ועצומי ממך אתה עצום והם עצומים ממך. דאל"כ ממך למה לי היה די לומר לרשת גוים גדולים ועצומים דומיא דערים גדולות ובצורות:
אל תאמר בלבבך צדקתי ורשע' הגוים גרמו לא בצדקתך אתה בא לרש' כי ברשע' הגוי' הרי כי משמש בלשון אלא. פי' לא יקשה עליך ממה שכתב תחלה אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני יי' לרשת וברשעת הגוים האלה דמשמע דלא צדקתך ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואח"כ כתב לא בצדקתך אלא ברשעת הגוים האלה כי אין פי' אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאנו יי' וברשעת הגוים האלה לא זה ולא זה אלא הכי פירושא אל תאמר בלבבך ששניהן יחד גרמו אלא רשעת הגוי' לבד ההוא שגרמה ולא צדקתך ומה שכתב לא מרובכם מכל העמי' חשק יי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים אלא מאהבת יי' אתכם ומשמרו את השבעה ולא תפול אהבת השם אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב"ן ז"ל ששם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור שהיו ממרים את יי'. ומה שטען ואמר ואיננו נכון וכוונתו בזה מפני שאין צדקתם ורשעת הגוים סבה לדבר אחד עד שיאמר אל תאמר ששניהם גרמו שהרי כתיב אל תאמר בצדקתי הביאני לרשת וברשעת הגוים מורישם דמשמע שצדקת' סבה לרשת ולא להוריש ורשע' הגוים סבה להוריש ולא לרשת אינה טענה מפני שרש"י ז"ל לא אמר אל תאמר צדקתי ורשעת הגוים יחד גרמו לרשת או להוריש עד שיטעון שאין שניהם יחד סבה לרשת או להוריש ואיך יעלה על הדעת שיהיו שניהם סבה כי רש"י ז"ל לא אמר רק אל תאמר שניהם גרמו ויהיה פירושו על הכבוש שלא גרמו הכבוש שניהם יחד רק ישראל מצד צדקתם זכו לרשת והגוים מצד רשעתם נתחייבו להתגרש ופירושו לא בצדקתך זכית לירש אלא ברשעת הגוים נתחייבו הגרוש משם ונשאר המקו' הפקר וכל הקוד' בו זכה ומאחר שאתם הקודמי' זכית' בו:
ואתנפל כראשונה מ' יום שנ' ועתה אעלה אל יי' אולי אכפר' באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. פי' מה שאמר כאן ואתנפל כראשונה ארבעים יום אינם אותן ארבעים יום הכלים בי"ה אלא אותן ארבעים יום שאמר לישראל תכף שדן את החוטאים בעגל ועתה אעלה אל יי' אולי אכפר' ובא להודיע שבאות' עלייה נתעכבתי ארבעים יום והם שכלים בכ"ט באב אבל יש עלייה אחרת אחריה והיא שתחלת עלייתה היתה בר"ח אלול כאותה ששנינו בפרקי דר' אליעזר בר"ח אלול אמר הב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל לוחות האחרונות שנמצאו המ' יום ההם כלים ביום הכפורים שעליהם נאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ודרז"ל מה הראשוני' ברצון אף אלו ברצון אמור מעתה אמצעיים היו בכעס כדלקמי' ומה שכתב כאן שעלה בי"ח בתמוז ובפרשת כי תשא כתב בי"ט בתמוז הוא מפני שבשלהי תעניות אמרו שבט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ והביאו ראיה מהמקראות ומהברייתא דתניא בכ"ט בסיון שלחו המרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ מ' יום והקשו בגמרא מ' יום נכי חד הוו ותרץ אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב ותשא כל העדה ואמר רבא א"ר יוחנן אותו היום ערב ט"ב היה והיו בוכים בכייה של חנם א"ל הקדוש ברוך הוא אתם בכית' בכייה של חנם אני אקבע לכם בכייה לדורות ורש"י ז"ל כשרצה לפרש החשבון של מ' יום ומ' לילה לפי מנהג החדשים שתמוז חסר לעולם כותב בי"ח בתמוז עלה מפני שלפי חשבון זה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהן בבקרו של כ"ט לאב וכלין המ' יום האחרונים בבקרו של יום הכפורים וכשרצה לפרש החשבון של ארבעים יום וארבעים לילה לפי מה שאמרו בגמרא תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כתב בי"ט בתמוז עלה מפני שלפי החשבון הזה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט באב וכלים המ' יום האחרונים בבקרו של י"ה וזה וזה יכשר כי אין לנו הכרח מן הכתוב מתי עלה משה בהר אחר מעשה העגל כי אפשר שנאמר ששרף את העגל ודן את החוטאים והרגן ביום ירידתו מן ההר שהוא י"ז בתמוז ובי"ח בתמוז עלה דכתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' אעלה אל יי' או ששרף את העגל ודן את החוטאים בי"ח בתמוז ולמחרתו שהוא י"ט בתמוז עלה בהו והוא היום שכתוב בו ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' אעלה אל יי' ומה שכתב שם בפרשה כי תשא בר"ח נאמר לו לעלות בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה ארבעים יום כו' ובעשרה לתשרי נתרצו הב"ה לישראל ומסר לו הלוחות האחרונות וכן שנינו בפרקי דרבי אליעזר שבר"ח אלול אמר הב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל הלוחות האחרונות דמשמע שמר"ח אלול עד י' לתשרי הן מ' יום ומ' לילה ואינם כי אם ל"ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש שר"ח אלול הוא ל' לאב שהוא ג"כ ר"ח אלול עדיין לא היו מיום שעלה בהר עד בקרו של יום הכפורים רק ל"ט יום שלמים עם לילותיהם י"ל שאע"פ שאמר שבר"ח אלול עלה משה בהר אין זה לומר שעלייתו בהר היה בר"ח אלול לומר שחשבון הארבעים יום של ישיבתו בהר שבכללם יום עלייתו לא היה רק מר"ח אלול דהיינו משלשים לאב שגם הוא ר"ח אלול אבל עלייתו ממש בכ"ט לאב היה ולמה נמנים הארבעים יום משלשים באב ולא מכ"ט לאב שעלה בו ממש מפני שבכ"ט לאב אין לילו עמו והמ' יום ליליהם עמהם הלכך אין המנין של ארבעים יום אלא מל' לאב שהוא ר"ח אלול מפני שבבקרו של יום שלשי' לאב נשלם היום הראשון עם לילו שהיום הראשון הוא יום כ"ט לאב ולילו הוא ליל שלשי' לאב ולפי הסדר הזה תמצא שהמ' יום עם לילותיהן כלים בבקרו של יוה"כ שבו נתרצה הב"ה לישראל ומסר לו למשה את הלוחות האחרונות:
בו ביום נתרצה הב"ה לישראל בשמחה ואמר לו סלחתי כדברך לכך הוקבע למחילה ולסליחה. אבל בר"ח אלול אע"פ שבו נתרצה לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות לא נתרצה לו רק על נתינת הלוחות אבל לא לעניין סליחת חטא העגל ואלו ביום הכפורים נאמר בו סלחתי כדברך אף לעניין חטא העגל לכך הוקבע יום הכפורים למחילה ולסליחה ולא ר"ח אלול שבו נתרצה ואמר לו פסל לך אבל לא הבינותי מהו זה שאמר מניין שנתרצה ברצון שלם בארבעים יום של לוחות אחרונות באי זה רצון קא מיירי אי ברצון דנתינת הלוחות בהדיא כתיב ביה בעת ההיא אמר י' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ואי ברצון דסליחת חטא קא מיירי הרי לא היה זה רק בי"כ ולפיכך הוקבע למחילה ולסליחה ולא יום אחר ושמא יש לומר דאי למקרא דפסל לך ה"א שלא נתרצה להם אלא על צד ההכרח מפני שכבר קבלו עליהם קודם הלוחות הראשונות עול התורה והמצות ונכנסו בברית ונתגיירו ושוב אינן יכולים היות בלא תורה ומצות אבל לא שנתרצה להם ברצון שלם לפיכך הוצרך להוציא מהקרא דכימי' הראשונים שמה שנתרצה להם היה ברצון שלם כימים הראשונים ומה שאמר אמור מעתה אמצעיים היו בכעס אין זה אלא אגב גררא:
ובאהרן התאנף לפי ששמע לכם. לא לפי שחטא:
והועילה תפלתי למחצה ומתו השנים ונשארו השנים. מהכא משמע שמיתתן של נדב ואביהוא לא היתה רק מפני עון העגל ואלו בפרשת משפטים גבי ויראו את אלהי ישראל כתב נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקדוש ב"ה לערבב שמחת תורה והמתין לנדב ואביהו' עד יום חנוכת המזבח וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בספ' מורה הנבוכים בפרק ה' מהחלק הראשון גבי ויראו את אלהי ישראל ותח' רגליו וגו' ולא נאמר ויראו את אלהי ישראל לבד כו' עד והתחייבו כלייה ונעתר להם ע"ה והאריך השם להם עד שנשרפו הזקנים בתבערה ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד לפי מה שבאה בו הקבלה האמתים ושמא י"ל דהא והא גרמה דכי האי גונא אמרו בגמרא בכמה מקומות:
