ויהי בימי אמרפל וגומר עד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. הטיב הר"ן לראות בפירש הפרשה הזאת. ואני אתנהלה לאטי ואבחר דרכי קצתו על פי דעתו ורובו כפי הנראה אלי בענינה. ואומר שהכתוב יספר שבימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדר לעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ארבעה מלכים אלה בחברה אחת שהיו מולכים כלם במחוזות מאשור עשו מלחמה את מלך סדום ואת מלך עמורה ומלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע היא צוער שלא זכר הכתוב שמו שהוא צוער ולהיות מלכותו דבר מועט לא חשש לזכור שמו והיו חמשת המלכים ההם מולכים בחמש ערי הככר וכלם היו בחברה אחת כנגד ארבעת המלכים האשוריים הנלחמים בם. ואמנם אמרו כל אלה חברו אל עמק השדים אין הכונה שעשו שם מלחמה אלא שבהיותם לוחמים אלו עם אלו הסכימו כדי לעשות שלום ביניהם להתחבר כלם בעמק השדים לעשות שם שלומם ויראה ששם השלימו על תנאים ידועים ומכלל שיעבדו החמשה מלכים מסדום ובנותיה את כדר לעומר כי הוא היה הגדול מארבעת מלכים הלוחמים בם ועל זה נאמר שתים עשרה שנה עבדו את כדר לעומר כי זה יצא מהתחברותם והסכמתם וזכר שלהיות חמשת המלכים ההם מסדום ומבנותיה אנשי רשע הפרו בריתם ומרדו בכדר לעומר ולא עבדוהו והוא אמרו ושלש עשרה שנה מרדו שרוצה לומר ובשלש עשרה שנה מרדו ויתסר הבי"ת כמו כי ששת ימים עשה ה', הנמצא בית ה'. או יהיה פירושו שמרדו בו י"ג שנים כלה וכן הוא בסדר עולם ובמסכת שבת והיה המרד שלא שלחו לו את חקו מדי שנה בשנה כמו שעושים המלכים המשועבדים למלך אחר וספר הכתוב שהפליגו כ"כ במרדם שלא די שלא עבדוהו אבל הרעו לעשות עוד והוא שבארבע עשרה שנה בא כדר לעומר והמלכים אשר אתו להלחם עם מלכים אחרים ולא עם מלכי סדום ובנותיה ההם אלא להכות את הרפאים שהיו יושבים בעשתרות קרנים ואת הזוזים שהיו בארץ הם ואת האמים שהיו בשוה קריתים ואת החורי בהררם שעיר רוצה לומר שהכם בהר שלהם שעיר ומשם שבו ובאו אל עין משפט היא קדש ויכו שם את כל שדה העמלקי ואת האמורי ועם היות שלא היה דעתם להלחם במלך סדום וחבריו כי היו יושבים לבטח אתם הנה אז מלך סדום ומלך עמורה ושאר המלכים מחברתם בראותם שהיו ארבעה מלכים עזי פנים ונגעים מרוב המלחמות שעשו יצאו אליהם ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים וזה היה תכלית המרד שיצאו להלחם בארבעתם בהיותם בלתי לוחמים עמהם ובחרו לערוך אתם מלחמה בעמק השדים אותו המקום עצמו שכרתו שם בריתם מקום השבועה והשלום שמה המרד והמלחמה. ולפי שהאל יתברך שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכמו שאמר בעניני המלכים שפלס ומאזני משפט בידו לשופטם כמו שאמר הנביא (עמוס ב' א') על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו מלך אדום לס"ד. לכן נתן שכרם לאותם חמשת המלכים המורדים והוא שנפלו בידי אויביהם ויען כי היה עמק השדים בארות בארות חמר מלאים רפש וטיט לכן בנוסם מלך סדום ומלך עמורה הפילו עצמם שמה ברצונם להמלט והוא אמרו וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה שהוא כמו ויפול על פניו כדברי הראב"ע. והנשארים מאותם מלכים הרה נסו רוצה לומר שברחו לצד ההר. וכאשר נשלם הנצחון לארבעת המלכים פשטו על ארץ סדום ועמורה ויקחו את כל רכושם ואת כל אכלם כי לא רצו לשלול שלל עוד בערי הככר. ולפי שלוט היה בסדום וכבר היה נכלל כמו שאמר ויקחו את רכוש סדום הנה הוצרך הכתוב לכתוב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם להגיד שאמרפל שהוא נמרוד כדברי חכמינו ז"ל כי כן היה מלך שנער להיותו שונא את אברהם מאד כיון לקחת את לוט ואת כל אשר לו כי שמע כי היה יושב בסדום ולכן אחרי שיצאו עם כל רכוש סדום בשמעו שהיה שם לוט חזר שמה בעבורו כי היה שקול בעיניו כנגד כל השבי והנה אמרו והוא יושב בסדום בא להודיעם למה יצא אחר כך מלך סדום לקראת אברהם ולא יצא גם כן מלך עמורה כי היה זה בעבור שלוט היה יושב בסדום ובעבורו חשב המלך שיהיה לו עשר ידות באברהם. והנה הפליט מן המלחמה בא ויגד לאברהם העברי שהיה שוכן באלוני ממרא האמורי ואילון הוא מישור ממרא וממרא איש אמורי נכבד שהיה שכנו ואוהבו אחי אשכול וענר שכבר נקשרו עמו בקשר הברית גם כי הוא היה אמורי ואמרפל ושאר המלכים אשר אתו הכו את האמורי היושב בחצצון תמר ולכן היה לממרא שנאה עמה'. ואמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו בידוע שלוט לא היה אחיו כי בן אחיו היה אלא שבעת צרתו כדי להצילו מיד אויביו נעשתה אצלו קורבתו יותר גדולה ממה שהיתה עד שחשבו כאלו הוא אחיו. או יהיה אחרי שקרה לו מה שקרה בעבורו ומצדו ולכן התאמץ אברהם להלחם עם אנשים מועטים עם אלו הד' מלכים נוצחים כמה מלחמות וכמה מלכים וזה במה שהריק את חניכיו ילידי ביתו ומלת וירק פירוש ויזן מלשון והרק חנית. ולפי שהיו אנשים מועטים התחכם בשני דברים האחד שלא בא עליהם ביום כדי שלא יראו מעוט אנשיו. והב' שחלק את אנשיו באופן שיכו מהם משני צדדים או בשלשה כדי שידמו ויחשבו המלכים ההם שהיו עמים רבים ושונים הבאים עליהם מפה ומפה ובזה ימס לבבם וזהו אמרו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. וזכר מגבורתו שלא חדל מלרדוף אותם מרחק רב עד חובה שהוא משמאל לדמשק והפלא מהר"ן אשר כתב כי בין אלוני ממרא אשר בחרן ובין דמשק מרחק רב א"א לעברו בלילה אחד וחשב מפני זה שהיתה הרדיפה ימים רבים או שקפצה לו הארץ בדרך נס. ואין צורך כי לא אמר הכתוב שרדפם עד דמשק אלא עד חובה אשר היא משמאל לדמשק וכבר יהיה חובה רחוק מאד מדמשק ועם זה יהיה לצד שמאלו ממנו כי אין ספק שבלילה אחת נעשית המלחמה ובקצת היום שאחריה רדף ושב עם הרכוש והוא אמרו וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם. והתבונן שבא בפסוק הזה שני פעמים וגם האחד וגם את לוט אחיו ורכושו והיה זה לפי שהיה לוט ורכושו נשמר מאד מן האויבים כי אליו היתה עקר הכוונה ועכ"ז השיבו. והב' וגם את הנשים להגיד שכ"כ הפילם לפניו שהיה לו פנאי גדול להשיב גם הנשים והעם שהיו האחרונים והנחשלים שבמחנה. וזכר הכתוב שיצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות המלכים והיה זה כדי לכבדו ולשמחו באותו הנצחון על אשר הכה את אויביו. האמנם לא שאל מאתו דבר אם לפי שקוה לשאול החסד אחרי אכלו ואחרי שתה כי לא היה ראוי לדבר עמו בעסקים בבואו עיף ויגע מהמלחמה קודם שיאכל. ואם שלא היה דעתו של מלך סדום לשאול ממנו דבר מהשבי כיון שכפי הדין זכה בו כראוי. האמנם לפי שראה שמלכי צדק מלך שלם יצא גם כן לקראת אברהם והוציא לחם ויין לאנשיו עייפי המלחמה ושאברהם נתן לו מעשר מכל הנה אז הכיר מלך סדום בנדיבות אברהם ומעלת נפשו ולכן התעורר לשאול ממנו תן לי הנפש כמו שכתב הרמב"ן. והנה נקרא מלכי צדק כהן ומשרת לאל עליון על כל אלהים יתברך וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה שם בן נח איש צדיק כאביו האמנם לפי שלא נשתלם בדרך נבואיי לא הזכיר השם המיוחד ואמר בלבד אל עליון בברכתו לאברם שאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ כי בעבור שידע שאברהם היה מקיים מציאות הסבה הראשונה שולט בעליונים וחדוש העולם ובריאתו לכן ברכו באותם הפנות עצמן באמרו ברוך אברם לאל עליון רוצה לומר עליון על השמים ושמי השמים וקונה שמים וארץ הוא פנת החדוש שעשה קנין ומציאות מהשמים והארץ כי הוציאם והקנס מהעדר גמור וכן ברך את האל יתברך באמרו וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ואמנם הקדים את אברהם קודם ברכת השם למה שנתעורר אברהם ראשונה למלחמה הזאת ואחר ברך את השם שעזרו והשלים כוונתו. אבל חכמינו ז"ל בנדרים אמרו שחטא שם בזה. והנה אברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל להיותו כהן לאל עליון וחלף מנחתו אשר הוציא לחם ויין והוא ע"ד מ"ש יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכאשר ראה מלך סדום שאברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל רוצה לומר מהנפשות והרכוש חלה פניו תן לי הנפש והרכוש קח לך רוצה לומר הנפשות הם בלתי צריכות לך תנה אותם על ידי ואשיבם אל בתיהם והאדמה לא תשם. אמנם הרכוש אינו ראוי שתתו איתו לא למלכי צדק ולא לשום אדם כי הוא ראוי לך אחרי אשר קנית אותו בקשתך. ואין ספק שלא שאל מלך סדום הנפש והרכוש קח לך על נפשות סדום ורכושו בלבד כי אם גם כן על נפשות ורכוש עמורה כי הכל נחשב לו כאחד וכן אברהם הכל השיב לו. ואמנם תשובת אברהם הרימותי ידי אל ה' וגומר כתבו המפרשים שהוא דרך שבועה שהוא כמו וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולמים וכן הוא דעת הר"ן נמשך אחר דעת אנקלוס. ואינו נכון בעיני כי הנה בוירם ימינו ושמאלו השמים פירש הכתוב שהוא שבועה וישבע בחי העולם. וכן כי אשא אל שמים ידי סמך ואמרתי חי אנכי לעולם שהוא לשון שבועה אבל בהרימותי ידי אל ה' לא מצינו לשון שבועה. ועוד שאין בפסוק הזה גזרה אלא אם יאמרו שו"ו ואם אקח מכל אשר לך שהיא נוספת כאלו אמר אם אקח מכל אשר לך ומלבד שהנחת אות נוספת בתורה הוא זרות גדול הנה מלת אם מיותרת והיה ראוי שיאמר אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך ועל כן אמרתי שאין כאן נדר ואין כאן שבועה אבל היתה כוונת אברהם לומר שהנדיב האמתי הוא מי שיקבל ממי שראוי ויתן למי שראוי ולא יקבל ממי שאינו ראוי ולא יתן למי שאין ראוי לתת לו וכמו שכתב החכם בד' מהמדות והוא אמרו כאן הרימותי ידי אל ה' אל עליון כלומר לענין קבול החסד והמתנה אפרוש כפי אל ה' ואקבל כל מה שיתן לי כי הוא אל עליון קונה שמים וארץ ולכן עם ה' החסד והמתנות לתת לי וממני אקח לא ממך מלך סדום מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך דבר קטון או גדול האם לא תאמר היום או מחר אני העשרתי את אברם אין ספק שתאמר כן ואינו כבודי שתאמר שנתעשרתי משלך כי אם ממה שיתן לי האלהים ויהיה אמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם בתמיה ולכן תדע שלכך לא לקח אברהם הרכוש ההוא לפי שהיה דעתו שלא ליהנות משום אדם כי אם מאת האלהים גם שלא יאמרו בני אדם שלחמדת אותו רכוש מסר עצמו לסכנה ולא להציל את לוט (ב"ר פ' מ"ג) ואמנם אמרו עוד בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' אמרו בב"ר על פסוק שנזכר בספר שמואל שאמר דוד לאנשיו כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה דוד לחק ולמשפט בישראל עד היום הזה. אמר רבי יודן ויהי מהיום ההוא ומעלה והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה ממי למדו מאברם זקנו. שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. והוקשה לי המאמר הזה לפי שאברהם לא נתן חלק מהבזה ליושבים על הכלים שלא הלכו שם להלחם אלא לאנשים שהלכו עמו וכמ"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם ואיך א"כ למד דוד מזה לתת חלק לאנשים שלא הלכו עמו למלחמה אבל ישבו על הכלים. אבל האמת הוא כי ענר אשכול וממרא לא הלכו עם אברהם למלחמה כי הכתוב מעיד ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וזה יורה שלא היו עמו במלחמה כי אם עבדיו לא ענר אשכול וממרא שהם בעלי בריתו ולא עבדיו וכמ"ש בתחלת הספור ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם הוא להודיע שהיה שכן אצלם ונשאר ביתו ומקנהו אצלם בשמירתם לא שהלכו עמו למלחמה ולזה אמר הכתוב אחריו וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו. והנה ילידי ביתו הם בני אמהותיו ונעריו וחניכיו הם האנשים השכירים שהיו בביתו לעשות מלאכתו ולקח אברהם אותם ילידי ביתו וחניכיו שהיו כלם עבדיו והלכו עמו להלחם במלכים ועל זה אמר אברהם למלך סדום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' ר"ל שבחלוקת השבי ההוא היה ראוי שיהיו ד' חלקים. החלק הא' לאברהם שר הצבא. והחלק הב' לנעריו ילידי ביתו והיה זה ג"כ לאברהם לפי שמה שקנה עבד קנה רבו. והחלק הג' לחניכיו והם השכירים אשר היו במלאכתו אשר הלכו עמו למלחמה. והחלק הד' לענר אשכול וממרא אשר לא הלכו שמה אבל ישבו על הכלים. ואברהם אמר למלך סדום שלא לקח ושלא יקח לעצמו כלום וזה אמרו בלעדי כלומר לא יגע עדי דבר מזה וגם מחלק ילידי ביתו אמר שלא יקח כלום כי אם מה שאכלו הם וזהו אמרו רק אשר אכלו הנערים לפי שהיו עבדיו. אמנם חלק החניכים לא מנעו מהם לפי שאברהם לא היה רשאי כפי הדין לקחת מהם חלקם. וכן חלק ענר אשכול וממרא היושבים על הכלים וזהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי ר"ל חניכיו שזכר וג"כ ענר אשכול וממרא שלא הלכו הנה אלו ואלו יקחו חלקם. ויהיה לפי זה וחלק מושך עצמו ואחר עמו כלומר חלק האנשים החניכי' אשר הלכו אתי וחלק ענר אשכול וממרא כלם יקחו חלקם. הנה א"כ פטר שני החלקים הראשונים מהחלוקה ולא פטר שני החלקים האחרים. התבאר מזה שלדעת רבי יודן ענר אשכול וממרא שנשארו על הכלים לקחו חלקים בשוה מהבזה ולכן אמר בדוד ממי למדו מאברהם זקנו שהיה ענינו בזה דומה לענין דוד וכבר הביא רש"י דבר מה מזה בפי' הפסוק אבל לא הרגיש באמתת הענין הזה כראוי. הנה התבאר מן ספור המלכים האלה דברים מועילים. א' שהמרד אשר עשו מלך סדום וחבריו הוא היה סבה להשחתתם ורעתם כי יש אלהים שופטים בארץ ולכן ראוי שחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה. והב' למדנו שלמות אברהם במדות שהיה נשלם בהם כמו בדעות. אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להלחם בארבעה מלכים בעת נצחונם. ואם בתבונתו בתחבולות המלחמה כמו שביארתי בפסוק ויחלק עליהם לילה. ואם באהבת הקרובים שהיא מדה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסבת פרידתו. וכתבו המספרים הקדומים שהיה לוט כשנשבה והצילו אברהם והשיב את הרכוש למלך סדום בן חמשים שנה ושמשם יצא ענין היובל שישובו איש אל אחוזתו. והוא סכלות גמור בפיהם כי המצוה לדבר אחר כיונה כמו שיתבאר במקומו. ואם במדת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהספור הזה שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום. הג' שלמדנו מכאן הוא מ"ש ב"ר (פ' מ"ב) אמר רבי אבן כשם שפתח בארבעה מלכיות כך אינן חותם אלא בארבעה מלכיות. ועוד שהם ויהי בימי אמרפל מלך שנער זה בבל. אריוך מלך אלסר זה מדי. כדר לעומר מלך עילם זה יון. ותדעל מלך גוים זו שהיא מכתבת טרונייא בכל העולם ע"כ. רצו בזה שאירע כל המעשה הזה לאברהם להודיעו כי ד' מלכיות תעמודנה למשול בעולם בבל מדי יון והרביעית שהומלכה על גוים רבים וכמו שאברהם התגבר על ד' המלכים האלה והשיב את הרכוש כן באחרית הימים יתגברו בני זרעו על המלכיות האלה וישיבו כל הרכוש נמשך לדעתם האמיתי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים ועם מה שביארתי בפסוקי הפרשה הזאת וענינם יותרו השאלות י"ו וי"ז:
