מאת המדינים ולא מאת המואביים שהמואביי' נכנסו לדבר מחמת יראה כו'. אבל המדינים נתעברו על ריב לא להם. ואי קשיא מהכא משמע דיותר ראויה להלחם במדינים מבמואביים ובפרק שור שנגח ד' וה' שורים משמע שיותר ראוי להלחם במואביים מבמדינים דגרסי' התם ויאמר יי' אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו ואמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם מואביים עצמן לא כל שכן ולפי זה ק"ו פריכה הוא מה למדינים שכן לא נכנסו עם ישראל מחמת יראה אלא מחמת שנאה ונתעברו על ריב לא להם תאמר במואביים שמחמת יראתם מישראל עשו מה שעשו ולמה הוצרך הקב"ה להזהירו אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה י"ל שמשה לא ידע זה עד עכשיו שפירש לו הקב"ה שהמדינים לא נכנסו בם ישראל כדי לעזור את מואב בלבד כמו שחשב משה אלא מרוב שנאתם וקנאת' בהם על דרך עובר ומתעבר על ריב לא לו אבל המואביים שנכנסו עם ישראל לא מחמת שנאתם הוא אלא מחמת יראתם מהם ולפי זה יהיה הדבר הפוך ממה שחשב משה שלפי מחשבתו של משה יהיו המואבים יותר ראוי להלחם בם ולפי מה שפירש לו הקב"ה כאן יהיו המדינים יותר ראוי להלחם בם ולא קשיא ולא מידי:
דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם. אע"פ שאלה שתי הפרידות לא יצאו מן המואבים אלא האחת מהן שהיא רות המואביה אבל האחרת היתה נעמה העמונית לא המואבית כבר הקשו התוס' זה בפרק שור שנגח ד' וה' שורים ותרצו שאף על פי שמזכיר שתי פרידות על עמון לא אצטריך אלא משום מואב נקט לה:
אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר. בספרי דאל"כ וידבר משה ל"ל והלא כל המצות שנצטוה בהן לא אמרו לישראל הוצרך הכ' לומר וידבר משה אל העם דמסתמא אמרן להם ולפיכך גבי וידבר משה את מועדי יי' אל בני ישר' נמי דרשו בו מצותן שיהיו קורין כל א' וא' בזמנו כדתנן בשלהי פר' בני העיר ותניא נמי התם משה תיקן להם ליש' שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג: אנשים צדיקים. דאל"כ אנשים ל"ל כיון דכתיב החלצו מאתכם לצבא והדבור הזה היה לאנשים מכיון דכתיב וידבר משה אל העם מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו וא"כ עכ"ל שלא בא הכ' אלא לתארם בתואר האנושות שיהיו אנשים כשרים דומיא דכלם אנשים ומה שלא פי' גבי שלח לך אנשים כולם משום דהתם אורחא דמילתא היא לומר שלח אנשים אבל הכא כשאמר מאתכם היינו אנשים: לכל מטות יש' לרבות שבט לוי. בספרי דאל"כ לכל מטות ישר' ל"ל הרי כבר נאמר אלף למטה אלף למטה שפירושו אלף לכל מטה ומטה והוצרך הכ' לרבות שבט לוי שלא תאמר כיון שאין לשבט לוי חלק ונחלה בארץ לא יהיו בכלל הלוחמי' קמ"ל ולא ידעתי טעם למה לא יצא משבטי אפרים ומנשה רק אלף והלא מאלף למטה משמע אלף לכל מטה ומטה ואפרים ומנשה שני מטות הם לכל דבר והנה במרגלים מפני שכ' בם איש א' איש א' למטה אבותיו תשלחו שפירושו בכל מטה ומטה שלחו אפרים ומנשה שני אנשי' הושע בן נון וגדי בן סוסי ושמא י"ל שאפרים ומנשה לא נקראו שבטים רק לנחלת הארץ בלבד ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו כשני מטות ופה שלא הי' רק לנקמת יי' בלבד אינם נקראי' רק שבט א': מגיד שהי' פנחס שקול כנגד כלם. דאל"כ אותם תנינא ל"ל:
ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו כו'. הא דנקט הכא אבי אמו מיוסף דמשמע דפשיטא ליה לאו דוקא דהא בסוטה ובפ' יש נוחלין ספו' מספק' להו אי אבוה דאמיה מיתרו אמיה דאמיה מיוסף או אי אביה דאמי' מיוסף אמיה דאמיה מיתרו אלא חד מינייהו נקט תדע שהרי בפ' פנחס אמרו שפטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים דמשמע דפשיטא להו דאבי אמו מיתרו הפך מה שאמרו כאן אלא עכ"ל דלאו דוקא קאמר אלא חד מינייהו נקט ופעם הכי ופעם הכי:
ומניין שהיתה אמו של פנחס מיוסף שנ' מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. בסוטה ובפ' יש נוחלין דייק לה מדכתיב פוטיאל ולא פוטאל שני פוטים במשמע שפטפט ושפטם:
וכלי הקדש זה הארון והציץ. בספרי זה הארון שנאמר ולא יבא לראות כבלע את הקדש והציץ ג"כ כתוב בו קדש ליי':
בלעם הלך שם ליטול שכר הכ"ד אלף שהפיל מישראל בעצתו. במדבר רבה דאל"כ איך נמצא שם בלעם והלא כבר הלך למקומו כדכתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו ומקומו של בלעם פתור ארם נהרים היא ולא מדין אבל לא ידעתי למה בקש שכר ממדין והלא זקני מדין כבר הניחוהו והלכו להם כשאמר להם לינו פה הלילה כדכתיב וישבו שרי מואב עם בלעם מכלל שזקני מדין הלכו להם כדפרש"י בפר' בלק ועוד לא מצינו שנדר לתת לו שכר אלא בלק לבדו שאמר לו אל נא תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאד וכתיב ויאמר בלק אל בלעם הלא שלוח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך ועוד למה לא הלך אל בלק לבקש ממנו שכר הכ"ד אלף שהפיל מיש' בעצתו שהוא היה הנודר לו לכבדו אבל הניח את בלק שהוא העיקר משכרו והלך במדין שלא נמצא בשום מקום שנדרו לו אלא אדרבה הניחוהו והלכו ושמא י"ל שהמדינים שנתנו העצה לבלק לקרא לבלעם הם שהיו סרסורי דעבירה שעל ידם נדרו לו זקני מואב מה שנדרו לו ואע"פ שהלכו להם כשאמר לינו פה הלילה מ"מ כיון שע"י עצתו לקרא לבלעם מתו כל אותם הכ"ד אלף ועשה למואבים בזה תועלת גדולה קם והלך אל המדינים שהיו הסרסורין בינו לבין זקני מדין שיבקש מהם שכר הכ"ד אלף שיתנוהו לו או הם בעצמם או שיטילוהו מזקני מואב ויתנוהו לו או שמא אל בלק היה הולך ליטול שכר הכ"ד אלף ומפני שמלכי מדין הי' בין פתור ארם נהרים ובין מלכות בלק הלך במדין לעבור משם ללכת אל בלק ליטול שכר הכ"ד אלף כו' ופי' בלעם הלך למדין ליטול שכר הכ"ד אלף הלך למדין לעבור משם שהיא דרכו בלכתו אל בלק וליטול ממנו שכר הכ"ד אלף:
ויצא ממדין לקראת יש' ומשיאן עצה רעה אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו. בספרי ולא ידעתי מאין ידעו זה כי מהכתוב אינו נראה רק שבאו על מדין ומצאוהו שם והרגוהו ושמא יש לומר שהוציאו זה מפני שלולא זה לא היה להם להרגו מכיון שלא היה הוא המדינים שחייב הקדוש ברוך הוא בהם ההריגה כדכתיב צרור את המדינים והכיתם אותם ויש' לא היו יודעים שבלעם נתן העצה של הכ"ד אלף שנפלו מיש' עד שגלה להם משה בשובם ממדין הן הנה היו לבני ישר' בדבר בלעם למסור מעל ביי' על דבר פעור ותהי המגפה לפיכך אמרו בספרי לפי שבא ליתן להם עצה אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם עכשיו אתם יכולין להם לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו רבי נתן אומר בבית דין הרגוהו שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם וגו' שת"ק סובר שסבת הריגתו לא היתה רק מפני העצה הרע' שנתן להם ליש' בצאתו ממדין לקראתם שהי' מורד ואמרה בגזירת השם שהזהירם נקום נקמת בני ישר' מאת המדיני' ור' נתן אמר שבב"ד דנו אותו למיתה מפני שהיה קוסם והביא ראיה ממאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב מאי הקוסם וכי לא ידענו שקוסם היה למה נאמר הקוסם לומר לך שמפני היותו קוסם הרגוהו:
בחרב הוא בא על ישראל והחליף אומנתו וכו'. דאם לא כן בחרב למה לי:
שלל הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין בז הוא ביזת מטלטלין שאינן תכשיט. מה שאמר בז הוא ביזת מטלטלין מבואר שאינו ממה שאמר אחר זה ויהיה מלקוח יתר הבז שפירושו חוץ מהבז כי מאחר שהמלקוח כולל האדם ובהמה והמטלטלים של תכשיט שכבר הביאום קרבן ליי' אם כן יחוייב בהכרח שיהיה פי' יתר הבז חוץ מהמטלטלין שאינן של תכשיט לא חוץ מהמטלטלין בכלל כי מאמרו חוץ נראה שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום קרבן ליי' אבל מה שאמר שלל הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון היה לו לומר שהוא כולל כל המטלטלין בכלל מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח:
וכל אשה יודעת איש ראויה ליבעל אע"פ שלא נבעלה. כדתניא בפ' הבא על יבמתו וכל אשה יודעת איש בראויה ליבעל הכתוב מדבר אתה אומר בראויה ליבעל או אינו אלא נבעלה ממש כשהוא אומר כל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו הוי אומר בראויה ליבעל הכתוב מדבר פירוש מדקשו קראו אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו הא אינה יודעת קיימו מכלל דטף בין ידעו בין לא ידעו קיימו וכתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו הא ידעו הרוגו עכ"ל דקרא דאשה יודעת באשר לא ידעו לאו ידיעה ממש קאמר דאם כן לא מתרצא דוקיא דקראי אלא בראויה ליבעל הכתוב מדבר והשתא משמע אשה אפילו טף בת שלש שנים ויום אחד הראויה ליבעל וקרי טף הפחות מבת ג' שנים ויום אחד שאינה ראויה וא"ת כיון דפירוש יודעת ראויה לדעת אפילו היא קטנה למה נכתב אשה דמשמע גדולה ולא קטנה הוה ליה למכתב סתמא וכל יודעת איש דמשמע בין גדולה בין קטנה ומקושית המקראו' ע"כ לומר דיודעת דקרא לאו ביודעת ממש קאמר אלא בראויה ליבעל כבר תרצו התוספות דאי לאו אשה הוה מפרשינן קרא דכל יודעת איש דבטף קמיירי וה"ק בטף יודעת הרוגו שאינה יודעת קיימו אבל גדולה אפילו אינה יודעת הרוגו כי היכי דלא תקשו קראי אהדדי קמ"ל אשה דהשתא קשו קראי אהדדי ועכ"ל דפי' יודעת ולא ידעו בראויה להבעל קאמר וא"ת היכי הוה מצי לפרושי קרא דוכל יודעת בטף דוקא ובנבעלה ממש אבל בגדולה אפילו אינה יודע' הרוגו והלא כיון דקרא לא קפיד אלא בנבעלה ממש אין הבדל בין גדולה לקטנה והיכי מצו לאוקומי קרא דכל יודעת בטף דוקא אבל גדולה אפילו אינה יודעת הרוגו כמו שתרצו התוספות יש לומר דאי לאו אשה ה"א דכל יודעת בטף בנבעלה קמיירי אבל גדולה אפילו לא נבעלה הרוגו משום דאל"כ קשו קראי אהדדי וקר' אחרי מיני קא קפיד בנבעלה או בגדולה דנבעלה לא שנא גדולה ל"ש קטנה הרוגו ובגדול' ל"ש נבעלה ל"ש לא נבעלה הרוגו אבל בלא נבעלה והיא קטנה אף על פי שהיא ראויה להבעל קיימו לכך נכתב אשה כי היכי דלקשו קראי אהדדי ומכח הקושיא יתפרש קרא דיודעת ואשר לא ידעו בראויה לדעת ולא בידעה ממש כמשמעו וא"ת כיון דאשה דהכא לאו בגדולה קמיירי אלא בראויה להבעל אף על פי שהיא קטנה משמע דשם אשה נופל על הקטנה וכיון שכן מנ"ל לרז"ל לומר דקרא דוכל אשה יודעת איש בראויה ליבעל אף על פי שלא נבעלה קמיירי אי משום דקשו קראי אהדדי דילמא אשה דהכא בקטנה קא מיירי דהשתא לא קשו קראו אהדדי דאיכא למימר טף ונבעלה הרוגו וטף ולא נבעלה קיימו אף על פי שראויה ליבעל י"ל הא דשם אשה נופל על הקטנה היינו כשנכלל בה גדולה וקטנה כדהכא דראויה להבטל כולל גדולה וקטנה אבל על הקטנה לחודה לא הילכך ע"כ לומר דאשה דהכא או בגדולה לחודה קמיירי או בגדולה וקטנ' יחד ואיך שיהיה קשו קראי אהדדי ולפיכך הוכרחו רז"ל לפרש קרא דיודע' איש ראוי' לדעת ולא ביודע' ממש כי היכי דלא תקשו קראי אהדדי כדלעיל:
הרוגו למה חזר ואמר להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף לכך נאמר הרוגו. בספרי ולא הבינותי זה דהיאך היה עולה על הדעת לומר דוכל אשה יודעת איש דבק עם וכל הטף בנשים להחיותם והלא כל הקצף שקצף משה על פקודי החיל לא היה רק בעבור שהחיו הנשים כדכתיב החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' ועוד אם כן קרא דוכל הטף בנשים למה לי הוה ליה למכתב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר החיו ומכ"ש טף ולא ידעה ועוד למה חלקן הכתוב לשני הוה ליה למכתב וכל נקבה החיו לכם כמו שפתח מתחלה החייתם כל נקבה דמשמע בין ידעה בין לא ידעה בין גדולה בין קטנה ושמא י"ל דאי לאו הרוג' שהפסיק הענין ה"א דה"ק אעפ"י שבמלחמת הרשות התיר הכתוב להחיותן כדכתיב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך מ"מ הנשים הללו לא היה ראוי להחיות כלן אף אותן שהיו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' ועתה מאחר שהחיותם אותם לפחות הרגו הזכרים והחיו את הנקבות בין הגדולות שידעו איש שהוא הקצ' הא' בין הקטנות אשר לא ידעו איש שהוא הקצ' האחר ע"ד עד ירכה עד פרחה כדי שיהיה דינה כדין מלחמת הרשות וא"ת א"ה כיון דנכתב הרוגו דסיפא כדי להפסיק מה צורך לכתוב הרגו דרישא נכתוב ועתה כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו י"ל אורחיה דקרא הוא בכ"מ להזכיר תחלה הפועל ואח"כ הדבר שנופל בו הפועל שציוה בו ולא ההיפך ולכן הוכרח להזכיר ההריגה תחל' שהוא הפועל המצוה בו ואח"כ הדבר שנופל בו ההריגה ואמר ועתה הרגו כל זכר ולא עתה כל זכר הרגו וזהו הטעם שהוקשה לו לר"י מהרוגו דסיפיה דקרא ולא מהרגו דרישיה דקרא וכיוצא בזה הוקשה לו לרש"י ז"ל על והיו המים ב' פעמי' מוהיו דסיפיה דקרא ולא מוהיו דרישיה דקרא ואמר שאלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת שומע אני שבידו נהפכי' לדם ואף כשהיו בארץ יהיו בהויתן עכשיו מלמדינו שלא יהיו דם עד שיגיעו ליבשה ולא נתן טעם על והיו המי' דרישיה דקרא שהיה די עם והיו המים דסיפיה דקרא לומר והמי' אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת מפני שמדרך המקר' להזכיר תחלה הפועל המצוה בו בו שהוא ההויה ואח"כ המי' שנופל בהם פועל ההויה:
מחוץ למחנה שלא יכנסו לעזרה. שהרי אין שלוח טמאי מתים אלא ממחנה שכינה אבל לא משאר המחנות אפי' ממחנה לויה כדכתיב ואת עצמות יוסף לקח עמו במחיצתו דהיינו במחנה לויה כל שכן טמא מת:
כל הורג נפש ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא בחבורי המת כאלו נוגע במת עצמו או אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו. בספרי בפרשת פרה והרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא נתכונו דבריו אצלי שאם הרגו בדבר המקבל טומאה של כלי שטף אין האדם מטמא טומאת ז' ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב הטומאה והאדם ראשון ואם בכלי ברזל כבר למדנו לחרב שהוא כחלל להטמא טומא' ז' ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאה בחבורין מדרבנן הוא בחבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזיר בפ' שלשה מינין ולשונם בספרי כך הוא ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהסט או אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל כו' ופירוש' שבא ר' מאיר ללמד מכאן שהמת מטמא במשא ואם הרגו במקל יד וברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא טומאת ז' ולא נתכון בדבר המקבל טומאה לכלי קבול אלא בדבר שהאדם מקבל בו טמאה מן המת עצמו כגון המשא ורישא דבריתא התם מנין שמטמא בהסט אמרה קל וחומר ומה נבלה קלה היא מטמאה בהסט מת חמור דין הוא שיטמ' בהסט אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב אמרת הסטו כמגעו מקום שמגעו טומאת שבעה הסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב הסטו טומאת ערב ר' מאיר אומר וכו' ומכאן יתברר פירושה שהוא לענין שאמרנו הביא ת"ק משא המת מן הק"ו ואפילו לטומאת ז' דלית ליה דיו והביאו ר' מאיר מן הכתוב דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו בב"ק בפרק כיצד הרגל עכ"ד ולא הבינותי דבריו כלל כי מה שאמר שאם הרוג בדבר המקבל טומאה של כלי שטף איך האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב הטומאה והאדם ראשון לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבה מקרא דכל הורג נפש שפירש אותו ר' מאיר בכל דבר המקבל טומאה משמע דלאו דוקא חרב אלא הה"נ שאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים שכל הורג כולל החרב וכיוצא בו שמטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת מת כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו מה המת מטמא הנוגע בו בין אדם בין כלים טומאת שבעה אף כלים שנטמאו במת הם והכלים או האדם שנגע בהן טמאים טומאת ז' שנאמר בחלל חרב מפי השמועה למדנו שהחרב כמת וה"ה לשאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים שהרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה שירה חץ והרגו זרק אבן והרגו יטמא שבעה ימים אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע מכלי במת ומשמע מדבריו אפילו שלא בחבורין ולפיכך השיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר אנו אין לנו אלא בחרב או בחבורין בשאר הכלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין משמע דאחבורין כולי עלמ' מודו דלאו דוקא חרב אלא הה"נ לשאר כלים המקבלים טומאה ומ"ש שאם סבר הרב שכיון שנגע הכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאה בחבורין מדרבנן היא אינו מחוור שהרי בפרק אין מעמידין רמו קראי אהדדי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחבורין כאן שלא בחבורין ואע"פ שדחה רבה ואמר לא תתלו ביה ר"נ בוקי סרקו כבר פירשו התוס' דלאו משום דאית ליה טומאת חבורין לאו דאוריתא אלא משום דקסבר דיוסף בן אלעזר לא איירי בהכי וכן נראה גם מדברי הראב"ד ז"ל ממה שאמר ואנו אין לנו אלא בחרב או בחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין משמע דטומאת חבורין בשאר כלים כטומאת חרב דכיון שטומאת חרב מדאוריי' דחרב הרי הוא כחלל שבזה מודה גם הרמב"ן ז"ל כמו שנראה ממה שאמר ואם בכלי ברזל כבר למדנו לחרב שהוא כחלל לטמא טומאת ז' טומאת שאר כלים נמי בחבורין מדאוריתא וכתב עוד בפרק ז' מהלכות נזיר שמה שאמרו שהאדם מטמא בכלים הנוגעים במת טומאת שבעה לא אמרו אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב וכתב עוד בפ' חמישי מהלכות טומאת מת שכל הד' שטמאין במת דהיינו כלי' הנוגעי' במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת שבעה והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלן המקראות מן בספרי אלא שזו הלכה תקועה בידם ומקובלת בפיהם שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאת מת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה אבל לא מפני שהן מדברים ולא מדין תורה הרי נתבאר מכל אלה המאמרי' שהתוספות והראב"ד ז"ל סוברין שטומאת חבורין מדאוריתא ולא מדרבנן ועוד אפי' אם תימצי לומר דס"ל לרש"י דחבורין דרבנן אכתי לא קשיא ולא מידי ממה שפי' את דברי ר"מ על ידי חבורין דאפי' למאן דס"ל דחבורין דרבנן אקראי קא סמכי להו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות טומאת מת כלים שנטמאו במת בין במגע בין באהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו שנ' בחלל חרב מפי השמועה למדו שהחרב כמת וה"ה לשאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים כו' ומניין שאף הכלים הנוגעים באדם שנגע בכלי' שנטמאו במת טמאי' טומאת שבעה שנ' וכבסת' בגדיכם ביום הז' וגו' נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת ז' והשני טומאת ערב וכלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאי' טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' והד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד"א לענין תרומה וקדשי' אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכיל' קדשים אינו חייב אלא השני' בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו בדין תורה שנ' וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או בכלים שנגעו במת פטור שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינו דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ"ד. והר"אבד ז"ל השיג עליו ואמר ראיתי זה האיש כל מה שיקשה עליו בדברי רבותינו יאמר מדבריה' הוא זה ואינו דין תורה ואינו כן שהרי כל הארבע' שטמאין במת כלן הן מן המקראות בספרי אלא שזו הלכה תקועה בידם ומקובלת בפיהם שאין חייבין על ביאת מקדש בטמאת מת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה כו' הרי לך בפירש שהרמב"ם ז"ל סובר שאף על פי שרבותינו למדו אותן בספרי מן המקראות אפילו הכי אינו אלא מדבריהם אלא שהסמיכו על המקראות ע"ד אסמכתא בעלמא והראב"ד ז"ל חולק עליו בזה ורש"י ז"ל אפי' אם תימצי לומר דסבירה ליה דטומאת חבורין אינה אלא דרבנן מ"מ אסמכה ר"מ אקראי ולא קשיא ולא מידי. ומה שטען עוד בספרי כך הוא ר"מ אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכ' מדבר שמטמא בהסט או אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל וכו' שזה הלשון מורה על ההסט שבא ר"מ ללמוד מכאן שמטמא במשא שאם הרגו במקל יד או ברומח אפי' אין בו ברזל ונשא בו בשעה שמת מטמא אותו במשא טמאת ז' והוכרח לומר שפי' בדבר המקבל טומאה שאמר ר"מ הוא בדבר שהאד' מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא ולא בכלי המקבל טומאה כמו שמובן מל' בדבר המקבל טומאה אין זה אלא מפני שהי' כתוב בספרו ר"מ אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכ' מדבר שמטמא בהסט אבל מדברי רש"י נראה שלא הי' כתוב בספרו אלא בהורגו בדבר המקבל טמאה הכ' מדבר אבל לא היה כתוב בו שמטמא בהסט שאם הי' כתוב בו שמטמא בהסט כמו בנוסח הרמב"ן ז"ל לא היה מפרש אותו בחבורים גם הסמ"ג ז"ל שהביא הברייתא הזאת אינה אלא כנוסחת רש"י ז"ל ופירשה גם הוא לענין חבורין כפי' רש"י ז"ל ומה שהבי' ראיה על שדברי ר"מ הם על ההסט מרישא דבריית' דקתני מניין שמטמא בהסט אמרת ק"ו וכו' עלה קאמר ר"מ אומר וכו' ואמר ומכאן יתברר פירושה שהוא לענין ההסט נ"ל שאין משם ראיה דאיכ' למימר שר"מ אחלל חרב דברישא דבבריית' קאי דקתני בחלל חרב בא הכ' ולמד על החרב שטמאה טומאת ז' והנוגע בה טמא טומא' ז' הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלי מניין ת"ל וכבסתם בגדיכם וגו' ואגב זה סיים ואמר שאף המת בכלל חלל והרי הכתוב מוציאו מכללו לעשות את השורש ממנו כמוהו דברי ר' יאשיה ובא ר' יונתן וחלק עליו ואמר שאין המת בכלל חלל ומניין לעשו' הפורש ממנו כמוהו מק"ו מנבלה ואגב זה הק"ו אמר ומניין שמטמא בהסט ק"ו מנבלה וכשסיים משך דבריו חזר לענין ראשון שהוא המקרא של בחלל חרב ואמר ר"מ אומ' לאו דוק' בחרב אלא אף שכל דבר המקבל טומאה שנ' כל הורג נפש ופי' אחלל חרב שהוא דבר המקבל טומאה וה"ה לכל דבר המקבל טמאה ולמדך המקר' הזה שהכלי מטמא בחבור המת כאילו נוגע במת עצמו ומפני שהוקשה לו לר"מ שמא אינו מטמ' את ההורג מפני נגיעות אלא מפני הריגתו הוכרח לומר או אפי' זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו והכי משמע טפי כדפרשית דאקרא דחלל חרב דרישא דברייתא קאי דאהסט הסמוך לו כדפי' הרמב"ן ז"ל מאי בהורגו בדבר המקבל טומאה הכ' מדבר דקאמ' והלא שום כתוב לא הוזכר בענין ההסט אלא הק"ו בלבד ומפני שראייתו של ר"מ על פי' בחלל חרב לאו דוקא חרב אלא כל דבר המקבל טומאה היא מקר' דכל הורג נפש כת' רש"י ז"ל את דברי ר"מ פה בפסוק כל הורג נפש במקו' בחלל חרב הכ' בפ' פרה:
תתחטאו במי נדה כדין שאר טמאי מתים. אמר במי נדה מפני שפי' תתחטאו מלשון הזיה מגזרת תחטאני באזוב ואטהר וההזיה אינה אלא במים ואמר כדין שאר טמאי מתים אף על פי שכבר נכתב זה בפירוש בפרשת פרה מפני שאלה היו טמאים ממתי כנענים והכנענים אינם מטמאין כמתי ישראל לפיכך הוצרך לומר כדין שאר טמאי מתים להודיע שאע"פ שמתי כנענים אינם מטמאי' ה"מ בטומאת אהל דכתי' ביה אדם כי ימות באהל אבל בטומא' מגע דכתיב בה וכל הנוגע בעצ' או בחלל או במת או בקבר ואין כתוב בה אדם הרי הם כשא' טמאי מתים והיינו דמסיי' בה שאף לדברי האומר כו':
וכל מעשה עזים להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות. כדתניא בת"כ רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזים אפילו מן הקרנים ומן הטלפים משאר בהמה וחיה מנין ת"ל מעשה אם כן למה נאמר עזים פרט לעוף:
אשר צוה יי וגו' תלה ההוראה ברבו. אינו רוצה לומר ברבו ולא בעצמו שהרי כל התורה מפי משה רבינו נאמרה לישראל ואיך אפשר שיתלה עתה בעצמו אלא הכי פירושה שלא היה לו לפרש ששמע אותה מרבו אלא לומר סתם זאת חקת התורה אך את הזהב וגומר ומסתמא לא שמע אותה אלא מפי רבו שנתנה כל התורה כולה על ידו אלא שלא רצה להזכיר ההוראה שקבל מרבו סתם מבלתי שיזכיר אותה בשם רבו אף על פי שהכל יודעין שהיא מפי רבו כדי שיאמר הדבר בשם אמרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי כדאיתא בספרי:
כל דבר אשר יבא באש לבשל בו כלום. פי' המקרא קצר הוא שהי' לו לומר כל דבר אשר יבא באש לבשל בו שפירושו כל שתשמישו ע"י האש תעבירו אותו באש להכשירו דכבולעו כך פולטו לא כל שהובא באש אף על פי שלא בשל בו כלום שאחר שלא בלע מן האיסור מה הכשר צריך: לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטומאת מת. ומלת נדה האמורה כאן היא מלשון ומזה מי הנדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו היא מלשון כימי נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה שהן מ' סאה ומפני שמלת יתחטא אינה נופלת רק על החטוי כמו הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר קרא הפי' הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראוין לטבילת נדה ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר אך במי טמא יתחטא הוצרך לומר ורבותינו דרשו מכאן שאף מן האסור הטעון טבילה מפני שדבריהם הללו אינם אלא במדרגת הדרש בלבד דאם לא כן אך במי טמא יתחטא מיבעי ליה ועוד שסתם מי נדה אינן אלא אלא מי הזיה לא נדה ממש כמשמעה: וכל אשר יבא באש כל דבר שאין תשמישו על ידי האור כלומר כוסו' וצלוחיו' שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור תעבירו במים מטבילן ודיו. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון בעיני שאין לשון תעבירו טבילה כי היה אומר תביאו במי' שהוא לשון הטבילה כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהור ועוד שאף הכלי' שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהם מלבד הטבילה הזו ואיך לא יזכיר הכשרם כאשר עשה בבאים באש וכשלמדו רז"ל טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה אלא דרשו אך במי נדה יתחטאו מים שהנד' טובלת בהם אבל פי' תעבירו לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור החלודה שנדבק' בהם מן האסור שנשתמשו בהם שזהו הכשרן מן האיסור וכך אמרו רז"ל מדיחן ומטבילן והן טהורים ולשון ספרי תעבירו באש כגון הסכינים מפני נוית כנענים וכל אשר לא יבא באש כגון הכוסות תעבירו במים מפני נוית כנעני' עכ"ד. ונ"ל שאין מכל אלו טענה כלל כי מה שטען שאין לשון תעבירו טבילה כי היה אומר תביאו במים שהוא לשון הטבילה כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר יש לומר מפני שאמר למעלה ממנו תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה מצד אל צד כמו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש שפירושו מצד אל צד כמו משוורתא דפורייא שמדלגין על האש מצד זה לצד זה כדמפרש רבא אלא מלשון הובאה באש ואמר תעבירו באש במקום תביאו באש אמר גם פה תעבירו במים במקום תביאו במים ועוד שדרך הלשון בכמה מקומות לזווג המלות. ומה שטען עוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכים הכשר מן האסור שבהן מלבד הטבילה הזו ואיך לא הזכיר הכשרן כאש' עשה בבאים באש אינה טענה כי הכ' לא הוצרך להזכי' אופן ההכשר אלא באיסור הבלוע בכלי בלבד כדי להודיענו איסורו ואופן פליטתו שלולא שהודיענו הכ' זה הינו חושבי' כיון שאין אסורו נראה לעין אין לחוש בו גם לא היינו יודעי' אופן פליטתו שאם בלע ע"י האש ילבננו באש ואם בלע ע"י חמין יגעילנו בחמין דכבולעו כך פולטו אבל באיסור העומד בעינו של שטח הכלים והסי' החלודה שעליו כמו הכוסות והצלוחיות וכיוצא בהם לא הצרך הכ' לא להודיע איסורו ולא להודי' אופן הסרתו כי מאח' שאיסורו עומד בעינו על שטח הכלי והיא החלודה הנשאר' מהאיסו' בהכרח הוא שיסירנו ע"י שפשוף הדח' וכיוצא בו ואין צורך להודיענו בזה לא איסורו ולא אופן הסרתו כי מבוא' הוא בעצמו ומ"ש רש"י מטבילן ודיו אינו ר"ל שדי בטבילה וא"צ לא הדחה ולא שפשוף אלא ה"ק א"צ לעשות בהם שום א' מהתקונים שהזכירו לעשו' בכלים שתשמישן ע"י האור ועוד של' רש"י הוא המשנ' בעינו דקתני את שדרכו להטביל יטביל שפי' כל הראוי לטהר בטבילה א"צ תיקון אחר כגון כלי שתשמישו ע"י צונן יטביל ותו לא שזה שאמר יטביל יהי' פי' כמשמעו יטבילנו ודיו זהו מ"ש רש"י ז"ל בעינו מטבילן ודיו ואם יהי' פירושו הדחה ופי' ידיחנו ודיו יפורש גם ל' רש"י כמוהו. ומה שטען עוד וכשלמדו רז"ל טביל' זו לא הזכירו בה מקרא הזה אלא דרשו אך בימי נדה יתחטא מים שהנד' טובלת בהן אתמהא בשלמא מקרא דאך בימי נדה יתחטא יש ללמוד מים שהנדה טובלת בהם שהם מ' סאה ששיערו חכמי' ז"ל והיא הטבילה אלא מקרא דתעבירו במים היכי משתמע טבילה דילמא רחיצה בעלמא ומה שפרש"י המקרא הזה על הטבילה אינו אלא מפתחות בי"ת במים בלבד שמורה על המ' האמורים לעיל אך במי נדה יתחטא הראוין לטבול בהם הנד' שהם מ' סאה וא"כ עיקר הטבילה לא למד אותה רש"י ז"ל רק מקרא דאך במי נדה יתחטא כמו שלמדו אותה רז"ל. ומה שטען עוד מבריית' דספרי ששנו תעבירו באש כגון הסכינים מפני נוית כנענים וכל אשר לא יבא באש כגון הכוסות תעבירו במים מפני נוית כנענים דמשמע שהעברת המים והעברת האש שניהם יחד מפני נוית כנעני' הם וצריך להסירה והטביל' אינ' מסיר' את האסור אלא מטהרת הטומאה בלבד ומזה הוכיח דפי' תעבירו במים הדחה אין נוסחות ספרי' שלפנינו כמו הנוסחא של הרמב"ן אבל הנוסח' שלפנינו היא כל אשר יבא באש כגון הסכינים מפני נוית כנענים וכל אשר לא יבא באש כגון הכוסות מפני נוית כנענים לא כמ"ש בנוסחת הרמ"בן ז"ל תעבירו באש מפני נוית כנענים ותעבירו במים מפני נוית כנענים שמהנוסח' הזאת נראה שהוא טעם על תעבירו באש ותעבירו במי' שהצריך הכ' להעבי' באש כלים שנשתמשו בחמין ולהעביר במים הכלים שלא נשתמשו בחמין כדי להסיר מהם נוית כנעני' שנשתמשו בהם ומפני זה הוכרח לומר שהעברה במים וההעברה באש הם ממין אחת ואחר שהעברה באש אינה אלא להסרה יהיה גם העברה במים בהכרח להסרה ואם היה פי' תעבירו במי טבילה כפי' רש"י ז"ל לא הי' תעבירו במי' להסרה מפני שהטבילה אינה להסרה אלא לטהר הטמאין מטומאתן בלבד אבל לפי הנוסחא שלפנינו אין שום טענה על רש"י ז"ל מפני שהטעם של נוית כנענים ששנו שם יתפרש על הטבילה ופי' כל הכלים בין שנשתמשו בחמין בין שלא נשתמשו בחמין הקפיד הכ' בהן להצריכן טבילה מפני שיצאו מטומאת כנענים ונכנסו בקדושת ישראל כמו שאמרו בירושלמי: שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישר'. פי' אפי' ממחנה לויה כדכתיב ואת עצמות יוסף לקח עמו עמו במחיצתו שהוא מחנה לויה וכ"ש טמא מת שהו' קל מעצמותיו של מת שהן אבי אבות וטמא מת הוא אב הטומא' וא"כ עכ"ל שפי' ואחר תבואו אל המחנה הוא מחנה שכינה שהי' משולח ממנו: שא את ראש קח את החשבון. פי' קבל כי פי' שא לשון קבלה הוא כמו לא תשא שמע שוא לא לשון הרמה כמו ישא פרע' את ראשך מעליך ופי' ראש סר חשבון כמו כי תשא את ראש ונקר' הסך ראש מפני כמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש אגרת הפרטים כמו שפירש החכ' רבי' אברהם בן עזרא:
וחצית את המלקוח וגו' חציו לאלו וחציו לאלו. כי וחצית נגז' מן חצי ופירושו שיתן חציו לתופשי המלחמה וחציו לכל העד' לא שיחלק אותו לחצאי' בלבד בין מעמד תופשי המלחמה ובין מעמד כל העדה כי אחריו וממחצית בני ישראל אש' חצה משה מן האנשים הצובאים שפירושו אש' חצה לעדה שהוציאה מן הצובאי' נתנה להם:
יתר הבז לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטין אלא מן המלקוח כתב את הלשון הזה. כבר פי' למעל' מלקוח אדם ובהמה ובז הוא ביזת מטלטלי' שאינן תכשיט וא"כ יהיה פירושו ויהי המלקו' של האדם והבהמ' חוץ מהמטלטלין שאינן תכשיט הצאן כך והחמורי' כך ונפש אדם מן הנשים כך ואמר חוץ מהמטלטלים שאינן תכשיט ולא אמר חוץ מהמטלטלים סתם לכלול כל מיני המטלטלים מפני שהמטלטלים של תכשיט כב' הביאום שרי האלפים ושרי המאות קרבן לה' כדכתיב ונקרב את קרבן יי' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה' וכתיב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה ומלת חוץ מורה שנשארו בידם:
שבא לכלל חלוקה. פי' חלוקת החצאין שנתן חציו לתופשי המלחמה וחציו לכל העדה:
וממחצית בני ישראל אשר חצה משה לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ותהי מחצת העדה כך וכך ויקח משה וגו'. פי' מקרא קצר הוא כי מאמרו מן האנשים במ"ם המורה על מה שממנו צריך והוציאה ומפני שצריך להודיע גם מה שאליו הוסיף מלת לעדה שהוציאה מהם ונתנו לעדה ואמר ותהי מחצית העדה כך וכך ויקח משה וגומר להודיע שהנשוא של זה הדבו' הוא ויקח משה כאילו אמר וממחצית בני ישראל אשר חצה משה והוציאה מן האנשים הצובאי' ונתנה לעדה והיתה מחצית העדה מן הצאן כך ובקר כך וגומר לקח משה אחד מן החמשים וגומר:
הפקודים הממונים. כמו הפקודים וכמוהו ויקצוף משה על פקודי החיל כמו על פקודי החיל:
