לא תוסף עליו חמש טוטפות ה' מינין בלולב ארבע ברכות לברכת כהנים. וכך שנינו בספרי מניין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסף עליו ומניין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון יי' אלהיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל על הדבר אפי' דבור לא תוסף עליו ואע"ג דברייתא זו אתיא כמ"ד לולב צריך אגד דאל"כ לא היה עובר על ה' מינין שבלולב על בל תוסף מכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כדאיתא בפ' הנחנקין ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי לולב אין צריך אגד והאי דאגדין ליה משום זה אלי ואנוהו להתנאות לפניו במצות נאות מ"מ שמעינן מינה דהיכא דאגידי אית בהו משום ב"ת ואע"ג דברכות דברכת כהנים לא אגידי כיון דבתוך זמנן הוא כדאית' בשילהי ר"ה כאגידי דמו ואע"ג דאחר סיום ברכות קא מיירי דהא סיים כל ברכותיו קתני כיון דאלו מתרמי צבורא אחרינא הדר בריך להו כולי יומא זימניה הוא כדאיתא התם וכבר הארכתי על זה בפרשת ואתחנן ע"ש:
וא"ת מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות כי מנסה וגו'. הוסיף וא"ת מפני מה כו' מפני שנתינת טעם של כי מנסה אינו נופל רק אל שאלת מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות:
ואת מצותי תשמרו תורת משה ובקולו תשמעו בקול הנביאים. בספרי פי' אתם מחוייבים לשמוע את מצותיו שהם כלם נכללי' בתורת משה ובקולו תשמעו במה הכתוב מדבר הרי כלם אמורים במאמר את מצותיו תשמרו שהיא התורה הכוללת הכל מת"ל ובקולו תשמעו בקול הנביאים שאתם מחוייבים לקבל כל מה שכתוב בתורה ובדברי הנביאים:
ואותו תעבודו במקדשו. שהעבודה הזאת אינה אלא עבודת הקרבנות דאי עבודת המצות הרי כבר אמור ועבודת הקרבנות אינו אלא במקדשו:
ובו תדבקון הדבק בדרכיו גומל חסדים קבור מתים כו'. בפ"ק דסוטה אמרו אחרי יי' אלהיכם תלכו אחר מדותיו תלכו מה הוא מלביש ערומי' דכתיב ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ומבקר חולים דכתיב וירא אליו יי' באלוני ממרא ומנחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וקובר מתי' דכתיב ויקבור אותו בגיא אף אתה עשה כן:
והפודך מבית עבדים אפילו אין לו עליך אלא שפדאך די. בספרי לאו דוקא שהוציאך ששם הוצאה ופדיון אלא אפילו אם לא עשה להם אלא פדיון שיעשו להם שטר שחרור ויהיו שם די דאל"כ והפודך מבית עבדים ל"ל הרי כבר כתיב המוציא אתכם מארץ מצרים וכיון שהוציאם כבר יצאו לחירות ולפיכך לא דרש רש"י גבי המוציא אתכם מה שדרש גבי והפודך כי בכלל הוצאה פדיון ואין בכלל פדיון הוצאה אבל בספרי דרשו ג"כ גבי המוציא אתכם אפי' אין לו עליך אלא שהוציא אתכם מארץ מצרים די מכלל שאפשר שיוציאם ולא יפדם ויהיו למס עובד בכל מקום שילכו שם ונראה שזה רחוק הוא ולפיכך לא הביאו רש"י ז"ל בפירושיו:
אחיך מאב או בן אמך מאם. בספרי ויחסר או וכ"ש אחיך מאב ומאם כי לא יתכן להיות בן אמך הבדל למעט אחיך מאב דאחיך מאב יותר הוא חביב לך מאחיך מאם:
אשר כנפשך זה אחיך. ויחסר או כי אין האב נקרא ריע בשום מקום:
מקצה הארץ זו חמה ולבנה וצבא השמים שהן מהלכין מסוף העולם ועד סופו. בספרי דאי אפשר לומר ארחוקים קאי כאילו אמר הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ משום דמקצה ועד קצה על כמותם וגדלם קמיירי שפירושו מסוף העולם ועד סופו לא על המרחק שבינם לבינם דא"כ עד קצה הארץ מבעי ליה ולפיכך פירשוהו על תנועת חמה ולבנה כוכבים ומזלות שמורה על כמותה וגדלה שהיא נמשכת מקצה הארץ ועד קצה הארץ דהיינו מסוף העולם ועד סופו:
לא תאבה לו לא תהא תאב לו לא תאהבנו לפי שנא' ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב ולא תשמע אליו בהתחננו על נפשו למחול לו כו'. בספרי דאי אפש' לפרש לא תאבה לו כמשמעו כמו אם יפתוך חטאים אל תאבה ולא לפרש ולא תשמע אליו כמשמעו שלא תקבל דברי המסית אותך נלכה ונעבדה אלהי' אחרים דא"כ מאי ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו דקאמר הוא עומד להרגו וקא מזהר לה שלא להתרצות לדבריו ולא לקבל דבריו לעבוד אלהים אתרים. ומ"ש הרמב"ן ז"ל שזה של ספרי חולק על מה שאמרו בגמרא הוא אבה ושמע חייב ושגם המתרגם שתרגם ולא תשמע אליו לא תקבל מניה חולק עליו לא ידעתי מהיכן למד זה ולמה לא יתפרשה מאמר ולא תקבל מיניה על תחנוניו המתחנן על נפשו למחול לו ומה שהוצרך רש"י לתת טעם לאזהרת לא תאבה לו לפי שנא' ואהבת לרעך כמוך את זה לא תאהב וכך שנו בספרי הוא מפני שלולא זה היה קשה למה הוצרך להזהירו וכי תעלה על דעתך שיהא אוהב למסית שהוא חייב מיתה אבל בספרי נתנו טעם נם לאזהרת ולא תשמע אליו ולאזהרת ולא תחוס עינך עליו ואמרו לפי שנאמר עזב תעזב עמו אמר ולא תשמע אליו ולפי שנא' לא תעמוד על דם רעך אמר ולא חחוס עינך עליו ורש"י ז"ל לא הביא רק הטעם שלא תאבה לו מפני שלא יעלה על לב שיאהב המסית שום אדם בעולם אבל יעלה על הלב שיחמול עליו בהתחננו על נפשו שלא יהרגנו ואין זה צריך טעם לפי הפשט:
כי הרוג תהרגנו יצא מב"ד זכאי החזירהו לחובה יצא מב"ד חייב אל תחזירהו לזכות. כדתניא בספרי מניין ליוצא מב"ד חייב שאין מחזירין אותו לזכות תלמוד לומר כי הרוג יצא זכאי מניין שמחזירים אותו לחובה ת"ל תהרגנו דאל"כ הרוג תהרגנו תרי זימני למה לי ואע"ג דאיכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם ה"מ היכא דליכא למדרש אבל היכא דאיכא למדרש דרשינן וא"ת היכי דרשי להו לתרוייהו הא חד מנייהו לגופיה הוא דאתא יש לומר דתרוייהו יתירי הוו דמידך תהיה בו בראשונה להמיתו למדנו שהוא בר הריגה הרוג תהרגנו למה לי חד לשאין מחזירין אותו לזכות וחד לשמחזירין אותו לחובה:
כי תשמע לאמר אומרים כן יצאו וגו'. שאין פי' לאמר האמור פה כפי' לאמר בכל מקום שפירושו שיחזור ויאמר לו אם קבלו דבריו או שיאמר להם דברי כבושין כדאיתא בת"כ ומייתי לה רש"י ז"ל בפרשת ויקרא אבל מלת לאמר האמור פה דבק עם יצאו אנשים שאחריו וכן מלת לאמר הבא אחר זה דבק עם נלכה ונעבדה:
בליעל בלי עול שפרקו עולו של הקב"ה. בספרי לא כמו שפירש הרד"ק בשרש בל ובחבור המלה הזאת עם יעל כנה הרשע כן לומר שהרשע בלי יעלה ובלי יצליח:
אנשים ולא נשים. בספרי דאנשים הכא יתירא הוא דה"ל למכתב יצאו בני בליעל מקרבך אבל גבי סדום שאמר ואנשי סדום ה"ה נשים משום דלגופיה הוא דאתא וכן בכל מקום שבאה מלת אנשים יתירה דרשו אותה אם למיעוטא אם לחשיבות ולמעלה:
ובג"ש דהיטב היטב למדו ליתן האמור של זה בזה. וכאילו כלם כתובים במקום אחד ודרשת וחקרת היטב ודרשו השופטים ודרשת היטב הרי שבע חקירות:
