יי' אלהינו יי' אחד. יי' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות עתיד להיות יי' אחד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא בשם יי' שנאמר ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. דאם לא כן שמע ישראל יי' אחד או יי' אלהים אחד מיבעי ליה כמו כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אך קשה דלפי זה האי קרא לאו בייחודו יתברך קמיירי אלא שמודיענו שהוא עתיד להיות א' לכל האומות ולא כמו עכשיו שיש לכל אומה ואומה אלוה בפני עצמו ואין הדבר כן שהרי ייחודו יתברך ושהוא מצות עשה לא למדו אותו רז"ל אלא מהא' קרא ואמרו רז"ל שצריך להאריך בדל"ת של אחד עד שיגמור בכונתו מחשבה שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ושמא יש לומר דאלהינו דקרא הוא דקא דריש דהוה ליה למכתב שמע ישראל יי' אתד או יי' אלהים אחד מאי אלהינו לומר לך שיי' שהוא עכשיו אלוה שלנו בלבד ולא לשאר האומות יבא זמן שהיה אלוה לכל האומות ואז יהיה יי' אחד לכלם אבל לעולם עקר ייחודו ית' מהכא נפקא וכאילו אמר שמע ישראל שעכשיו בלבד יי' אלהינו ולא לשאר האומות אבל יבא זמן שיודו בו כל האומות ויאמרו יי' אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים והוא א' בשמים ובארץ ובד' רוחות העול':
ואהבת עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהב' לעושה מיראה העוש' אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך. בספרי ולא הבינותי זה דהכא פי' ואהב' עשה דבריו מאהבה אינו דומה כו' ואחר זה פירש בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך דמשמע שאם אמרו לך עבור על שום מצוה ואל תהרג יהרג ואל יעבור ואלו בפרק בן סורר אמרו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ופי' רש"י דכתיב ואהבת את יי' אלהיך שלא תמירנו עבודת כוכבים לכך נאמר בכל נפשך כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך אלמא עבודת כוכבים בלבד קמיירי קרא אבל בשאר מצות אם אמרו לו עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג וליכא למימר דהא דפירש ואהבת עשה דבריו מאהבה אתיא אליבא דר' ישמעאל דאמר על כלן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם עבודת כוכבים נמי בצינעא יעבור ואל יהרג אלא שבפרהסיא יהרג ואל יעבור משום לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאיתא בפ' אין מעמידין וקרא דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך הוא כמו ושב אל יי' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו שאינו נופל שם מסירת נפשו והא דפירוש גבי בכל נפשך אפילו נועל נפשך ובכל מאודך בכל ממוניך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך אתיא אליבא דר' אלעזר ולא אליבא דרבי ישמעאל וליכא למימר הכא מנהגו של רש"י הוא שיפרש פעם אליבא דחד תנא ופעם אליבא דאידך תנא וצ"ע:
והיו הדברי' האלה מהו האהבה והיו הדברי' שמתוך כך אתה מכיר בהב"ה ומדבק בדרכיו. בספרי דאל"כ היאך תפול אזהרה בדבר שלא ראה ולא השיג מעולם אלא מתוך שיהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום שהם המצות שעל ידו אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם שלולא שברא העולם אם היה העולם קדמון ח"ו לא היה מצוה לנו מצות וע"י שידעת שהוא הבורא שברא את הכל אתה אוהבו ומתאוה לדעת אותו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שני מהלכות יסודי התור' האל הנכבד והנורא מצוה לאוהבו שנאמר ואהבת את יי' אלהיך והיאך היא הדרך לאוהבו שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים וירא' חכמתו שאין לו ערך ולא קץ ומיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהי' לאל חי ואלה הדברים אינם ע"פ מדרש רז"ל שאמרו בספרי שעל ידי הדברי' האלה אשר אנכי מצוך שהן המצות תכיר את הבורא ותאבהנו ולא על ידי מעשיו וברואיו הנפלאים ושמא יש לומר שבעשיית המצות יטה לבבו לחקור על שהמצוה הוא הבורא את העולם וישים את לבו מתוך כך להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאי' ויראה מהן חכמתו ית' ומיד יאהבנו ויתאוה לדעת אותו ולמשיגו וזהו שרמזו רז"ל בספרי במאמר שמתוך כך אתה מכיר בהב"ה:
אשר אנכי מצוך היום לא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה כו'. אלא כחדש' שהכל רצון לקראתה. בספרי דאם לא כן מה היום והלא מצוה זו להם ולבניהם אחריהם היא:
ושננתם לשון חדוד הוא. בספרי כמו חצי גבור שנונים לא מלשון משנה דא"כ ולמדתם מיבעי ליה כמו בפרשת והיה אם שמוע ולמדתם אותם את בניכם:
ודברת בם שלא יהא עקר דבורך אלא בם עשם עקר ואל תעשם טפל. בספרי דאל"כ ודברתם מיבעי ליה דימיא דושננתם שפירושם ושננת אותם ודברת אותם מאי בם בם ולא בדברים אחרים שלא יהא עקר דבורך בדברים אחרים:
ובשכבך יכול אפי' שכב בחצי היום ת"ל ובלכתך בדרך. הקפידה תורה דוקא בהליכת הדרך אבל לא בהליכת תוך הבית אלמא דרך ארץ דברה תורה זמן שכיבה וזמן קימה ובספרי ובשכבך יכול אפי' בחצי היום ת"ל ובקומך יכול אפילו עמד בחצי הלילה ת"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דרך ארץ דברה תורה פירוש כמו שלא הקפידה תורה לא בישיבת חוץ מן הבית ולא בהליכת תוך הבית אלא בישיבת הבית ובהליכת הדרך שדרכן בכך כדרך כל הארץ אף שכיבה וקימה לא הקפידה תורה בשכיבת חצי היום או בקימת חצי הלילה אלא בזמן שכיבה ובזמן קימה שהיא שכיבת הערב וקימת הבוקר:
מבית עבדים כתרגומו מבית עבדותא. פי' מבית עבדות שהייתם שם עבדים לא מבית העבדים שהרי לא היו עבדים אלא שרים הלכך עכ"ל שפירוש מבית עבדים מהמקום שהיו שם עבדים דהיינו מבית עבדות והמתרגם שומר הטעמים לא המלות:
ובשמו תשבע אם יש בך כל המדו' הללו ירא שמו ועובד אותו אז בשמו תשבע שמתוך כך תהא זריז בשבועתך לא שמצוה להשבע בשמו דומיא דאת יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד שכל א' מהם מצוה בפני עצמה וא"כ יהיה הו"ו של ובשמו תשבע נוסף כוי"ו והנותר ממנו יאכל כמו שכתב רש"י בפרשת צו גם צריך להוסיף מלת אם קודם את יי' אלהיך תירא ופירושו אם את יי' אלהיך תירא ואותו תעבוד בשמו תשבע ואם לאו לא תשבע אבל הרמב"ם ז"ל והסמ"ג סוברי' שהוי"ו בלתי נוסף ושאין צורך להוסיף מלת אם ומנו אותו למצות עשה ואמרו מצות עשה על כך מי שנתחייב שבועה בב"ד שישבע בשם שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו והרמב"ן ז"ל כתב שאננו מצוה שישבע אבל הוא אזהרה שבשמו בלבד תשבע ולא בשם אל אחר על כן אחריו לא תלכו אחרי אלהים אחרים שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלה שלא תיראו מהם ולא תעבדון אותם ולא תשבעו בשמם אבל בגמ' דמסכ' תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא ואמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי אם אינו עניין לשבועת הדיינין דנפקא לן משבועת י' תהיה בין שניהם תנהו עניין לשבועות דעלמא דשריא ואם אינו עניין לשבועת דמצוה דנפקא לן מן ובו תדבקון תנהו עניין לשבועה דחול דשריא אבל הרמב"ם ז"ל סמך על מה שאמרו אמרה תור' השבע בשמי ואמרה תורה אל תשבע בשמי כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך חובה והיא מצות עשה כמו כן גלה דעתו בספר המצות הקצר ואני תמה היאך סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצורך חובה והיא מצות עשה והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים ואיך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה ותאכל צונן ותשכב בטחב בזמן שאתה בבריאות היחוייב מזה שיהיה דבורו השני כמו דבורו הראשון שכמו שהראשון חיוביי שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב כן דבורו השני חיוביי שיאכל צונן וישכב בטחב זה הא שקר בלי ספק אלא הראשון חיוביי והשני רשותיי שאם ירצה שיאכל צונן וישכב בטתב הרשות בידו כי מאחר שהוא בריא לא יזיקו בו ואם אמר לך לא תאכל תאנים ותאכל רמונים לא יחוייב שיהיה מחוייב לאכול רמונים כמו שהוא מחוייב שלא לאכול תאנים והתורה עצמה אמר הלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ופירושו שאי אתה רשאי לאכול חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה אף כאן אמרה תורה אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה ואתה רשאי בשמי שתשבע שבוע' שצריכ' לא שהוא חובה לישבע:
