גדול כזה כי אם בהיות מניעים ומעירים בדבר ועם היות שבפרשת המסית אמר או אשת חיקך שאפשר שהאשה תסית בעלה. ראו חכמינו ז"ל שא"א שתהיינה נשים מסיתות לערי הנדחת כי לא יתפעלו האנשים כלם מן דברי הנשים לכן התנו שיהיו אנשים. גם למדו ממה שאמר מקרבך שיהיו מדיחיה מתוכה. והיה זה לפי שאם היו מדיחיה מעיר אחרת יאמרו להם האחד בא לגור וישפוט שפוט ולנו ללמד ולהוכיח ולהדיח את אנשי עירנו ראשונה. ולכן השכל מורה שיהיו מדיחיה מתוכה. והנה צוה בזה ודרשת וחקרת ושאלת היטב מה שלא צוה כן בנביא שקר או במסית. לפי שבענין המסית היה המוסת עד בדבר וידו תהיה בו בראשונה ולא יצטרך חקיר' ובנביא שקר או חולם חלום היו כל ישראל יודעים בדבר ולא תפול החקירה בזה. אבל בענין עיר הנדחת שהוא מפי השמועה הוצרך לצוות ודרשת וחקרת ושאלת היטב. והר"ן נתן טעם אחר בזה והוא שאע"פ שארז"ל שכן הדין בדיני ממונות כלם. מ"מ נזכרה הדרישה והחקירה בעיר הנדחת. להעיר אותנו שכל דבר שמצילתו רחוק אין ראוי שיאמינוהו השופטים ויענישו את הנחשד עליו אלא אחר דרישה יותר גדולה. ואין ספק שהחטא החמור שבכל התורה הוא חטא ע"ג וכפי חמר החטא הזה ראוי שיכשלו בו אנשים מעטים ומפני זה אין ראוי לחשוד עיר אחת שיושביה כלם יסכימו בעבירה חמורה כזאת. כי אם אחרי דרישה וחקירה רבה. ולכן אמר בו ודרשת וחקרת ושאלת היטב. וכבר צוה גם כן על הדרישה והחקירה בעדים הזוממים. ובעובד אלהים אחרי' בפרשת שופטים ושם התבאר סבתו. וזכר שבהיות החשד אמתי ונעשתה התועבה ההיא בעיר ההיא הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב. ובספרי דרשו לא יומתו אבות על בנים בעיר הנדחת הכתוב הדבר. ולפי זה יהיה אמרו הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב על האנשים הנכללים באותו עון לא על הקטנים. אבל בתוספתא של מסכת סנהדרין נחלקו בזה והיה דעת רבי אליעזר שקטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אותן נהרגין. אמר ליה רבי עקיבא אם כן מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים הרי נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה וגומר. אלא מה אני מקיים ורחמך אלו קטנים שבתוכה והנה עם היות דעת רבי עקיבא תם וישר. לפי שאם גדולים חטאו קטנים מה חטאו. הנה כפי חומר החטא להיותו דבר זר ומתמיה שעיר אחת יסכימו בחטא מסוכן כזה. היה ראוי להתאכזר על אויבי ה' לעשות מעשה רשום לשמעו תצלנה אזנים. והוא שיחריבו את העיר כלה הקטנים עם הגדולים. לפי שהבנים הקטנים שאין להם זכות ולא חובה מעצמם הם קניני האדם וממונו ונכסיו. וכמו שצוה שהבהמות גם כן ימותו. ולא נאמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה להיותם קניני החטאים ההמה בנפשותם. וגם כל שללם ישרף ברחוב העיר. ככה הילדים אשר להם ימותו כי הם בני הפושעים ומבטן ארור לא יצא ברוך. ויהיו נדונים כשאר קניני האבות בהיותם מבלתי זכות מצד עצמם. ואמנם הראיה שהביא רבי עקיבא מהכתוב ונתן לך רחמים ורחמך. על ישראל נאמר לא על הקטנים. וענינו שאם ישראל יתעצלו מהענש עיר הנדחת והיו כאלו ג"כ עובדים אותה ע"ג. כיון שיש בידם למחות ולא ימחו. ולזה אמר שימהרו להענישם באופן שישוב חרון אף ה' מהם. ולא ישפוך עליהם אפו. ואולי אמר להם זה לסבה שנית. והוא כי לפי שיכבד בעיני ישראל וירע בעיניהם להשמיד עיר אחת בישראל ולהרוג ולאבד עיר אחת אשר בה עם רב מאחיהם וכמ"ש על שבט בנימין. לכן אמר להם לנחמם ולדבר על לבם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך מאבותיך. ר"ל שאף על פי שיתמעט מהם קהל גדול בחרבן אותו עיר. הנה השם יתברך ירבה אותה לרוב לפי ששמעו בקולו לשמור מצותיו לעשות הישר בעיני ה'. כלומר שעם היות זה קשה בעיניהם עשו אותו להיותו ישר בעיני ה'. ולכן יהיה שכרם הרבה מאד. ואפשר עוד לפרשו על ענין השלל שצוה לשרוף ברחוב העיר שלא ידבק בידם מאומה ממנו לפי שאם כן יחרה אף ה' עליהם בראותו שהם שמחים בדבר לתועלתם. וכאשר לא ידבק בידם מאומה ישוב ה' מחרון אפו וירחמם. והנה צוה לשרוף את כל שלל העיר כדי שלא ימהרו לפסוק את הדין לחמדת הנכסים ואולי ידינום לעובדי ע"ג ויחשבו אותם כאנשי עיר הנדחת לשלול שלל ולבוז בז. וכדי להרחיק זה צוה הקב"ה שישרפו את השלל ברחוב העיר ולא ידבק בידם מאומה מן החרם כי בזה האופן ישפטו את הדין למשפטו כראוי. וצוה עוד שתהיה העיר תל עולם ולא תבנה עוד לפי שבזה ישאר זכרונם לדור דורים וכל שאר הערים ישמעו וייראו. וכבר זכרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק שדין עיר הנדחת היא בבית דין הגדול שבירושלם. ואמר ונתן לך רחמים ורחמך כלומר ואתה מה שעשית לא היה כי אם רחמים לא אכזריות, ולכן יהיה שכרך שירחם הש"י עליך תמיד: וראוי שתדע שהמצות האלה אשר באו בפרשת כי יכרית ובפרשת כי יקום בקרבך. ובפרשת כי יסיתך ובפרשת עיר הנדחת אינם מחודשות כי כבר הזהיר עליהן בפרשת משפטים במה שאמר שם זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ולפי שבאו באותו מאמר בקצור באר אותם הנה כפי חלקיהם וכבר כתב זה הרמב"ן גם כן:
