אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן. פירוש מפני שפירש אלה הדברים אלה התוכחות כדאיתא בספרי ופירש במדבר בערבה בשביל מה שעשו במדבר ובשביל מה שעשו בערבה כדלקמן כדאיתא בספרי וכמו שתרגם אנקלוס וכאילו אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בשביל מעש' המדבר ובשביל מעשה הערבה שהם שתים רעות תוכחה וגם זכירת כל ההכעסות יחד שהוא בושתן של ישראל לפיכך לא הוכיחן בפירוש אלא ברמז בעלמא אבל אילו היה מוכיחן על הכעסה אחת בלבד שלא היתה כל כך בושה להם כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היה מזכירם בפירוש כמו שהזכיר תוכחת המרגלים ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה וגו' וכתיב ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' וגו' ויש לתמוה אם פי' אלה הדברים הוא דברי תוכחות היאך כתב אחר זה ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והלא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו כמו שכתב רש"י אחר זה גבי ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה כו' וכן יהושע וכן שמואל וכן דוד את שלמה בנו אלמא משה מפי עצמו הוכיחן דומיא דכל הני. ושמא יש לומר אף על פי שהתוכחות היו מפי עצמו לא הוכיחן אלא ברשות השם ופירוש ככל אשר צוה ה' אותו שנתן לו רשות להוכיחן אי נמי צוהו להוכיחן כמשמעו אלא שלא פירש לו הזמן שיוכיחם ומשה רבינו דן מעצמו שלא יוכיחם אלא סמוך למיתתו דומיא דיעקב ויהושע ושמואל ודוד אבל ממה שכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת דמשמע שפירוש אלה הדברים הם דברי המצות לא דברי התוכחות איכא למימר שבעבר הירדן נעשו שני עניינים הראשון שהוכיח את ישראל על כל ההכעסות שהכעיסו המקום כנזכר בפסיק אלה הדברים אשר דבר עשה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו' והשני שבאר להם כל התורה בשבעים לשון והוא הנזכר בפסוק בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת שבתחלה הזכיר התוכחות הללו ברמז ואחר כך הזכיר שבאר להם את התורה בשבעים לשון ואח"כ חזר והוכיחן על שלוח המרגלים ואמר ה' אלהינו דבר אלינו מפני שהוא היה הסבה שלא יכנסי לארץ עד תום כל הדור ההוא:
במדבר לא במדבר היו אלא בערבו' מואב אלא במדבר בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו' בערבה ובשביל הערבה שחטאו בבעל פעור. וכן תרגם אנקלוס על דחבו במדברא ועל דארגיזו במשרא אבל אנקלוס הוסיף אוכח יתהון אחר בעבר הירדן כאילו אמר אלה הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן הוכיחם בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה ולולא התוספת הזה היה המקר' חסר כי לא הודיענו הדברים אשר דבר משה בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה מה הם רק אמר אלה הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בשביל מה שחטאו במדבר ובשביל מה שחטאו בערבה ולא הזכיר מה הם הדברים ההם ומלת אלה בכל מקום מורה על הרמוזים אבל עם תוספת מלת אוכח יתהון תקן הכל כי המובן מזה הוא אלה הם הדברים שדבר אל כל ישראל בעבר הירדן שהוכיחן ואמר להם זכרו מה שחטאתם במדבר ובערבה כו' אבל רש"י ז"ל לא השגית לזה ותמהני מאד היאך יפרש מלת אלה האמורה פה על הרמוז אליו והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסוהו בלבד כו' אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל ואין לומר שהם האמורים בסוף הפרשה ה' אלהינו דבר אלינו גו' כי התוכחה ההיא אינה רק על הכעסת שלוח המרגלים ולא על שאר ההכעסות ומלת אלה מורה על כלם:
וחצרות מחלקותו של קרח. מהכא משמע דמחלקותו של קרח קדמה לשלוח המרגלים דכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן ואלו בפרשת קרח גבי וישמע משה ויפול על פניו כתב מפני המחלוקת שכבר זה בידם סרחון רביעי חטאו בעגל ויחל משה במתאוננים ויתפלל משה במרגלים ויאמר משה ושמעו מצרים במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו כו' ושמא אגדות חלוקות הן ורש"י ז"ל פעם תופס האגדה האחת ופעם תופש האגדה האחרת כמנהגו בכמה מקומות וכבר הארכתי על זה בפרשת בראשית עיין שם:
דבר אחר אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות ואתם נדברתם במקום. בספרי ולא שמעתי על איזה דבור הם רומזים אבל במדבר רבה מצאתי מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים אלא שהי' צפוי לפני הקב"ה שיאמרו לשון הרע על הארץ אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעים עונש לשון הרע סמך הקב"ה ענינה של מרים עם עניין המרגלים לפי שדברה מרים באחיה ולקתה בצרעת כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע והביאו גם רש"י ז"ל בתחלת שלח לך ואפשר לפרש שזהו מה שאמרו בספרי ואתם נדברתם במקום שלשון הרע של מרגלים על הארץ הוא כנגד המקום שהקב"ה שבחו והם גנו אותה א"נ מה שאמרו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה וליכא לאקשויי דתוכחת המרגלים מבין פארן הוא דמפיק לה כדאיתא בספרי וכדפרש"י לקמן דשלוח המרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שתוכחה של מדבר פארן הוא על שלוח המרגלים ותוכחה של חצרות הוא על לשון הרע שדברו על הארץ ולא לקחו מוסר ממרים שלקתה בחצרות גם יתכן לפרש שהדבור שנדברו במקום הוא בתאות הבשר כמו שתרגם אנקלוס והוכיחם משה איך לא לקחו מוסר ממרים שלקתה על ל' הרע שדברה בחצרות אבל מלשון במדבר רבה משמע שאינו אלא על לשון הרע של מרגלים גם יתכן לפרש שהדבור שדברו כנגד המקום הוא מחלקותו של קרח ואין בין הלשון הראשון והאחרון אלא שהראשון פירש שהוכיחם על מה שהכעיסו שם המקום במחלוקתו של קרח והאחרון על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה וליכא לאקשויי למה לא פרשו בחצרות על מרים שהכעיסה את המקום ודברה כנגד אחיה ולא בעבור מחלוקתו של קרת שהוא מסופק אם היה בחצרות או במקום אחר די"ל מפני שחטאה של מרים הוא חטא של יחיד ואין ראוי שימנה עם התוכחות שהן חטאות של רבים אבל לבי מגמגם בזה מאד על המתרגם שתרגם וחצרות על דארגיזו על בשרא שלא יתכן לפרש זה מפני שתאות הבשר היה בקברות התאוה וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות:
ובעשרים ותשעה בסיון שולחו המרגלים מקדש ברנע. כדתניא בפ"ד דתעניות וצ"ל שאע"פ שכתוב במרים תסגר שבעת ימים ואחר תאסף וכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתיב וישלח אותם משה ממדבר פארן דמשמעו שנשלמו כל שבעת ימים דמרים בחצרות ואחר כך נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן שמשם שולחו המרגלים שזהו ל' בסיון עם השלשים יום שישבו באכילת הבשר והג' ימים שהלכו מ"מ אינם כי אם כ"ט בסיון כשנפרש שביום כ"ט עצמו שהוא שביעי של מרים נסעו בפארן ושולחו המרגלים ופירוש תסגר שבעת ימים לאו דוקא אלא מקצת היום ככלו:
צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה. לאו דוקא שלשים אלא כ"ט דהא בהדיא פרש"י בפ"ב דתעניות וחדש של כ"ט יום שאכלו את הבשר והכי משמע נמי על פי החשבון דאל"כ הא דגרסינן בפ"ב דתעניות בע"ב נגזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנ"ל דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וכתיב ויסעו מהר ה' דרך ג' ימים וא"ר חמא בר חנינא שבאותו היום סרו מאחרי ה' וכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו וכתיב עד חדש ימים דהוו להו עשרין ותרתין בסיון עשרין ותלתא מיבעי ליה שהרי כשתוציא י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו עשרה ועשרין ותרתין מסיין הוו להו שלשים ושנים יום וכשתוציא מהם ל' יום שעשו בקברות התאוה פשו להו שני ימים והיאך כתב צא מהן שלשים יום נמצא בג' ימים הלכו כל אותו הדרך אלא עכ"ל לאו דוקא שלשים אלא כ"ט ולפי זה לא נצטרך לפרש שיום כ"ט עצמו שהוא ז' של מרים נסעו בפארן ופי' תסגר שבעת ימים לאו דוקא כדלעיל:
ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר מ' שנה. אין זה פי' של ויהי בארבעים שנה כי יש אומרים שהביא החכם ר' אברהם ן' עזרא בספרו שאמרו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר והם הלכו במ' שנה וזה פי' ויהי בארבעים שנה דקרא דויהי בארבעים שנה אדבתריה קאי כדפרש"י מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וקרא דאחד עשר יום מקרא קצר הוא וצריך להיות אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע והקב"ה הוליך אתכם בג' ימים ומפני שקלקלתם אחרתם מ' שנה ואחר כך התחיל ויהי במ' שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה את כל התוכחו' הללו:
סיחון אשר יושב בחשבון אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון היה קשה שהמדינה קשה כו'. בספרי דאל"כ למה הוצרך לכתוב מקומותיהן היה לו לומר את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן כמו שמזכירם בכל מקום:
עשתרות הוא לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים. שמלת קרנים מורה על התוקף כמו שם אצמיח קרן לדוד ויחוייב שיהיה פירוש עשתרות קרנים חוזק הקרנים אע"פ שהעשתרות הכתו' פה אין בו זכר קרנים קצר הכתוב בו מפני שזהו בעצמו עשתרות קרנים הכתוב בפרשת לך לך שהרי שם כתוב ויכו את הרפאים בעשתרות קרנים ועוג נמלט מהם כדכתיב רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים א"כ עשתרות דהכא היא עשתרות קרנים אלא שהכתוב קצר פה מפני שסמך על הכתוב שם וכך אמרו בספרי בעשתרות שהיה קשה כעשתרות מכלל דעשתרות לשון חוזק וקושי הוא ואין זה אלא ממלת קרנים דכתיב ביה בפרשת לך לך שמורה על התוקף וזהו שהוסיף רש"י בלשונו על לשון ספרי ואמר כמו עשתרות קרנים ואלו בספרי לא אמרו אלא שהיה קשה כעשתרות וזהו שהוצרך לומר אחר זה מיד ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים להורות בזה שאע"פ שאין כתוב בו אלא עשתרות הרי הוא כאילו כתוב בו קרנים ולפיכך פירשתי שעשתרו' לשון צוקין וקושי כמו עשתרו' קרנים כי שניהם אחד הם ומפני שקושי המדינה ותוקפה אינו אלא מפני שהיא עומדת בהר צוק וגבוה כעזאזל שנקרא עז להיו' קשה וצוק וגבוה כדאיתא בת"כ חוייב מזה שיהיה פירוש עשתרות קרנים מלשון צוקין וקושי. אבל הרמב"ן ז"ל כתב ולא ידעתי מאי זה מקום הוציא שיהיה עשתרות לשון צוקין וסלעין ונראה שהיה סובר שרש"י ז"ל מלשון עשתרות לחודיה הוא דמפיק לה מפני שבנסחא שבידו לא היה כתוב בו רק עשתרות לשון צוקין וקושי אבל בנוסחא שבידינו כתוב לשון צוקין וקושי כמו עשתרות קרנים ומן התימה ממנו איך לא השגיח במה שכתב רש"י אחר זה ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים כו' דמאי נפקא מינה אם הוא עשתרות קרנים או אחר:
באדרעי שם המלכות. בספרי דאם לא כן ובאדרעי מיבעי ליה:
באר את התורה בע' לשון פירשה להם. כי פירוש באר באר היטב והיטב בצרוף עם החשבון הקודמי עולה ע':
עד הנהר הגדול מפני שנזכר עם ארץ ישראל קוראו גדול. לא שהוא גדול מכל הארבע נהרות שהרי הוא המאוחר שבארבע ראשים היוצאים מעדן שנ' והנהר הרביעי הוא פרת כך פרש"י בפ' לך לך:
ואומר אליכם בעת ההיא לאמר מהו לאמר. דכיון שכל לאמר האמור אחר דבור השם ואמירתו אינו אלא לדרשא או צא ואמור להם לישראל דברי כבושין או צא ואמור להם דברי והשיבני אם קבלום והביאו רש"י בפרשת ויקרא דאם לא כן לאמר למה לי הרי כבר נאמר וידבר יי' ויאמר יי' אל משה ומזה עצמו הוכרחו רז"ל לדרוש גבי דבר ואמרת דבר ותחזור ותאמר להם שצריך שיאמר להם הפרק פעם ופעמים עד שתהא סדורה בפיהם ומזה עצמו הוכרחו רז"ל לדרוש גבי לאמר האמור בדברי משה לשם כגון וידבר משה לפני יי' לאמר אל נא רפא נא לה וכגון ואתחנן אל יי' בעת ההיא לאמר וכגון וידבר משה אל יי' לאמר יפקוד יי' אלהי הרוחות שבקש משה מלפני המקום שישיבנו על שאלותיו וכן גבי ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר דרשו בו שאמר להם השיבוני על דברי והכא לא שייך לדרוש בו שום אחד מכל המדרשות הללו לפיכך אמרו מהו לאמר כלומר מה דרשה מכל אלו שייך לדרוש בו ואמר שאמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם זה אלא מפי הב"ה כדאיתא בספרי פירוש שאפי' אם אומר לקבל טרחכם ומשאכם וריבכם לא אוכל מפני שהקב"ה צוני שאשים עליכם אנשים חכמים וידועים וגומר כמו שמפרש רש"י אחר זה בפסוק איכ' אשא לבדי:
ככוכבי השמים וכי ככוכבי השמים היו באותו היו' והלא לא היו אלא ס' רבוא מהו והנכם היום הנכם היום קיימים כחמה וכלבנה וככוכבים. כאילו אמר הנכם כיום ופירוש לרוב שיבא זמן שתהיו כמותם גם לרוב אבל עכשיו אתם קיימים כיום דהיינו כחמה וכלבנה וככוכבי השמים אבל לא לרוב:
הבו לכם אנשים הזמינו עצמכם לדבר. שכל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא פירוש תנו עצה או עזר לדבר זה כי אין הבדל בינו ובין הבה נתחכמה לו אף על פי שהבה מלעיל והבו מלרע ובספרי אין הבו אלא עצה שנאמר הבו לכם עצה מה תעשו ואומר הבה נתחכמה לו:
אנשים וכי תעלה על דעתך נשים מת"ל אנשים צדיקים. בספרי וכך אמרו בב"ר וכי כסילים היו המרגלים הלא כבר נאמר שלח לך אנשים וכל מקום שנאמר אנשים אינו אלא אנשים צדיקים וכשרים ואי קשיא כיון דשלח לך אנשים בכשרים קמיירי למה חזר וכתב כלם אנשים ורש"י שפיר' כאן וכי תעלה על דעתך נשים מת"ל אנשים צדיקים למה לא פיר' זה גבי שלח לך אנשים יש לומר שהב"ר סובר שמה שחזר וכתב כלם אנשים אינו אלא כדי שיכלול כלה דאי משלח לך אנשים ה"א מקצתם לא שיהיו כלם חשובים קמ"ל ורש"י לא רצה לפ' זה גבי שלח לך אנשים מפני שאין זה מתיישב כפשוטו של מקרא דא"כ לא היה לו לחזור לכתוב כלם אנשים דפי' שלח לך אנשי' סתם כלם במשמע אלא אורחא דמילתא נקט לומר אנשים ולפיכך חזר ואמר כלם אנשים:
ואשמם בראשיכם חסר יו"ד למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשיהם של ישראל למחות ולכוין אותם בדרך ישרה. דברי רבה ואע"פ שהיה לו לכתוב לפי זה ואשימם בראשיכ' שהרי כל הפסוק ה"ה לנכח נאמר אעפ"כ אין מקשים על הדרש:
ואקח את ראשי שבטיכם משכתי' בדברי' כו'. כי כל לקיחה שאינו מורה על הקנין מפורשת מלשון משיכת דברים:
זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למש' כו'. בספרי הארבע' אמורי' בפרש' יתרו אנשי חיל יראי אלהי' אנשים אמת שנאי בצע והג' אמורים כאן חכמים ונבונים וידועים:
ולא מצא אלא שלשה. כדכתיב ואקח את כל ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים שפירושו צדיקים וחכמים וידועים ואלו נבונים לא קאמר אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סנהדרין ב"ד של שלשה צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים ואלו הן חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם עוב וכולן מפורשים בתורה הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמורים ידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן ומתנן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמן וכובשן את יצרן עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד הגזול כענין שנאמר ויקם משה ויושיען ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו יראי אלהים כמשמעו שנאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלים עליו ולא רודפין לקבץ הממון שכל שהוא נבהל להון חסר יבואנו אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העולה ונראה שהוא מונה החכמים והנבונים למדה אחת ואלו בספרי אמרו זו אחת מז' מדות שאמר לו יתרו למשה והלך ולא מצא אלא שלש' אנשים חכמים וידועים ונראה שהם סוברים שנבונים מדה בפני עצמה ועוד שהרמב"ם זכרונו לברכה מנה הענוה בכלל השבע מדות והענוה לא הוזכרה לא במדות האמורות בפרשת יתרו ולא במדות האמורות כאן גם הוא עצמו כתב ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו אלמא אינה מכלל המדות שאמר יתרו למשה ולא ידעתי היכן מצא כל זה והלא בדברי' רבה אמרו בהדיא משם רבי ברכיה בשם רבי חמא ברבי חנינא צריכים הדיינים שיהיו בהן ז' מדות ואלו הן חכמים ונבונים וידועים ומה שכתוב להלן אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע הרי שבע ולמה לא נכתבו שבעתן כאחד ללמד שאם לא מצאו משבע מביאין מארבע ואם לא מצאו מארב' מביאין משלש לא מצאו משלש מביאין מאחת שכן כתוב אשת חיל מי ימצא וצ"ע:
נכנס אחרון. כדי שיהיו כל העם עומדים בכניסתו:
ויוצא ראשון. כדי שיהיו כל העם עומדין ביציאתו:
ושוטרים לשבטיכם ומניתו עליכם לשבטיכם אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינים. הוסיף ומניתי אעפ"י שכבר אמר למעלה ואתן אותם שפירושו מניתי אותם כדי שלא נחשוב שמאמר ושוטרים לשבטיכם דבק עם ראשי שבטיכם לומר שמניתי עליכם את ראשי שבטיכם לראשים עליכם ולשוטרים לשבטיכם אבל עכשיו שהוסיף כאן ומניתי הורה בזה שזה מנוי אחר שהראשון היה שהיו השבטים ראשים על העם שרי אלפים ושרי מאות. והמנוי הזה הוא של הכופתין והמכים ברצועה על פי הדייני' והם הלוים כמו שאמרו בספרי ושוטרים אלו הלוים המכין ברצועה כענין שנאמר ושוטרי הלוים לפניכם וגומר ואומר והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו:
ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין וגומר. בספרי לא ידעתי מי הכרוחם לפרש כן ולמה לא יהיה ואצוה את שופטיכם דבק עם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק הבא אחריו ושמא יש לומר דהוו מתונים משמוע בין אחיכם הוא דמפיק לה דלא הוה ליה למכתב אלא ושפטם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו אלא ללמד שתהיו מתוני' בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין זה לפניכם פעם ופעמים ושלש אל תאמרו כו':
בעת ההיא משמניתם אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר כו'. בספרי דאם לא כן בעת ההיא למה לי:
ובין גרו זה בעל דינו שאוגר עליו דברים. בספרי מלשון אגרה בקציר מאכלה וכאילו אמר ובין אוגרו וחסר אל"ף וכן פרש"י גבי לא תגורו מפני איש לשון אוגר בקיץ כאילו אמר לא תאגורו וחסר אל"ף:
ד"א ובין גרו אף על עסקי דירה בין חלוקת אחים אפילו בין תנור לכירים. כאילו אמר ובין הגר עמו שהוא שכנו שיש ביניה' עסקי דירה וכך שנו בספרי רבי אומר בין אחיו ובין גרו זה שכנו:
לא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב דיינים שלא יאמר כו'. ומעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין. בספרי אבל בפרשת שופטים בפסוק לא תכיר פנים דרשו המקרא הזה בספרי שהוא אזהרה לדיינים שלא יושיבו את הראוי למעלה למטה ואת הראוי למטה למעלה וכיוצה בזה והביאו גם רש"י שם לא אזהרה לממונים כדהכא ולא ידעתי למה דאדרבה היה ראוי לדרוש זה אזהרה לדיינים מכיון שכל המקרא הזה באזהרת שופטים קמיירי כדכתיב ואצוה את שופטיכם בעת ההיא שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק לא תכירו פנים וצ"ע ושמא י"ל שהממונה הזה הוא אחד מן הדיינים שמנוהו להיות מושיב את בעלי הריב כל אחד במקומו הראוי לו כמו הממונה להושיב דיינים שחייב להושיב כל דיין ודיין לפי הראוי ותרויהו מלא תכירו נפקי:
כקטון כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה כו'. דאס"ד כמשמעו בין אם הנדון הדיוט בין אם הנדון שר וקצין תיפוק לי מקרא דבין איש ובין אחיו ובין גרו:
לא תגורו לא תיראו. כדתניא בספרי שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישו כו' ת"ל לא תגורו:
ד"א לא תכניס דבריך. ל' אוגר בקיץ ובתשלומו לא תאגורו פי' שלא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ לומר לו שהוא חייב או שהוא רשע בדינו:
כי המשפט לאלהים הוא מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו נמצא שהטית עלי המשפט. דאל"כ מאי כי המשפט לאלהים הוא והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב הבאים לב"ד:
תקריבון אלי על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד. ובספרי א"ל הב"ה למשה אתה דן דין קשה חייך שאני מודיעך שאין אתה דן דין קשה אני מביא לפניך דבר שתלמיד תלמידך יכול לשמעו ואי אתה יכול לשמעו ואי זה זה זה דינן של בנות צלפחד:
את כל הדברים אשר תעשון אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. בספרי ואלו הן דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בכ"ג דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות לא לחובה דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות על פי שנים לחובה דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינים ובין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפי' התלמידים ואין הכל מלמדין חובה אלא הדיינים דיני ממונות הדיין המלמד חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה ודיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה אלא בשעת גמר דין יש לו לחזור ולהמנות עם המחייבין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממוגות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה דיני ממונות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד דיני ממונות האב ובנו הרב ותלמידיו מונין אותם לשנים ודיני נפשות האב ובני הרב ותלמידו מונין אותן כאחד:
המדבר הגדול והנורא שהיו בו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות. דאם לא כן מאי והנורא ממי היו יראים במדבר ההוא אשר לא עבר בה איש אלא עכ"ל מנחשים ועקרבים וכיוצא בהם שהיו רואים היו יראים וא"ת היאך היו יראים והלא הענן היה הולך לפניהם והיה מנמוך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים כדאיתא בספרי בפר' בהעלותך והביא גם רש"י ז"ל כבר תרצו בספרי ואמרו שראו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחין ומושלכין לפניהם ועליהם הוא אומר המדבר הגדול והנורא פירוש שהיו יראים מפני הנחשים והעקרבים שראו נחשים כקורות ועקרבים כקשתות סרוחין ומושלכים לפניהם מחמת הענן ההולך לפניהם:
וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברי'. בספרי דאל"כ דבר למה לי:
ואת הערים אשר נבא אליהם תחלה לכבוש. לא כל הערים דאם לא כן אשר נבא עליהן למה לי אלא עכ"ל דהאי אשר נבא אליהם בתחלת הכבוש קאמר:
ואקח מכם מן הברורים שבכם מן המסולתי' שבכם. בספרי דאם לא כן מכם למה לי:
שנים עשר אנשים. איש אחד לשבט מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. ובספרי איש אחד לשבט מה אני צריך שנים עשר אנשים מגיד שלא היה שבט לוי עמהם פירוש מפני שמאיש אחד לשבט משמע שלקח גם משבט לוי הוצרך הכתוב לומר שנים עשר לאפוקי שבט לוי שלא לקח ממנו שאילו לקח היו שלשה עשר שהרי שבט יוסף נחלק לשני שבטים אפרים ומנשה וא"ת ומהיכן למדו שאותו שבט שלא לקח ממנו איש הוא שבט לוי ולא אחר יש לומר דמדכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה למדנו ששבט לוי שאין פקודיהם מבן עשרים לא נגזרה עליו הגזרה הזאת כמו שפרש"י שם וכיון שלא נגזרה עליו למדנו שלא היה שבטו בכלל המרגלים ולמה מפני שלא היה לו חלק בארץ ויש לתמוה דבלאו קרא דשנים עשר תיפוק לי מפרשת שלח לך שמנה בפירוש כל נשיאי השבטים שהלכו לתור את הארץ דנשיא שבט לוי לא היה בתוכם וצ"ע:
נחל אשכול מגיד שנקרא על שם סופו. בספרי שהרי לא נקרא נחל אשכול אלא לאחר שכרתו משם האשכול כדכתיב ויכרתו משם כו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול וזה המעשה לא היה אלא בחזרתן הכתוב הזה הוא בהליכתן:
וירגלו אותה מלמד שהלכו בה ארבע אומנין שתי וערב. בספרי ופירוש אומנין שורות כדאיתא בפ' השוכר את הפועלים הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ופרש"י כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה:
ויאמרו טובה הארץ מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב. ובספרי וכי לטובתה אמרו והלא לא באו אלא לרעתה מי אמרו טובתה יהושע וכלב אבל בפרשת שלח לך גבי באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא אמרו בדברים רבה כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלימים ברעה וכתב רש"י כל דבר שקר שאין אומרין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו ושמא יש לומר שאני התם שכתוב אחריו מיד אפס כי עז העם וגו' דמשמע שמה שפתחו בטובה לא פתתו בה אלא כדי לסיים ברעה אבל הכא דכתיב ויאמרו טובה הארץ ולא כתיב בתריה שום רעה הוצרכו לומר וכי לטובתה באו כו' אלא יהושע וכלב הם שאמרו זה:
בשנאת יי' אותנו הוציאנו ממצרים הוצאתו לשנאה היתה משל למלך בשר ודם כו'. דאם לא כן מאי בשנאת יי' אותנו הוציאנו וכי מפנו שנאתו אותנו הוציאנו לחירות אלא עכ"ל דהכי קאמר מפני שנאתו אותו הוציאנו מארץ של שקיא והביאנו בארץ של בעל שהוא מקום יבש וארץ צמאה ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצ"ע:
ובמדבר אשר ראי' וגו'. מוסב על מקרא שלמעלה הימנו ככל אשר עשה אתכם במצרים ועשה אף במדבר אשר ראית נשאך וגו'. פירוש מוסב על אשר עשה הנזכר למעלה לא על הוא ילחם לכם דלעיל מניה לא נלחם בעבורם במדבר רק הוא מוסב על הכל אשר עשה אמר יי' ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים ועשה אתכם אף במדבר שנשאך כאשר ישא איש את בנו אבל מלת עשה אינה משמשת בעניין אחד כי הראשון בענין המלחמה כאילו אמר ככל אשר נלחם והשני בעניין החבה כאילו אמר וכאשר חבב אותך במדבר ונשאך כאשר ישא איש את בנו ואחריו כתוב אשר נשאך יי' וגו' לא אשר נלחם לכם:
ותהינו לשון הננו ועלינו זה הלשון שאמרתם לשון הן כלומר נזדמנתם. שפירוש ותהינו ותאמרו היו ומפני שמלת הן היא תשובה לאומרים להם עלו וכאן לא היה שום אחד אומר להם עלו אדרבה מנעום מלעלות הוכרח לומר כלומר נזדמנתם שהזמנה היא במקום הן ואמר שאמרתם לשון הן כי לא יבא פועל מלשון הן:
לא תעלו לא עלייה תהיה לכם אלא ירידה. פירוש האי לא תעלו לאו אזהורי קא מזהר להו אלא שהודיעם שלא תהיה להם פעולתם זאת לעלייה אלא לירידה ולא ידעתי מי הכריחו לומר כן ולמה לא תהיה אזהרה כמשמעו שהם כוונו לעלות ההרה והשם הזהירם שלא יעלו והם מרו את פי יי' והזידו ועלו כדכתיב ותמרו את פי יי' ותזידו ותעלו ושמא יש לומר דמדלא תנגפו הוא דדייק לה שלא תנגפו משמע שמה שאמר להם שלא יעלו לטובתם היה כדי שלא ינגפו ואם כן עכ"ל שלא אמר להם לא תעלו אלא לטובתם שמזה הפועל לא תקוו שום עלייה אלא ירידה:
כאשר תעשינה הדבורים. מה הדבורה הזאת כשהיא מכה באדם מיד מתה אף הם כשהם נוגעים בכם מיד מתים. דאם לא כן במאי קא מדמי להו לדבורים אם תאמר לרבויים שהיו הרודפים אחריהם רבים כדבורים הרודפים אחרי האיש ה"ל למימר וירדפו אתכם כדבורים השתא דכתיב כאשר תעשינה עכ"ל שלא דמה אותה לדבורים אלא לפעולתן שכמו שהדבורים מתים בהכאתן כן הפוגעים בכם מתים בהכאתן:
ותשבו בקדש ימים רבים י"ט שנה שנאמר כימים אשר ישבתם כשאר המסעות. הרב ר' מיוחס טען על דברי רז"ל שאמרו י"ט שנה ישבו בקדש ואמר אם כדבריהם נמצאו ל"ח שנה אלו מתחילין מט' באב של שנה שנייה כשנגזרה הנזרה וכלין עד ט' באב של שנת המ' ואי אפשר לומר כן לפי שבאותו זמן היו ישראל בהר ההר שהרי באחד באב מת אהרן ובכו אותו שלשים יום ונלחמו עם מלך ערד ואחר כך נסעו מהר ההר ומשם ועד נחל זרד ה' מסעות לפיכך אי אפשר לומר כן והמקום ימחול לנו פירוש מאחר שישבו בקדש ברנע י"ט שנה אם כן עכ"ל שפירוש והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה אינו מיום נסיעתם משם אלא או מיום בואם שם שהוא בכ"ט בסיון כדאיתא בשלהי תענית או מט' באב שנגזרה גזרה ויחוייב מזה בהכרח שיהיה תשלום הל"ח שנה שעברו בו את נחל זרד בתשעה באב או בכ"ט בסיון וזה אי אפשר שהרי באחד באב הבא אחריו מת אהרן בהר ההר ואחר כמה מסעות עברו את נחל זרד אבל זו אינה טענה דאיכא למימר ל"ח שנה בשנים שלמות קאמר השתא לא קשיא ולא מידי משום דמכ"ט בסיון או מתשעה באב שבאו שם עד חדש תשרי שבאו בנחל זרד היו ל"ח שנים שלמות וחדשים והכתוב לא חשש למנות רק השנים השלימות:
