פסוק א:וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה, כאן ועכשיו שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים לקרבן.
פסוק ב:וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם, וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בּכל מִּזְבֵּחַ ביחד. ההקרבה המשותפת לבלק ולבלעם באותו מזבח חיזקה את הקשר ביניהם. מעתה בלעם ייצג את בלק במעשיו.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק: הִתְיַצֵּב, עמוד עַל יד קרבן עֹלָתֶךָ, וְאֵלְכָה, אני אלך מכאן. אוּלַי יִקָּרֶה ה' לִקְרָאתִי, ה' יפגוש אותי, וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי – וְהִגַּדְתִּי לָךְ. אינני יכול להזמין את החזון או לבקש שיבוא. עשיתי את שלי בהקרבת הקרבן, ואם אלך לבדי – אולי ה' יתגלה אלי. וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי, לבד, בשקט ללא הפרעה, או: שפוף. ובלק נשאר ליד המזבח.
פסוק ד:ואכן – וַיִּקָּר, נפגש, הזדמן אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בלעם: אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל, והעליתי פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. הכנתי הכול.
פסוק ה:וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם, וַיֹּאמֶר: שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. ההקשר מלמד שבלעם קיבל מסר שעליו לנסח באוזני בלק, ולא מלים מדויקות שיצטרך לצטט.
פסוק ו:וַיָּשָׁב אֵלָיו, וְהִנֵּה בלק נִצָּב עַל, עומד ליד עֹלָתוֹ, הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב.
פסוק ז:וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, שירו, מליצתו, וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי, הוביל אותי, קרא לי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, שכן בלעם חי על נהר פרת שבארם, מֵהַרֲרֵי קֶדֶם, הרי המזרח: לְכָה, לך אָרָה, קלל לִּי, בשבילי את יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה, גרום לזעם, או: אמור דברי זעם על יִשְׂרָאֵל.
פסוק ח:מָה אֶקֹּב, אקלל, אם לֹא קַבֹּה, קילל אֵל, וּמָה אֶזְעֹם, כאשר לֹא זָעַם ה'. לא אוכל למלא את בקשתו של בלק לקלל ולזעום, אם ה' אינו מעוניין בכך. ה' אינו רוצה בקללתו של העם הזה משום ייחודו. ובסגולתו המיוחדת בלעם ממשיך לִצפות:
פסוק ט:כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים, סלעים, צוקים אֶרְאֶנּוּ, אצפה בישראל, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, אביט בו, שכן אני עומד במקום גבוה פיזית – בבמות בעל, ואף בנקודת תצפית על-זמנית. לכן אוכל לראות את ישראל מפרספקטיבה מוגבהת: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. עם זה אינו חלק ממשפחת העמים.
פסוק י:מִי מָנָה, יכול לספור את עֲפַר יַעֲקֹב, העפר שהוא מדרך רגליהם של יעקב, או: את בני יעקב הרבים כעפר?! וּמִסְפָּר, ומי ספר אֶת רֹבַע, אפילו רבע מעם יִשְׂרָאֵל?! ישראל הם ישות לעצמה, ואינם נשלטים על ידי מספרים. הייתי רוצה שתָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי, ולוואי שיהיה סופי כָּמֹהוּ, כמו אחד מישראל.
פסוק יא:וַיֹּאמֶר בָּלָק בזעזוע אֶל בִּלְעָם: מֶה עָשִׂיתָ לִי?! לָקֹב, לקלל אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ – וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ!
פסוק יב:וַיַּעַן בלעם וַיֹּאמַר: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי – אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר, ואינני מדבר לפי הזמנתך.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְךָ, לךְ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ, את העם מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה, וְקָבְנוֹ, וקלל אותו לִי מִשָּׁם. הבט על ישראל מזווית אחרת; אולי משם תחול הקללה.
פסוק יד:וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, שוב אל ראש הר, וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ, לפי הוראותיו של בלעם.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק: הִתְיַצֵּב, עמוֹד כֹּה. כפי שאתה עומד כעת הישאר לעמוד עַל יד עֹלָתֶךָ, וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה, ואני אלך עד שיזדמן עלי דבר הנבואה.
פסוק טז:וַיִּקָּר, הזדמן, הופיע ה' אֶל בִּלְעָם, וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִיו, שוב, וַיֹּאמֶר: שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר. בלעם התמלא בדבר ה', אך ייתכן שעדיין לא ידע מה הוא עתיד לומר.
פסוק יז:וַיָּבֹא אֵלָיו, אל בלק, וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ, כמו שהורה לו בלעם, וְשָׂרֵי מוֹאָב נמצאים אִתּוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק, המבחין שהוא טעון בנבואה: מַה דִּבֶּר ה'? בשאלה זו מבטא בלק זלזול: אחרי שחזרת ואמרת שלא אתה עצמך מדבר, אלא ה' – מה אמר ה'?
פסוק יח:וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע, הַאֲזִינָה עָדַי, לי בְּנוֹ של צִפֹּר. אולי בפנייה זו הוא מגיב לזלזול ששמע בקולו של בלק.
פסוק יט:לֹא אִישׁ הוא האֵל – וִיכַזֵּב, ולא יעמוד בדבריו, ולא בֶן אָדָם, העשוי להתחרט – וְיִתְנֶחָם. האם הוּא, האל אָמַר – וְלֹא יַעֲשֶׂה?! וְהאם הוא דִבֶּר – וְלֹא יְקִימֶנָּה, יקיים את דברו ?!
פסוק כ:וזה דברו: הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי את בלעם, וּבֵרֵךְ – וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה, ולא אחזור בי מן הברכה. שכן אלוקים אוהב את העם הזה –
פסוק כא:לֹא הִבִּיט, ראה, הבחין באָוֶן, חטא בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל, חטא בְּיִשְׂרָאֵל. כאשר ה' מביט בעמו, אין הוא רואה בהם דבר מגונה. ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. העם מריע בשופר, בכלי אחר או בפה לכבוד המלך, או: העם מתרועע עם מלכו וקרוב אליו, והמלך רוצה בקרבה זו.
פסוק כב:האֵל שמוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם מרומם ומנושא – כְּתוֹעֲפֹת, כמו קרני רְאֵם ההדורות והעצומות לוֹ.
פסוק כג:כִּי לֹא נַחַשׁ, ניחוש פועל בְּיַעֲקֹב, וְלֹא קֶסֶם שולט בְּיִשְׂרָאֵל. כל הקסמים, הניחושים והלהטים שאני יכול לעשות לא ישפיעו על ישראל. ה' אינו מוצא בהם פגם, והוא מעלה אותם כך שלא אוכל לפגוע בהם. כָּעֵת מה שיֵאָמֵר וייעשה לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל הוא מַה שפָּעַל אֵל. תהיה זו התגלות ישירה – תְרוּעַת מֶלֶךְ, תוֹעֲפֹת רְאֵם – ולא פרי כישוף מכישופַי.
פסוק כד:הֶן עָם כְּלָבִיא, כמו אריה יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא. הצופה בהתרוממות האריה מרבצו מבחין בכוח ובעצמה הרבה שבעצם התנועה; ומעבר לכך, הוא יודע כי האריה יצליח לבצע את זממו – לֹא יִשְׁכַּב שוב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְעד שאת דַם החֲלָלִים יִשְׁתֶּה.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ, תקלל אותו – לפחות גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ.
פסוק כו:וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק: הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ והזהרתי אותך לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' – אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה, ואינני מדבר מרצוני.
פסוק כז:וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם: לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר, אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתו ֹ, וקלל אותו לִי מִשָּׁם. אולי שם ימצא הדבר חן בעיני ה', והוא יאפשר לך לקלל אותם.
פסוק כח:וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם אל רֹאשׁ הַפְּעוֹר, שוב ראש הר, הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן, המדבר שבקצה גבול כנען.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק פעם נוספת: בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם.
פסוק ל:וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר אָמַר בִּלְעָם, וַיַּעַל פָּר וָאַיִל אחד בכל מִּזְבֵּחַ.
